צעצועים בתפקיד ראשי: אמן שהופך חפצים יומיומיים - לכוכבים על הסט
הצייר הפורטוגזי ז'וזה לורנסו זנח את כן הציור הרגיל, ומביים חרוזים, לגו וגם אייקונים של פייסבוק ליצירות מרהיבות שמנציחות רגעים ותנועות. למה כדאי לכם לעקוב אחריו
את הבקשה לצאת לסמסטר אחד בחו"ל, במסגרת חילופי סטודנטים, הגשתי אחרי שנסגרה ההרשמה. חשבתי שזה לא יסתדר, אבל הפחד מתחושת הפספוס גרם לי להתעקש. העיר היחידה שנשארה כאופציה הייתה ליסבון. נסעתי בלי לדעת הרבה על המקום שבו, בסופו של מסע, פיתחתי אהבה עזה לצבע הצהוב ואת היכולת למצוא השראה בחוסר דיוק.
הבתים בליסבון צבועים בצבעים משמחים. אני לא יודעת מה קדם למה, אבל הם אנשים מרוצים, חייכנים ונינוחים. החשבון של ז'וזה לורנסו מזכיר אותם: כמו הספרים בצילומים שלו, שמסודרים לפי צבעים, כך גם הבתים בעיר – ניצבים בסוג של גרדיאנט שעובר בין כחול לתכלת ומאדמדם לוורדרד.
הוא בן 41, למד אמנות ב-Faculdade de Belas Artes בליסבון, ומספר שהדבר שגרם לו למצוא את מקומו הם לימודי הציור. "השיעורים גרמו לי להתבונן סביבי", הוא כותב בתשובה לשאלות, "והציור הקנה לי דרך ביטוי". לורנסו עובד בתלת ממד, אך מייצר חוויה גראפית לחלוטין: החפצים שאותם הוא מצלם מחליפים דף ומכחול, והופכים לשחקנים בסט.
ארגז הכלים שלו מעניין, ונראה שהוא הולך ומשתכלל. הוא מעלה לפיד האינסטגרם שלו עבודות, אך גם צילומים שמבטאים רגשות ורעיונות, וכולם נראים כמו תמונות מגזין. לורנסו עורך כל פריים, ובכך מציג את עצמו כקרייאטיב דיירקטור, ולא רק כצייר. הוא מסדר את הפריטים, הצבעים והגבהים. גם בפריימים שמנציחים תנועה, רגע, דברים שנזרקו לאוויר – כל מילימטר מטופל ומוקפד, והוא לא מנסה להסתיר את זה.
אין פה טיפה של נונשלנטיות, עד תחושת מועקה. אפשר היה לתת לאיזה שפריץ של צבע לפרוץ מבלי שינתבו לו את הדרך. הוא מכריז שצבע מהווה חלק משמעותי בחייו: סביבו הוא בונה את הקומפוזיציות ודרכו הוא עובד. צבע יבוא לידי ביטוי באופן הטוב ביותר דווקא בריק, כשיש סביבו לבן. עומס ייראה טוב כשיש סביבו מרחב נקי.
הרומן שלו עם המצלמה הוא ותיק. כשפתח את חשבון האינסטגרם שלו, המצלמה הפכה לכלי ביצירה שלו. הוא התאהב באפשרות ובמחשבה שהוא יכול לשתף בקלות, והחל לפרסם לעיתים קרובות.
העמוד שלו בנוי מסדרות: כמו סדרת הספרים, יש סדרות שמוקדשות ללגו, חרוזים, מברשות, ציפורים, והגדולה מכולן היא סדרת האינסטגרם, שמזכירה לי קומיקס עכשווי.
היא התחילה עם צילום מסך שהעלה, עם האייקון "לייק". "זה נראה לי משעשע", הוא מסביר.
בעיני יש כאן משהו חושפני: כשאנחנו מעלים פוסט אנחנו מחכים לתגובות, ועל הרגע הפגיע הזה לורנסו בחר לדבר. הוא מעלה את הרגע שבו קיבל תגובה. הרגע המקורי, מושא התגובה, הופך לחסר חשיבות. בהמשך החשבון שלו צילום המסך הזה מתפתח לסדרה מבוימת, עד כדי כך שהוא יוצר אייקונים בעצמו. "המטרה היא להכניס אייקונים מהעולם האמיתי אל תוך המציאות הווירטואלית", הוא אומר. "ובכך להרחיב את קטלוג האייקונים, מתוך מחשבה שהעולם הווירטואלי הפך לעולם מקביל והוא לא פחות מלא מהעולם בו אנו חיים".
הוא מתייג ומוסיף לסדרה באופן קבוע, מרחיב את קולקציית האייקונים שיצר ואפילו את פלטת הצבעים, בצבע שערבב וניכס לעצמו, עם שם שהוא מחווה לענקית הצבע פנטון:
במבט ראשון העמוד שלו נראה כמופע פופ צבעוני, במבט שני מבחינים בסדרות ובשלישי מעמיקים בהן. המסר שלו מתבהר בהדרגה. יש משהו כנה וחושפני ביכולת להגיד 'אני מעלה תמונה כדי לקבל תגובה, תשומת לב ואהבה'. דווקא בעולם האינסטגרם, שבו הרושם הראשוני וחוסר המחויבות נחשבים ללב המשחק, הוא מצליח לרגע, ובדרך מלאת הומור, לקלף את השכבות ולחזור לצבעי הבסיס.
אוהבים עיצוב ואדריכלות? עקבו אחרינו גם באינסטגרם:
אני מזדהה. בעולם הרשתות החברתיות גם אני בעיקר מתבוננת. צורכת כמעט מבלי לשתף, מתעדכנת, אוספת השראות, לומדת. האינסטגרם מספק לי הנאה מיידית. במבט חטוף אני מציצה לעולם שהפך בשבילי, כמעצבת, להרבה יותר מעבודה. אני נסחפת אחרי מי שלוקחים אותי איתם לטיול, ובוחרים עבורי סדנאות, מסעדות, שווקים ונופים כאילו הם מכירים אותי שנים. את אלה, שהפיד שלהם מגרה אותי, אביא לכאן.
***
אני מעצבת תעשייתית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון והחוג לאוצרות ומוזאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מייסדת ומעצבת iota – מותג שמבקש לחולל תנועה המאפשרת לאנשים מסביב לעולם ללמוד סריגה, ועל ידי כך לייצר להם תעסוקה ואפשרות להרוויח שכר הוגן.
העיצוב מבטא את המיומנות הנרכשת, ברהיטים מבוססי טקסטיל למשל, וגם הוא נעשה באופן עצמאי וייחודי למותג. הקו המנחה הוא יצירת שפה חדשה ושבירת התפיסה של מה שאפשר לעשות בעזרת מלאכת היד המסורתית.
