"לקחתי הלוואה גדולה. פחדתי מאוד. במשך לילות שלמים לא עצמתי עין"

כשמאשה דשקוב עלתה לארץ מרוסיה, היא רצתה להיות שייכת, להיות ישראלית. הצורך הזה בשייכות עובר כחוט השני וכמנוע לאורך כל המסע האישי שלה. גם כיום, כשהיא בעלת עסק עצמאי מצליח ומחוברת לאנשי מפתח בתעשיית הפרסום והדיגיטל בארץ, היא לעולם לא שוכחת מהיכן באה ולאן היא הולכת. "החוויה של אי-שייכות היא אחת הקשות שאדם יכול לחוות. חוויתי וכאבתי אותה במשך שנים, ועכשיו אני מבקשת למנוע אותה מאחרים", היא אומרת, וגם עושה.

מי את?

"מאשה דשקוב, בת 40, נשואה לאלכס ואמא של מתי, בן תשע וחצי. אני מאמינה שחלומות מתגשמים לאנשים שפועלים להגשמתם, או במילים אחרות: Dream Hard - Work Harder".

ומה את עושה?

"כיום אני הבעלים והמנכ"ל של Digitalent – בית ספר של תעשיית הדיגיטל, שמכשיר אקדמאים ואנשי שיווק למקצועות השיווק הדיגיטליים ומאתר עבורם הזדמנויות תעסוקה. בעבר הייתי מנהלת השיווק של המסלול האקדמי במכללה למינהל, מנהלת תחום הדיגיטל במכללה, מנכ"לית של משרד אינטראקטיב עצמאי, מנהלת מחלקת מדיה במשרד פרסום ועוזרת במאי בתיאטרון. אני בעלת תואר ראשון בכלכלה ובניהול ותואר שני במנהל עסקים".

שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?

"נולדתי בסנט פטרסבורג שברוסיה, בת יחידה לאב מהנדס חשמל ולאם דוקטור לביולוגיה. איתנו גרה סבתא, אמו של אבי. עד גיל שבע לא ביקרתי במסגרת חינוכיות, אלא נשארתי בבית עם סבתא. היא הייתה מבוגרת, וקשה היה לה לקחת אותי למקומות בילוי, כך שהייתי בעיקר בבית: ילדה בודדה, ללא חברים, בעלת עולם פנימי עשיר, דמיונות וסיפורים. מרוב שעמום למדתי לקרוא כבר בגיל ארבע. אהבתי גם להאזין למוזיקה וניגנתי בפסנתר. הבדידות והשעמום הולידו אצלי מדי פעם יוזמות יצירתיות. פעם, למשל, מילאתי המון צנצנות במים, מה שיצר הצפה כללית בבית, שלא השאירה מיטה אחת יבשה. המבוגרים גייסו אנשי מקצוע, שפירקו את כל הרצפה בבית השכנים מלמעלה בניסיון לאתר את הגורם לנזילה. רק למחרת גילו ההורים שלי את הצנצנות הריקות שהחבאתי מתחת למיטה.

בגיל שלוש. "ילדה בודדה, ללא חברים, בעלת עולם פנימי עשיר"

"בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי כשאני חסרת מיומנויות ביצירת קשר עם ילדים. לא היה לי מושג איך מדברים איתם, איך מצטרפים למשחק. הרגשתי שקופה, מיותרת, חסרת משקל סגולי. מהר מאוד שיקפתי את התחושה הזו החוצה ומצאתי את עצמי קורבן להתעללות של בת כיתתי. בכיתה ב' קראה המורה לאמא שלי ואמרה לה שצריך לקחת אותי לטיפול, כי יש לי בעיה חברתית. אמא שלי, אישה חכמה, הבינה שנחוץ כאן טיפול יצירתי ולקחה על עצמה לביים את ההצגות של הכיתה שלי לאורך השנה. ההצגות היו נהדרות, והבית שלנו המה ילדים ותלבושות. מילדה שקופה הפכתי לילדה קוּלית עם אמא קוּלית, מישהי שהילדים חפצים ביקרה.

"ב-1990, כשהייתי בת 14, עלינו לארץ. הוריי החליטו שלא ניכנס למרכז קליטה בפריפריה, כי אין שם עבודה, אז הגענו לנס ציונה, לדירה ששכר עבורנו קרוב משפחה. בעל הבית פתח בפנינו את הדלת, וחטפנו הלם: הדירה הייתה ריקה. היו בה רק שולחן קטן ושלושה כיסאות. בעל הדירה הביא לנו שני מזרנים, ללא כריות ושמיכות, וכך ישנו במשך שבעה חודשים. בתקופה הזו המקרר היה ריק, ואכלנו בעיקר לחם וגבינה. לא היה כסף לאוכל. אמא שלי הייתה סופרת פרוסות של גבינה צהובה בסופר, ואבא עבד כפועל בניין. הוא היה הולך ברגל מנס ציונה לעבודה שלו בראשון לציון. כסף לאוטובוס לא היה.

עם אמה, חודש אחרי העלייה לארץ. "לא היה כסף לאכול"

"תחושת ההישרדות הביאה לכך שבתוך שלושה חודשים ידעתי לדבר עברית ברמה של שפת אם, אבל עדיין הייתי בודדה מאוד. הרגשתי שוב שאני לא יודעת איך מדברים עם הילדים, איך יוצרים קשר איתם. אחרי שבעה חודשים התקבלה אמא שלי לעבודה כמדענית במכון וולקני, והחיים שלנו עלו על דרך המלך. אחרי הפעם הראשונה שאמא קיבלה משכורת, היא הלכה לקניות, מילאה את הבית באוכל, ושלושתנו ישבנו ואכלנו בשמחה. בהמשך אמא הציעה לאבא לעזוב את העבודה בבנייה, ללמוד עברית ולהוציא רישיון עבודה כמהנדס בישראל. אמא גם החליטה שנעבור לרחובות כדי שאוכל ללמוד בתיכון דה-שליט. זה היה תיכון מצוין, אבל קיבצו את כל הילדים העולים מחבר העמים לכיתה אחת, כך שהיינו במעין גטו, ללא קשר עם החברה הישראלית שסביבנו".

עם סיום התיכון התגייסה לצה"ל, וגם שם התמודדה עם קשיים. "חצי השנה הראשונה בצבא הייתה קשה. רציתי תפקיד רציני, אבל שובצתי כפקידה במפח"ש בקסטינה - בסיס פתוח שחוזרים ממנו כל יום הביתה. למרות האכזבה, לא נשברתי: סוף-סוף פגשתי ישראלים מקרוב, והיה לי כיף איתם. הבנתי שהישראלים לא מפחידים. בזמן ששאר החיילים היו הולכים הביתה בחמש, אני הייתי נשארת עד שמונה-תשע כדי לסיים את העבודה. ערב אחד ראה אותי מפקד הבסיס ושאל מה אני עושה שם בשעה כזו. הסברתי לו, ובאותו רגע הוא נתן הוראה למפקד שלי לטפח אותי. נשלחתי להשתלמויות והפכתי לכוכבת של המדור שבו שירתי. הרגשתי מוערכת וגיליתי שאני אוהבת לעבוד, אוהבת להיות במרכז של עשייה משמעותית.

עם אביה, בתקופת הצבא. "הרגשתי מוערכת וגיליתי שאני אוהבת לעבוד"

"אחרי הצבא למדתי כלכלה וניהול באוניברסיטה העברית. אחר כך הלכתי לעבוד בתיאטרון גשר כעוזרת אישית של המנהל האמנותי ייבגני אריה. במקביל, נרשמתי לקורס מדריכי טיולים בחברת נתור, שם הכרתי את אלכס, האיש שלי מאז ועד היום.

עם אלכס בחתונה. "האיש שלי מאז ועד היום"

"באותה תקופה התקבלתי לעבודה במשרד פרסום שעבד במגזר הרוסי, הקמתי שם את מחלקת המדיה וניהלתי אותה במשך שלוש שנים. אהבתי את זה מאוד, ועדיין הציק לי שאני שייכת למשרד פרסום מגזרי ושוב משויכת לגטו הרוסי. החלטתי לעזוב ולהשתלב בעבודה במשרד פרסום רגיל. הלכתי לעשרות ראיונות עבודה. ואנשים היו מסתכלים עליי ואומרים: 'את רוצה לעבוד בשוק הפרסום הכללי? אבל את מאשה - את במגזר הרוסי'. לא האמנתי שזה קורה לי: שוב הרגשתי אחת מבחוץ, לא רלוונטית ולא שייכת.

"חבר סיפר לי על הדיגיטל – תעשייה חדשה שהתחילה בארץ - והכירו לי את טימופיי בוקריוב, יהודי רוסי, בעל הסוכנות הכי גדולה לדיגיטל במוסקבה. הצעתי לו לפתוח סניף של החברה שלו בתל אביב, וההצעה שלי התקבלה: פתחתי את סוכנות פרומו אינטראקטיב, ובמשך שנתיים שיווקתי לקוחות ישראלים לשוק הרוסי ולהפך. פתאום, העובדה שאני רוסייה הייתה יתרון, ועדיין בערה בי התשוקה לעשות את זה כישראלית.

"אחרי שנתיים החברה נמכרה, והתקבלתי לתפקיד מנהלת מחלקת הדיגיטל של המסלול האקדמי במכללה למינהל. סוף-סוף הייתי חלק מהמיינסטרים הישראלי והרגשתי שמצאתי את מקומי. ב-2011 קודמתי לתפקיד מנהלת השיווק של המכללה; זה היה תפקיד מאתגר, ואחרי שמיציתי אותו הרגשתי שאני צריכה לצאת לדרך חדשה ולהקים משהו חדש, שייבנה בדמותי. חיפשתי דרך שבה אוכל מצד אחד לנצל את הכישורים ואת הניסיון שרכשתי, ומצד שני לעסוק בעשייה שתיתן הזדמנות לאנשים אחרים לצמוח. לאחר תהליך ממושך התפטרתי מהמכללה והקמתי את Digitalent – בית ספר של תעשיית הדיגיטל".

לדבריה, הדרך להקמת בית הספר הייתה רצופת מכשולים וטלטלות. "בהיעדר גב ותמיכה כלכלית, לקחתי הלוואה גדולה, שתמורתה מישכנתי את הבית שלי - הנכס היחיד שיש לי ולמשפחתי. פחדתי מאוד; היו לילות שלמים שלא עצמתי עין, אבל רציתי לעסוק בתחום שיתגמל אותי ברמה הרגשית והערכית".

מרצה בוועידה לשיווק דיגיטלי. "העשייה מרפאת, מכניסה הכל לפרופורציות"

מה לקחת איתך מ"בסיס האם", ממסלול חייך, למאשה של היום?

"הילדה בת השש, שידעה לנקז את השעמום שלה לפרקטיקה של מילוי צנצנות במים והרטבת דירה שלמה, מסוגלת גם היום להגדיר לעצמה חזון ולממש אותו. לשמחתי, כיום המימוש כרוך בעשייה ובבנייה ולא מצריך הצפת מבנים. אני מאמינה בעשייה: העשייה מרפאת, מכניסה הכל לפרופורציות, מעבירה את הפחדים ובסופו של דבר יוצרת מציאות בשטח.

"ההורים שלי היו יחידה אחת, התנהלו כצוות ותמיד הסתכלו יחד על העתיד. אמא שלי ידעה לראות לטווח ארוך ולזהות מטרות ולא פחדה לנקוט אמצעים כדי לממש אותן. היא הבינה שלפעמים צריך לרדת זמנית ברמת החיים כדי לבנות משהו טוב יותר. בדרכי המקצועית אני מסוגלת לדחות סיפוקים מהירים ומבינה את המחירים שאני נדרשת לשלם כדי להגיע למטרה הגדולה.

"משאת נפשי - ההשתייכות לחברה הישראלית - התממשה. כיום אני חלק רלוונטי מתעשיית הדיגיטל בארץ, אבל אני לעולם לא שוכחת מאיפה באתי. מבחינתי, ערך השייכות הוא עליון. לא בכדי אני עמלה, לדוגמה, על שילוב בני 40 פלוס בתעשייה. חשוב לי שירגישו שייכים, שיש להם מקום, בניגוד למה שאני הרגשתי שנים".

עם בנה מתי. "אני מאמינה שחלומות מתגשמים"

מסר לאומה?

"צאו מאזור הנוחות שלכם. שנו מסלול. רק בדרך הזו תוכלו להגיע למימוש עצמי. ואל תפחדו לשאול שאלות. צריך אומץ כדי לשאול, כדי לענות, כדי לעשות, כדי לקום בכל פעם שהחיים מפילים אותך. אבל מוכרחים לחשב מסלול מחדש ולהמשיך הלאה".

______________________________________________________

אליזבט כץ: "הייתי זרה, שונה, כהה. ילדים צחקו עליי ושאלו אם נשרפתי בתנור". הקליקו על התמונה:

"המוות של אמא כאילו שיחרר אצלי משהו. כאילו כל הידע שלה עבר אליי". הקליקו על התמונה (צילום: אורן ישי)