האדריכל מנחם באר, חבר קיבוץ געתון בגליל המערבי ומבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, מת בסוף השבוע והוא בן 92, כשמאחוריו מכלול עבודות עשיר הפזור בכל רחבי הארץ. סיפור חייו של באר, כמו רבים מבני דורו, הוא סיפורה של הארץ; בנייניו הם עדות מובהקת לסיפורו האישי, המייצג את דור המדינה. יותר מאדריכלים רבים אחרים, ניתנה לו ההזדמנות לבטא את רעיונותיו באופן רחב וחופשי: 15 חדרי אוכל, 11 אולמות מופעים וספורט, 9 מועדונים, 6 בתי ספר, 5 מפעלים, 4 ספריות, 4 בריכות שחייה ועשרות רבות של בתי מגורים, שאת חלקם תכנן בקיבוצו ממש עד ימיו האחרונים.
באר נולד ב-1925 בבודפשט, שם גדל והתחנך ואף החל את לימודי האדריכלות. ממסורת הבנייה ההונגרית אימץ את הגישה המשלבת אמנות באדריכלות, ויישם אותה בעבודותיו - אולי יותר מכל אדריכל אחר בישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה עבד בשיקום מבנים שנפגעו בה, וב-1947 עלה לארץ ישראל (כולל עצירה כפויה במחנה מעצר בקפריסין) והצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ געתון.
הקיבוץ לא רצה שילמד אדריכלות
מאחר שלא סיים את לימודי האדריכלות בהונגריה, על רקע המלחמה, פנה להשלימם בטכניון החיפאי. הצעד לא עבר ללא מאבק מול הנהגת הקיבוץ, שהעדיפה שיישארו בו במקום להפנות את משאביו ללימודים אקדמיים. אך הוא התעקש, ובתום לימודיו הצטרף למחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי, תוך שהוא פועל במקביל לאדריכלים בכירים אחרים בקיבוצים כמו חנן הברון, חיליק ערד, פרדי כהנא וויטוריו קורינלדי – כולם אדריכלים ילידי אירופה שהתחנכו בטכניון והיו חברי קיבוץ.
דור חדש זה החליף את דור האדריכלים הקודם - שמואל מסטצ'קין בוגר הבאוהאוס ותושב תל אביב, ושמואל ביקלס, בוגר הפוליטכניקום בלבוב וחבר קיבוץ בית השיטה. ייחודו של הדור החדש, שפעל בשיאה של התנועה הקיבוצית, היה ברצונו להתאים שפה אדריכלית חדשה ליצירה הקיבוצית האוטופית. הקבוצה אימצה את הסגנון הברוטליסטי – שעיקרו מייצג שימוש בחומרי בנייה חשופים - אלא שבאר, יותר מכל עמיתיו, אימץ את גם את הגישה הגושנית של הסגנון, שדגלה בגושים אקספרסיביים.
הוא העניק תשומת לב לחומרי הבנייה: בטון, זכוכית, עץ ולבנים; והשתדל להדגיש את נוכחותם, באמצעות טיוח וצביעת אחד הקירות בגוון בולט (לבן או ירוק). כדי להעניק חגיגיות למבנים שהוא תכנן, גם אם חגיגיות צנועה, הוא הקפיד על עיצוב חזותי שהתבסס על פרופורציות קלאסיות ועל פרטים מוקפדים – אם מדובר בגרם המדרגות, בקיר אמנות או בתקרה מרהיבה.
את האמנות תפס באר כמרכיב המשלים את יצירתו ומעשיר אותה, ברובד שהאדריכלות אינה מסוגלת לספק לבדה. לכן, פנה לשיתופי פעולה פוריים עם בכירי האמנים בקיבוצים, בהם שרגא וייל, נפתלי בזם, משה סעידי ושמואל כץ. עם האחרון יצר קשרי חברות וקשרים מקצועיים ארוכי שנים. כץ, אף הוא חבר געתון, קיבל מבאר את ההזדמנות לשלב את יצירותיו במגוון טכניקות על שורה של מבנים בגעתון, החל מצריפי העץ, דרך מבנה המקלחות המשותפות, המגורים, מבני החינוך ועד לפסגת יצירתו של באר – חדר האוכל.
מאב לבנו: ההסבה הנדירה של חדר האוכל
סיפורו של חדר האוכל בגעתון מייצג מקרה חד-פעמי באדריכלות הישראלית. כאן ניתנה הזדמנות לאדריכל לתכנן את המבנה המושקע והמשוכלל ביותר, ולאחר שנים, כשהבניין איבד את משמעותו, הוענקה לאדריכל הזדמנות שנייה לצקת בו תוכן חדש.
חדר האוכל בגעתון נבנה בשני שלבים, הראשון בשנות ה-60 והשני בשנות ה-80. הוא מורכב מאולם הסעדה מלבני ואולם נוסף חצי-עגול. בחזיתות משולבות יציקות בטון מופשטות שיצר כץ, ובתוך האולם המרכזי קיר קרמיקה גבוה במיוחד שיצר משה סעידי. "השילוב המיוחד של אמן ואדריכל מאותו קיבוץ איפשר ליצור באמצעות שפתו הסימבולית־גרפית של שמואל כץ מוטיבים קיבוציים ישראלים עממיים", מציין יובל דניאלי, אמן וחוקר תולדות האמנות והאדריכלות הקיבוצית. "הם מופיעים בתבליטי הקיר של געתון ומביאים לשיא את הגישה של אמנות ציבורית למען רבים".
ההפרטה שפקדה את געתון הביאה לחיסול הפעילות המשותפת בחדר האוכל. בשנת 2000 הוגשה בו הארוחה האחרונה, הבניין ננטש והפך לפצע כואב בלב הקיבוץ, עדות אילמת לחזון האוטופי ולאידיאולוגיה שחוסלה. הישועה הגיעה ממקור לא צפוי: בנו של באר, הכוריאוגרף רמי באר המוביל את להקת המחול הקיבוצית שפועלת בגעתון, החליט לאמץ את הבניין ולהסב את אולמות האוכל והמטבח שבו לאולמות מחול. באר פנה לאביו כדי שיערוך שינויים בבניין ויעניק למחוללים את התנאים המיטביים ללמוד ולהציג בו הופעות, והאב עמד במשימה. מוקי צור, היסטוריון ומחנך, מכנה את הבניין "חדר האוכל המרקד", והוא דוגמה נדירה להסבת מבנה לייעוד שונה לגמרי תוך שמירה על ערכיו האדריכליים המקוריים.
התקרה המרהיבה של בית הבנים
בית הבנים בקיבוץ כפר מנחם הוא יצירה ייחודית נוספת של באר. בבניין, שנחנך ב-1974 הודות לתרומה של יהודים מארה"ב, שילב באר תקרה המורכבת מכיפה גיאודזית (שהמציא האדריכל והתיאורטיקן האמריקאי בקמינסטר פולר), במהלך שסימן שיתוף פעולה חד-פעמי באדריכלות הישראלית. התקרה הובאה בחלקים מהמפעל בארה"ב, הורכבה באתר ומתנשאת לגובה 30 מטרים מעל לאלף מושבים. הודות לתאורת פנים היקפית שעיצב באר, הזורקת את האור אל הכיפה ומדגישה את תלת-ממדיותה ואת גוון הזהב הנובע מהפח שנותר חשוף, זהו אולם מרהיב ביופיו שמעניק ביטוי לעוצמתה של האדריכלות וליכולתה לרגש.
לא רק בתנועה הקיבוצית תכנן באר. רבים ממבני הקנים של תנועת הנוער השומר הצעיר תוכננו על שולחנו בערים מרכזיות בישראל, כך שגם אלפי ילדים עירוניים זכו להתחנך ביצירותיו: פתח תקוה (רחוב ארלוזורוב), כפר סבא (רחוב טשרנחובסקי), רעננה, ערד, קרית גת ויבנה. גם בהן הוא שילב אמנות, עם סמל התנועה בגרסתו של משה סעידי, מבכירי אמני הקרמיקה וחבר קיבוץ כפר מנחם.
באר תכנן גם שורה ארוכה של מבני חינוך, והבולטים שבהם נבנו ב"מכללה האקדמית גליל מערבי" בעכו. הבניינים האלה, שתוכננו בעשור האחרון של המאה שעברה, ייצגו שינוי בגישתו האדריכלית ובהתאם לשינויים בסגנונות הבנייה, אך המשיכו לשמור על שפתו שבאה לידי ביטוי בעיצוב חזותי חגיגי ובגושניות אקספרסיבית.
בשנתיים האחרונות זכה באר, כבר בן כ-90, בהערכה מחודשת ליצירתו המקיפה. ההיסטוריון מוקי צור והאמן יובל דניאלי חיברו, בליווי תצלומיו של עמרי טלמור, מונוגרפיה על יצירתו תחת השם " אבני דרך אבני בניין". בעקבות התערוכה נאצרה התערוכה "באר בקיבוץ", שהוצגה תחילה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, ולאחר מכן בגלריה בבית עמותת האדריכלים ביפו. לפני כחצי שנה הלכה לעולמה אשתו של באר, שושנה, ומצבו הבריאותי שלו הידרדר. ממשרדו בקיבוץ הוא המשיך לתכנן ממש עד לפטירתו, בתי מגורים בשכונת ההרחבה וכן אולם ספורט.
