עד לפני שנתיים הייתה ענבל כהנר (35) עוד אחד מהשמות המבטיחים בסצנת המעצבים הצעירים הישראלים. בוגרת של המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, שעבדה כמעצבת ב''כתר'' ובמקביל הציגה עיצובים מקוריים שלה כעצמאית, בתערוכות כמו ''עיצוב טרי''. אבל דרכה של כהנר התפתחה בצורה מפתיעה. היום היא חיה על קו מיורקה-וייטנאם, מנהלת צוותים של מעצבים ומפקחת על פסי ייצור המוניים של ענקית ריהוט הגן הדנית ScanCom.
"החלטתי להמריא", היא מספרת ל-Xnet ממיורקה, בראיון סקייפ. "הבנתי שאם אני רוצה להמשיך ולהתפתח זה כנראה לא יהיה בארץ. היום שבו נפלה התובנה היה יום נורא קשה, אבל מאותו רגע זה הלך מהר מאוד".
היא הייתה אחת מבני ובנות טיפוחיו של סמי סגול, הבעלים של "כתר", ענקית הפלסטיק שנמכרה בקיץ האחרון. מיד לאחר תום לימודיה הוזמנה ל''דיויז'ן'', חממת המעצבים שהקים סגול, ואחר כך השתלבה בצוות המעצבים של החברה.
סגול לא התאכזב כשהודעת שאת עוזבת?
"עבדתי בכתר שבע שנים, בפיתוח המרכזי, בריהוט הגן. מוצרים שלי זכו להצלחה, קיבלתי שם הרבה כלים מקצועיים. חיפשתי דרך להמשיך הלאה, מבחינת ההבנה של השוק והתעשייה. להכיר עוד חומרים, ללמוד על דרכי ייצור שונות. הבנתי שבארץ האופציות שלי אחרי כתר כמעט ולא קיימות, כי זו חברה שמייצרת ברמה ובנפח שאין להם מתחרים כאן. שזה נגמר, כמו במערכת יחסים, ואצטרך להתחיל לחפש בעולם. היה צער משני הצדדים, אבל דווקא סמי הבין את הרצון שלי להתפתח ונתן לי את ברכת הדרך''.
איך נוצר הקשר עם סקנקום?
"אני שמעתי עליהם, והם שמעו עלי. בביצת התעשייה מדברים. כתר היא בעלת מוניטין בינלאומי מכובד, הייתי כמעט בכל העולם מטעמה. נפגשתי עם הבעלים של סקנקום בתערוכות מקצועיות באירופה, בגרמניה, ונוצרה בינינו כימיה. כשהם הבינו שאני מוכנה להמריא זה קרה מהר. הבנתי שהכל פתוח, אין לי שום מגבלות. אני רווקה, אני מצליחה בקריירה שלי, ולראות עולם תמיד היה גבוה בסדר העדיפויות שלי. אז למה לא להתייחס לזה, למה לא להמריא?"
תוך כמה חודשים מצאה את עצמה בוייטנאם, שם יש לחברה שמונה מפעלים. "הזמינו אותי לשבוע היכרות, כי זה מקום שלא הייתי בו בחיים. זה לא כמו לעבור לאירופה, זה לעבור לעולם אחר. כשהייתי שם דיברתי עם הבעלים והוא סיפר לי שיש לו חלום לעבור למיורקה, לפתוח שם את מרכז הפיתוח של החברה, ואולם תצוגה גדול. התרשמתי שהוא אדם שמגשים את החלומות שלו, ושהמעבר שלי לא יסתיים בוייטנאם''.
היא עבדה בסייגון במשך תשעה חודשים, חלק מצוות של כ-20 אנשי מנהלה ופיתוח זרים, במפעלים שמעסיקים 3,500 פועלים ומנהלים מקומיים. זוהי מעין עיר של מפעלים, היא מספרת, כחצי שעת נסיעה מסייגון. "גן עדן של ייצור, הבדל גדול מכתר, שמתמחה רק בפלסטיק. יש לסקנקום מפעלים של מתכת, של אלומיניום ושל עץ, לה לה לנד למעצב. יש כאן את כל החומרים, עם המכונות הכי מתקדמות, ואני בעצם יכולה לשחק''.
צפו בסרטון שמציג את הפריסה העולמית של החברה:
נפח הייצור של החברה עצום, מספרת כהנר, והיא עובדת לפי הזמנות (ל''איקאה'' ו''ג'ון לואיס'', בין היתר). "זו חברה בת 22, יש להם את החומרים והטכנולוגיות החדשניות ביותר, והם הבינו שהחדשנות הטכנולוגית תתחזק אם היא תלווה בחדשנות עיצובית. זה משהו שהם הרגישו בו צורך, ובשביל זה הביאו אותי''.
כהנר התבקשה לעצב קו של מוצרים מקוריים, שמיישמים את היתרונות של החברה בשילוב בין חומרים שונים. "הרבה חברות לא נכנסות לזה בכלל, זה כאב ראש לייצר מוצר עם רגלי עץ, תמיכה מאלומיניום ומשטח מפייבר-סמנט. זה משהו נדיר למצוא''.
השנה יצא לשוק קו המוצרים שלה, שכולל שולחן אוכל, כסאות וממש עכשיו – גם כיסא נדנדה ושולחן צד.
מה היתרון הטכנולוגי של העיצוב?
"הכיסאות עשויים מפלסטיק מוזרק, שלתוכו, תוך כדי ההזרקה, מוחדרים חלקי מתכת שאליהם מוברגות רגלי העץ. וכך, תוך שנייה וחצי, אפשר להרכיב את הכיסא, צריך רק להבריג את הרגליים. אחר כך החומרים עוברים תהליכים שהופכים אותם עמידים לתנאי חוץ. יש למוצרים האלה מראה שמתאים גם לפנים. אנשים משקיעים היום בחוץ כבמין הרחבה של הסלון, ולכן הנראות של המוצרים ברמה גבוהה''.
עיצוב השולחן הציב אתגר גדול יותר. איך מגיעים למוצר שלם מחלקים ומחברים שמיוצרים כל אחד במפעל אחר? ''הרגליים מעץ אקליפטוס, המסגרת התומכת מאלומיניום, עליה משטח של פייבר-סמנט שמצופה בציפוי עמיד לקרינה ולשריטות, והמחברים הם חלקי פלסטיק שמתלבשים על העץ ומקשרים בין הסמנט לעץ".
ההתלהבות מהמוצרים הייתה מיידית, היא מספרת. השנה נמכרו ברחבי אירופה 100 אלף כיסאות, במחיר של 54 יורו לאחד. "זה חזק לראות פס ייצור שלם שנעשה סביב המוצר שלך, ושמייצר אותו בכמויות כאלה מטורפות. זה עיצוב תעשייתי הארד קור''.
אפשר להשאיר חותם כשמדובר בכאלה מספרים?
"להיות חלק מתאגיד זה אתגר גדול למעצב. בסופו של דבר, המוצר צריך להימכר. להיות יעיל לייצור, לשילוח, להתחבב על הקניינים ולהישאר במחיר אטרקטיבי. בתוך כל זה, עדיין רואים שאלה המוצרים שלי. שם יש לי סיפוק גדול''.
מה ההבדל בין סקנקום לחברות כמו Kartell , למשל, שמתמחה בפלסטיק ועובדת עם מיטב המעצבים בעולם?
"פיליפ סטארק יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא לא מוגבל מבחינת עלות הייצור, גודל המוצר או החומרים, כי הסדרות של קרטל קטנות יותר, וקהל היעד לא מוגבל בכסף. אני מייצרת מוצר במחיר שווה לכל כיס. ואם הצלחתי לתת לו גם ערך אסתטי ואופנתי – אז עשיתי קצת שמח לאנשים''.
לאן מובילה הפנטזיה שלך?
"בהתחשב בזה שאני חיה ועובדת על אי אקזוטי שיש ממנו קונקשנים לכל אירופה, המטרה היא פשוט לא להפסיק ליצור. להגיע לכל מקום שיאפשר לי חופש יצירה ויפתח אותי מבחינת היקף היצירה. בשנה האחרונה עברתי פעמיים מקום בעולם, אני עדיין מעכלת. כבר יש לי כאן דירה, יש לי אופנוע KTM שחלמתי עליו, אני קופצת לברלין או למילאנו לראות חברים, התנאים מאוד נעימים. ואני מניחה שתוך שנה יהיה כיסא שלי באיקאה".
ואיפה הקושי?
"זו תעשייה שמורכבת ברובה מגברים, ואני באה עם הרבה ידע בייצור ובטכנולוגיה. זו מלחמה לא פשוטה, לגרום להם להאמין במה שאני עושה, וללכת אתי בדרך הזו".
מה בא לך להגיד לחברייך המעצבים הישראלים?
"שהדברים הרבה יותר פשוטים ממה שהם נראים. צריך פשוט לעשות, דברים לא יקרו מעצמם. בישראל יש קהילת מעצבים מאוד מכובדת, כישרונות ברמה בינלאומית, פשוט צריך למצוא את שיתוף הפעולה הנכון מהכיוון של הייצור".
ולמה אי אפשר לעשות את זה כאן?
"כי בישראל אפשרויות הייצור מוגבלות – הוא נעשה רחוק. כשנמצאים בתוך המפעל ורואים את המכונות ואת התהליך העבודה, את האנשים שמעורבים בו, מבינים כמה חשוב לחשוב על המוצר מהצד של הייצור. לצייר משהו ולהגיד 'מישהו כבר יעשה את זה' – זו לא מהות העיצוב התעשייתי. המהות היא לחשוב על החומר, להבין את המגבלות ואת החוזקות שלו. לדעת מתי להתעקש ומתי לוותר, ולעשות משהו נכון. ובעיני מה שנכון הוא גם יפה.
"אפשר לחשוב מה בא לי לעשות וזהו, ואז למצוא מישהו שייצר אותו במלא כסף ואחר כך למצוא מישהו שימכור עשר יחידות. בעיני יותר מרגש להצליח לעשות את הדבר המאוזן. הכיסא שלי מיוצר בשתיים וחצי דקות. וזה מדהים, זה מאפשר לייצר כמות אדירה".
אז לא קשה לצאת אל העולם הגדול?
"זה ממש פה, מעבר לים".
אוהבים עיצוב ואדריכלות? לחצו על התמונה ועקבו אחרינו גם באינסטגרם:
