ביום שבו עשתה סיגל קוטלר־לוי את עסקת חייה היה יום הורים בבית הספר של בנה הצעיר אילאי (7). היא אישרה הגעה אף שלא ידעה מתי תצא מהמשרד ואיך ייגמר היום שלה.
"הודעתי שאני מגיעה ליום הההורים כדי להישאר בשגרה", היא אומרת, "זה היה צורך אמיתי לשמור על מסגרת. נורא פחדתי מהרגע שאחרי העסקה, מה אני ארגיש, מה יקרה. אני לא אוהבת לאבד שליטה. זו הייתה תקופה עם כל כך הרבה מכשולים; דברים שחשבנו שיקרו לא קרו, וישבנו במתח, אז אמרתי, טוב, לפחות אני יודעת שבשעה חמש יש לי יום הורים, ומקסימום אני ממשיכה את החיים הרגילים".
בסוף החתימה על העסקה התארכה, גשם זלעפות שטף את הרחובות, בכבישים נוצר פקק תנועה ארוך ומייאש, וקוטלר־לוי לא הצליחה להגיע לבית הספר בזמן. "דודי בעלי הלך, אני נכנסתי הביתה, הורדתי את הבגדים המאוסים האלה ואת העקבים ולבשתי פיג'מה".
רגע, לא יצאתם לחגוג?
"לא. גם לירח דבש נסענו שנתיים אחרי החתונה (צוחקת), ואת הברית של אריאל, הבן הבכור שלי, חגגנו שלושה חודשים אחרי שנולד. אצלי הכל באיחור. גם הפעם חיממתי את הבית, התכסיתי בשמיכה, ופתאום היה שקט אחרי כל הרעש. רציתי את הפינה שלי, את הבעל והילדים. הקן שלי הוא מבחינתי החגיגה הכי טובה".
סיגל קוטלר־לוי ושותפה אבי פיאטוק מכרו את השליטה (51%) על רשת SABON לתאגיד הקוסמטיקה הצרפתי "איב רושה". עסקת מימוש המניות נחתמה ב־19 בדצמבר ולפי הערכות, הכניסה לכיסה של קוטלר־לוי כ־100 מיליון שקל ברוטו (השותף פיאטוק קיבל סכום זהה), אבל במשרדים של חברת SABON באזור התעשייה באזוּר עסקים כרגיל. "היו קצת פגישות עם בנקים, אבל לא עשיתי שום דבר שובר שגרה", היא מודה. "אנשים מהצוות שלי אמרו לי, איך את לא מתרגשת, את מבינה מה קורה? זה כנראה סוג של הדחקה".
שקט נעים שורר במסדרונות מרוצפי הפרקט היוקרתי ומעוטרי השנדלירים, ואין בלונים או זרי פרחים מסביב שיעידו על איזו חגיגה. עשרות מוצרי החברה - סבונים, נרות ומוצרי טיפוח ואווירה - מונחים בנונשלנטיות בכל פינה. האווירה מעבירה את המסר: באנו ליהנות, קחו לכם נשימה עמוקה בניחוח לבנדר־פצ'ולי ותנו לעצמכם רגע לבד.
קוטלר־לוי נכנסת למשרד באיחור, לובשת חצאית אפורה וסריג מחורר תפור היטב ודוהרת ללשכתה באזור המנהלים. מצב הרוח בעננים, אבל היא שומרת על חיוך מאופק. "לא הכל בחיים זה כסף", היא מנסה לצנן את ההתלהבות התקשורתית, "כסף לא היה חסר לנו גם קודם. מה, אני אוכל עכשיו בשני מזלגות?"
עובדה שכן מכרתם את השליטה ברשת.
"כי כדי לגדול לאן שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לגדול, אנחנו צריכים המון כסף. הייתה שאלה אם למנף את זה בהנפקה בורסאית, שזה הכי לא אנחנו, או באמצעות מינוף בנקאי עם הלוואות, שגם זה לא אנחנו, בעיקר לא אני והפחדים שלי. שותפות כזו הייתה הדבר הנכון".
ואיך את מרגישה היום?
"סימנתי וי ענקי לעצמי. ברגע שמישהו רוצה להשקיע בך כל כך הרבה כסף, זה אומר שאתה שווה משהו. מצד שני, לא קיבלתי שום דבר במתנה. עבדתי בפרך. שנינו. גם אבי, השותף שלי. נלחמתי על ההצלחה לאורך כל הדרך וכיוונתי לשם. ואת יודעת, מכל מימוש המניות הזה, חשוב היה לי להעביר לילדים שלי את המסר שאסור לוותר, הכל חשוב וצריך להילחם".
את טיפוס שנלחם על מטרותיו?
"אני עקשנית. הנה, לא מזמן היה אייטם בערוץ הספורט על אליפות הארץ בקארטינג. הבן הבכור שלי, אריאל לוי, הוא אלוף הארץ, אבל הם אמרו שם משפחה אחר. רציתי לבכות. מי יודע שזה הבן שלי מתחת לקסדה? האייטם הזה ירוץ עכשיו ביוטיוב עם הטעות לנצח. אריאל חשב שזה אבוד. אמרתי, אין מצב. כתבתי לערוץ הספורט והם תיקנו. עשו אייטם של כמה דקות על היכולות שלו. שונאת שאומרים לי אי־אפשר".
בלי תוכנית עסקית
את הסיפור מאחורי המותג סביר להניח שקראתם בעבר. היסטריה בקנה מידה עולמי שהחלה מחנות אחת שנפתחה בשנת 1997 ברחוב שינקין התל־אביבי, והציעה סבונים ריחניים וגם נרות ומוצרי טיפוח בבקבוקי זכוכית, עם עיצוב ייחודי וחוויית קנייה ואריזה מהסוג שטרם הכירו בישראל.
סיגל קוטלר־לוי (48) מתגוררת בתל־ברוך בצפון תל־אביב. היא נשואה לדודי, בעל חברה שמספקת מוזיקת רקע לבתי עסק, ואם לאריאל (17), אוריאן (15) ואילאי (7). ילידת תל־אביב, בתם של חנה, בעבר מזכירת מנכ"ל אוניברסיטת תל־אביב, וגדעון, שהיה מנכ"ל דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה ועד לאחרונה, מנהל הנדל"ן של משפחת שטראוס. היא הבכורה מבין שתיים - אחותה אורלי (43) עובדת כמנהלת הפיתוח העסקי ב־SABON וקרובה אליה ביותר.
היא למדה בתיכון עירוני ד', עשתה צבא בחיל האוויר בקריה וחודש אחרי השחרור החלה ללמוד באוניברסיטת תל־אביב פילוסופיה ובי־איי כללי, למרות שחלמה על לימודי אדריכלות ועיצוב פנים וכבר כחיילת נרשמה ללימודים באורט. "קניתי אז שולחן שרטוט ועפרונות וחשבתי שתכף אהיה מעצבת־על, אבל זה היה נורא קשה. אי־אפשר לצאת מהקריה בחמש וחצי, להיכנס לשיעורים, ואחר כך לעשות שיעורי בית. גם לא הייתה אז תוכנת אוטוקד, ושיגעו אותי כל השרטוטים והמסות שצריך לחשב", היא נזכרת.
לשנקר לא קיבלו אותה, אז היא הלכה על לימודים תיאורטיים. "ואחר כך ביקשו ממני לבוא להרצות ב'שנקר'", היא מחייכת, "אבל בזמנו אף אחד לא אמר עליי – היא תגיע רחוק".
אחרי שסיימה את התואר, עבדה בחברה שעסקה בשיווק מידע עסקי וכבר אינה קיימת, ואז הציע לה אבי פיאטוק, חבר ילדות מגיל 17, להקים ביחד חנות שתמכור סבונים בעבודת יד שנחתכים לפי משקל. בארץ פעלה באותה תקופה "נרות בשינקין", מנוחתה עדן, שמכרה נרות. מוצרי גוף ואווירה טרם הפכו לטרנד בישראל.
"אני זוכרת שעמדתי בחנות בשינקין, שנקראה "סבון של פעם" (לימים שונה שם הרשת ל־SABON הקוסמופוליטי) וניסיתי לשמר כל לקוח שנכנס", היא מחייכת, "אם לא למכור לו כרגע, אז לדאוג שהוא יחזור. בהתחלה הייתי מוכרת לבד, ואחר כך היה לי צוות, וגם אז היה לי חשוב שהמוכרות יעמדו וידברו כמוני, יהיו ייצוגיות, יבינו את הסיפור שמאחורי כל מוצר".
מה הייתה התוכנית העסקית?
"לא היו לנו תוכניות עסקיות ולא תקציב. גם לא היה אינטרנט אז, ההשראות באו ממגזינים. אבי הביא רעיונות מחו"ל, אני הלכתי ליבואני בקבוקים, ביקשתי בקבוקים של תרופות ופחות של קוסמטיקה. רציתי השראה מעולם בית המרקחת והפרפומריה. ההשראה העיקרית שלי הייתה סבתא שלי, אטיה ז"ל, אמא של אמא שלי, שהייתה מאוד יפה, אסתטית ובשלנית מדהימה. היא עברה שואה הארדקור, הייתה פרטיזנית, ונשארה שריד אחרון למשפחת וינרניק מרוסיה. למיטב ידיעתי אין יותר שם כזה בעולם. היא אספה עתיקות, תכשיטים, פרוות. הייתי באה אליה, ולמדתי ממנה הכל".
כשנפתחה החנות המיתולוגית בשינקין, הייתה בת 27, נשואה שלוש שנים. באותה תקופה הייתה עסוקה בניסיונות להרות ועברה שבע הפלות. "בחמש השנים הראשונות לנישואיי לא הצלחתי להיכנס להיריון ולא הבינו למה", היא משחזרת, "זו הייתה טראומה בשבילי, כי אני אוהבת שליטה ומה פתאום עכשיו זה לא קורה לפי התוכנית שלי. אבל יש למעלה תוכנית שאתה לא יודע לפענח. ברגע שמימשתי את עצמי והבנתי שאני שווה משהו ויודעת לעשות כמה דברים, היה לי הרבה יותר קל להשריש שורשים, כי לפני כן הייתי לגמרי תלושה".
בגיל 29 נכנסה להיריון, חנות שנייה נפתחה במרכז שוסטר ברמת־אביב (במקביל לפתיחת שתי חנויות על ידי זכיינים), והיא המשיכה לעבוד כמו משוגעת. בחודש השביעי להריונה היקום קרא לה לעצור, כשעברה תאונת דרכים קשה. "נסעתי במונית כי האוטו שלי היה בתיקון, ובכניסה לשכונת המשתלה בתל־אביב, נהגת הגיעה מהכיוון הנגדי, לא עצרה ברמזור אדום ונכנסה בנו. הייתי בלי חגורה, עפתי מהאוטו וראיתי את המוות מול העיניים.
בבית החולים לא הבנתי איפה אני ולא זכרתי שאני בהיריון, מי אני ומה אני. רק כשראיתי את הפרצוף של אבי, השותף שלי, מול העיניים, התעוררתי. הוא היה כל כך מבוהל. עד סוף ההיריון לא יכולתי לאכול מוצקים כי הלסתות שלי היו שבורות וקשורות בברזלים. עברתי ניתוחים ויש לי פלטינות בתוך הראש. אבל חודש אחרי התאונה כבר עבדתי בחנות עם כל הכאבים. כשאת בחממה שלך, את פחות מרחמת על עצמך".
נרדמתי על השולחן
הדרמות לא תמו: כשהייתה בת 30 נולד אריאל. כשהיה בן שמונה חודשים נחטף על ידי בחור שחמד את המכונית היפה של אמו, שהייתה ליד האוטו. "אחותי ואני עמדנו ברחוב דיזנגוף", היא משחזרת. "היא רצתה לקנות נעליים. אני יצאתי מהאוטו והיא עוד לא נכנסה אליו. בחור ערבי פשוט נכנס לאוטו ונסע. זה היה משוגע. תוך שש שעות, שהיו הארוכות בחיי, מצאו את הרכב עם התינוק בתוכו. הגנב רק רצה את האוטו, הוא לא ידע שיש תינוק בתוכו".
נשמע שהשנים הראשונות כאמא טרייה וקרייריסטית היו לחוצות במיוחד.
"יש רגע שאני לא שוכחת. כשפתחנו את הסניף בפתח־תקווה, הייתי בחודש תשיעי עם הבת שלי. לא הרשיתי לאף אחד לסדר את החנויות כשאני לא שם. היו סביבי באותו יום מתלמדות, ובמקביל אמא שלי לא הפסיקה להתקשר, כי אריאל בכה ולא אכל. השעה עשר בלילה, אני בהיריון, על הרצפה פותחת ארגזים, רוצה לרוץ לילד ואי־אפשר. אחר כך התברר שהייתה לו מחלת הפה והטלפיים. גברים לא מתמודדים עם מצבים כאלה קשים".
בשנת 2009, כשנפתח הסניף הראשון של הרשת ביפן (והתקבל שם בהתלהבות עצומה), היא הייתה בהיריון, בשבוע ה־17. "אף אחד לא ידע", היא נזכרת, "והיה לי כל כך חשוב להיות בפתיחה. זה שוק ענקי, זה חלון הזדמנויות. עבדתי שם כמו מטורפת, רצנו ממקום למקום ולא הרגשתי טוב. הרגשתי שאני עומדת למות ולא הבנתי מה עובר עליי, עד שיום אחרי פתיחת החנות, באמצע הרחוב, פשוט ירדו לי המים".
מה עשית?
"המזל היה שהבאתי את ההורים שלי איתי. הם ישבו בלובי של המלון ודיברו. רצתי אליהם בוכה, והם לקחו אותי לבית החולים. גם אבי, השותף שלי, לא ידע שאני בהיריון ולא הבין בזמנו לאן נעלמתי. בבית החולים אמרו שאני צריכה לעבור גרידה, ולא הסכמתי לעשות את זה שם, כשבבית מחכים לי שני ילדים קטנים. זו טראומה שאני סוחבת לכל החיים. סיכנתי את ההיריון והוא באמת הלך. בארץ הייתי צריכה לעבור הפלה עם כדור. מיד אחרי ההפלה ביפן עשיתי את כל הבדיקות ומתברר שהייתה לי קרישיות יתר, ויכול להיות שההפלה קרתה בגלל הטיסה. אף אחד לא שלח אותי בכלל לבדיקת קרישיות, למרות ההפלות שהיו לי בעבר".
זמן לא רב אחרי ההפלה הטראומטית נכנסת שוב להיריון, ונולד בנך הצעיר אילאי.
"ואני זוכרת שהייתי צריכה להזריק לעצמי כל יום תרופה לטיפול בקרישיות וזה לא הפחיד אותי. עשיתי את זה באהבה ולא הרגשתי קורבן. הבנתי שאני חייבת להתמקד ביכולות, ביצירתיות ובשגרה שלי".
לקריירה שלך היה מחיר.
"אם את רוצה להצליח, יש לזה מחיר. את לא יכולה לחזור הביתה בשתיים. אין דבר כזה לנמנם בצהריים. הייתי מגיעה למצבים שבשישי־שבת קרסתי. כשאריאל היה בן שנה, נרדמתי על שולחן החג בערב ראש השנה. עבדתי קשה. כל לקוח חשוב, והיו שנים שלא ישנתי".
איך לא התמוטטת?
"כן התמוטטתי. בלוטת התריס שלי לא תפקדה והיו לי מיגרנות קשות. המזל שלי היה שהייתה לי עזרה. אחותי איריס עבדה איתי ועוד לא היו לה ילדים, ההורים שלי עזרו, וגם בעלי, שיהיה בריא, מהיום הראשון הוא ידע לטפל בילדים".
היה שלב שהוא הצטרף אלייך לעסק.
"כשאריאל נולד, בעלי עבד בשיפוצים והקים את החנויות שלנו. זה היה מטורף כי שנינו לא היינו בבית. כשאוריאן נולדה, הכנסתי אותו לעסק איתי. אמרתי לו, אתה חייב לבוא לעזור לי, והוא עשה פה מהפך. בשלב מסוים זה היה קשה מדי והחלטנו שאני הולכת על זה לבד. היו לנו כמובן גם משברים. התגברנו. היום הוא עובד הרבה מהבית".
איך הילדים מקבלים את שעות העבודה הארוכות שלך?
"הרבה שנים הייתה אצלנו מטפלת ותמיד היה אוכל חם בבית. אבל אף אחד לא קילח את הילדים שלי חוץ ממני, ותמיד הכנתי להם סנדוויצ'ים בבוקר. היום הם כועסים עליי: 'את לא החזרת אותי מהחוג, את לא הבאת אותי לחוג, היא נתנה לנו לאכול שניצלים, זה משמין'. רציתי וניסיתי להיות האמא הכי טובה בעולם ולתת בבית שעות איכות, לשחק איתם, להקריא להם ספרים, אבל למרות שאת נותנת את כולך, בגיל ההתבגרות את חוטפת את הבום. מה אני יכולה לעשות? לא הייתי מסוגלת לשבת בבית".
העברת מסר של הגשמה עצמית.
"אריאל אלוף הארץ בקארטינג. הוא נחשב לפנומן, אמביציונר בצורה מטורפת, נוסע בעולם בעצמו מגיל 15. אני ממוטטת מזה וקשה לי, והמיגרנות שלי מחריפות, איך שהוא עוזב את הבית אני נעשית חולה, אבל אני מעריצה את הילד הזה, שיכול לקבל הכל, אבל נלחם על מקומו. גם אוריאן, הבת שלי, קוראת וכותבת מגיל ארבע וכבר בגיל צעיר מצאתי במגירה של הגן שלה חתיכות בדים שהיא שמרה. היא מעצבת בדמה".
נשאר לך בכלל זמן לעצמך?
"למדתי לקחת זמן איכות לעצמי ולעשות ספורט. ואני מלכת האמבטיות. את יכולה ממש לשים לי כתר. לכן אני לא קובעת פגישות בבוקר מוקדם. בגלל זה קל לי למכור את המוצרים שלנו, אני מוכרת משהו שאני מאמינה בו".
שושנים מיובשות וקינמון
נראה שלא רק היא מאמינה במוצר, שנמכר כרגע ב־175 חנויות הפרושות ב־14 מדינות. מחזור המכירות הוא כ־100 מיליון אירו, ושווי החברה הוא יותר מחצי מיליארד שקל. תאגיד "איב רושה" הצרפתי, שרכש את השליטה תמורת 100 מיליון אירו, הוא חברה משפחתית שאותה מנהלים בריס רושה בן ה־38, שירש את חברת הענק ושותפו הטורקי־יהודי, סם סנביי. "פנו אלינו החברות הכי גדולות שאת רק יכולה לדמיין ואמרנו לא", אומרת קוטלר־לוי. כשאתה הולך לפגישות בחברות נורא גדולות, אתה מבין שאתה הופך לבורג במערכת גדולה. רצינו ערך מוסף ושותף שנרגיש איתו בנוח, ו'איב רושה' היא חברה משפחתית ולא בורסאית. לא הכל עניין של כסף".
לאן אתם רוצים להגיע?
"לברזיל ולאוסטרליה. באמריקה אנחנו בעיקר בניו־יורק, ויש את כל ארצות־הברית להתפרש עליה. אין לזה סוף".
את לא הולכת לנוח על איזו יאכטה עם הכסף שקיבלת?
"אני לא הולכת לעבוד פחות קשה. הרי ככל שאתה יותר מצליח, זה נהיה עוד יותר קשה. אתה מפחד שלא תצליח לשחזר את ההצלחה. יש לי אחריות לפרנס אלפי משפחות. מצד שני, בלי אבי, השותף שלי, בטח הייתי נשארת אמנית שמציירת במרפסת. אני הכי לא בולדוזר מבחינת יזמות. אבי תמיד אומר שאנחנו עומדים על הר, הוא אומר 'וואו', ואני אומרת, 'אמא'לה'. בגלל זה הוא עושה סקי ואני לא".
את ואבי התחלתם את דרככם המשותפת כחברי ילדות. אני מניחה שאנשים שאלו אתכם כל מיני שאלות על הקשר ביניכם.
"אנחנו כמו אחים. הוא תמיד היה בן משפחה אצלנו, ועשה אצלנו חגים כשההורים שלו גרו בפרנקפורט. הוא חבר גם של בעלי ושל אחותי. רק לפני שלוש שנים הוא התחתן ואני עמדתי על החופה לראות שזה קורה באמת (מחייכת).
"נולדו לו בנות מדהימות, ואני שמחה בשבילו. כל אחד מאיתנו עושה את הדברים שהוא אוהב. אבי מעולם לא אילץ אותי להיכנס לנושא המספרים והלוגיסטיקה. מהיום הראשון התעסקתי בסידור החנות, במארזים ובאביזרים".
כשהיא מדברת על מארזים, היא מחייכת ומעלה זיכרון מתחילת הדרך. "הייתי יושבת ומכניסה לבקבוק שושנים מיובשות, לבנדר עם עלים, קינמון, ואז קושרת את הסרטים. את המדבקות עשיתי בהתחלה בעבודת יד עם נייר פרגמנט, הייתי גוזרת ומדביקה. העיצוב של כל אריזה לקח לי שלוש שעות, הדבר הכי לא כלכלי בעולם. פשוט הייתי בתיה עוזיאל קטנה, והצליח לנו".
