רבקי אופיר הייתה במעבדה, הזליפה תמצית של הצמח כוכב ריחני על תאים סרטניים של חולה בסרטן השד, התבוננה במיקרוסקופ והמתינה לתוצאות. "ואז", היא משחזרת, "אני והסטודנטית שעמדה לצדי, סטודנטית מירדן ששמה זינאב טאהיה קפצנו משמחה. ראינו את תאי הסרטן נסוגים, וזה אישש את ההשערה שלי שבצמח הזה, שהבדואים שמים בתה, יש חומרים פעילים שנותנים מענה טוב יותר מכימותרפיה".
20 שנה כמעט חוקרת ד"ר אופיר את השפעת צמחי המדבר על מחלות במסגרת מרכז מחקר ופיתוח (מו"פ) ערבה תיכונה וצפונית תחנת יאיר בחצבה, ובמעבדה שהקימה באוניברסיטת בן־גוריון היא חוקרת גורמים למחלות שונות באמצעות תאי גזע עובריים. לאחרונה היא מגשימה חלום ישן וחוקרת את צמח הקנאביס.
השבוע (1־2 בפברואר) תתקיים במו"פ בחצבה תערוכה חקלאית, אופיר תערוך סיורים מיוחדים במקום, ואחד האירועים המסקרנים בתערוכה הוא כנס שיעסוק, בין היתר, בגידול קנאביס.
"הקנאביס יצא מהארון", אומרת אופיר. "התפקיד שלנו, החוקרים, הוא לשאול מה עושה קנאביס בתחום הכאב, מהו המינון שצריך לקחת ואיזה הרכב מהצמח יעיל לאיזה סוג של כאב. בצמח יש יותר מ־140 חומרים פעילים, ובגלל חומר אחד ממסטל היה פחד ממנו, אבל אנו עומדים בפני פריצת דרך בתחום. זה יהיה פיצוץ אמיתי ואני מקווה שבעתיד הקרוב יהיו בערבה חממות שיגדלו צמחי קנאביס".
ייתכן שהקנאביס יוכל גם לרפא מחלות?
"ברור, מניעת הכאב היא החלק הקטן. הצמח הזה הוא פלא, אוצר שעד היום האנושות לא ניצלה את סגולותיו הרפואיות".
אז את בעד ליגליזציה של קנאביס?
"נדרש עוד זמן עד שנוכל לגבש דעה ברורה אם לאשר שימוש רחב. עד שנבין יותר את תכולת הצמח אני אישית אשמח שהצמח יהיה מאושר רק כקנאביס רפואי. אם נדע שאין בו סיכונים, או באיזה גיל נכון לקחת אותו מבלי שיגרום נזק להתפתחות המוח והאישיות, ייתכן שאפשר יהיה לאשר אותו לשימוש נרחב".
את עצמך השתמשת בעבר בקנאביס?
"מעולם לא".
למה אין תרופה לסרטן?
רבקי אופיר (69) חלמה להיות חוקרת כבר כשהייתה בת 14. על אף שהייתה בת מושב כפר־ויתקין, ביקשה ללמוד במגמה הריאלית בתיכון בנתניה. "נולדתי להורים בני העלייה השלישית", היא מספרת. "הוריי היו חקלאים, היו לנו פרות ותרנגולות, ולימודים במגמה ריאלית לא היו מקובלים. במושב אמרו לאבא: 'שלחת את בתך לרעות בשדות זרים'. הייתי נוסעת לבית הספר באוטובוס, ולמרות הקושי הכלכלי של הוריי הגשמתי את החלום".
בתום שירות צבאי כקצינה למדה לתואר ראשון פיזיקה וכימיה באוניברסיטה העברית. "מיד בתום הלימודים המשכתי לתואר שני בביולוגיה. למדתי בבית הספר לרפואה בהדסה עין־כרם, ובמסגרת הלימודים בדקתי מה ההבדל בין תאי סרטן לתאים בריאים. עד היום עובדים על זה".
למה עד היום אין על זה תשובה?
"כי זו מחלה מסובכת שחוקרים כבר יותר מ־50 שנה, ולא בטוח שחוקרים בכיוון הנכון. התקדמנו מאוד בכל הנוגע לגילוי מוקדם, ועדיין לצערי יש מעט מאוד תשובות לתת לחולים".
את מוישל'ה אופיר ז"ל, שלו הייתה נשואה 42 שנה, הכירה בלימודי התואר הראשון. "גרתי אז בירושלים בדירה גדולה עם שותפות, וכשביקשנו לצרף שותפים בעל הבית דרש שנחתים את ההורים שהם מסכימים שנגור עם בנים בדירה. אמא חתמה ואמרה: 'אל תגידי לאבא'".
ואיך הכרת את מוישל'ה?
"השותפות שלי לדירה היו איתו בגרעין בחצבה. הוא היה ממקימי היישוב, בשלב מסוים גם היה הגזבר והיה ישן אצלנו בדירה כשהיו לו פגישות בירושלים. בשבתות הייתי באה לבקר אותו בחצבה ונשביתי בקסמי המקום. אחרי ארבע שנים החלטנו להתחתן, וכשסיימתי את התואר השני עברתי אליו לחצבה. זה היה בשנת 1973. כשהייתי נוסעת אליו לשבת, הנהג שהיה רואה אותי לומדת בדרך היה אומר: 'מה את לומדת, בסוף תגורי שם ותשכחי מכל הלימודים שלך, חבל על הזמן'".
ואז, כשעברת לחצבה, מה עשית שם?
"במשך עשר שנים כמעט היינו חקלאים, נולדו לנו רעות (42), ניצן (41) ואפרים (38), גידלנו עגבניות, פלפלים ולעתים מלפפונים ואני הפכתי לקוטפת העגבניות הכי יעילה במושב".
כשהתעוררה אופיר בבוקר ה־18 ביולי 2015, יום שבת, מוישל'ה לא היה בבית. "האזנתי לתוכנית של יענקל'ה אגמון בגלי צה"ל. כשנפתחה דלת הבית חשבתי לעצמי: מזל שמוישל'ה חזר, הוא אוהב לשמוע את התוכנית".
אבל לא מוישל'ה עמד שם, אלא האחות של חצבה. "מיד שאלתי: 'מה קרה למוישל'ה, הייתה תאונה?' כשענו כן והפנים שלה אמרו הכל, שאלתי מה לבש. רציתי הוכחה שזה נכון. כשאמרה 'מכנסיים קצרים וגופייה', ידעתי. אחר כך אפשרו לי לראות אותו, לחבק, לנשק, להיפרד".
כיום יודעת אופיר שהוא יצא מהבית בשעה מוקדמת, הלך לשדה, הניח קו מים ואז הלך לטוס. "הוא טס לכיוון נחל ערבה הסמוך לבית, וכשחזר עשה משהו שתמיד אהב לעשות: התאמן בלהמריא ולנחות. אף אחד לא יודע למה קרתה התאונה. הוא נורא חסר לי. אני בעיקר מתגעגעת, וגם היום, שנה וחצי אחרי, כשאני חוזרת הביתה אחרי נסיעה ארוכה זה לא ברור לי שהוא לא שם, מחכה לי".
זרעים ליד הנחל
כשסיימה את הדוקטורט נסעה לשנתיים לסן־דייגו שבארצות־הברית, שם עשתה פוסט־דוקטורט והתמחתה בהנדסה גנטית, תחום שנחשב אז חדשני. "מוישל'ה שמח ללכת אחריי, וזה לא היה מובן מאליו", היא מספרת. "הוא תמיד ידע לאפשר לי להתפתח לאן שרציתי, זה היה אחד הדברים היפים בזוגיות שלנו. כשחזרנו לארץ היה לי ברור שבזה אעסוק. התקבלתי לעבודה בפרויקט באוניברסיטת בן־גוריון, במחלקה לאימונולוגיה. כעבור כמה שנים, כשהילדים גדלו, מוישל'ה ואני נסענו לבד למלבורן שבאוסטרליה לפוסט־דוקטורט נוסף".
שנה לפני שובם הביתה הוקם בחצבה מרכז המחקר והפיתוח המדעי, כחלק מפרויקט הקמת מרכזי מחקר בפריפריה. "תנאי הקבלה היו מגורים באזור ואת זה קיימתי. התנאי השני היה להציע עבודת מחקר שקשורה לערבה".
מה הצעת?
"החלטתי לאסוף את כל צמחי המדבר – מהים האדום עד ים המלח – והקמתי ספרייה, שבה 250 צמחים שונים, ויש הרבה־הרבה יותר. כתושבת האזור הכרתי את הצמחייה, וההשערה שלי הייתה שצמחים ששרדו עָקוֹת מדבריות, חום וקרינה, הם צמחים שיכולים להתמודד עם בעיות קשות ולתת להן מענה. הם יודעים כיצד לשרוד, ולכן הסקתי שיוכלו להיות יעילים לריפוי האדם".
מה בדיוק חקרת, אילו מחלות?
"תחומי המחקר היו בהתאם לדרישה ולסכומי הכסף שהצלחתי לגייס. בהתחלה חיפשתי תרופות לסרטן, למשל לימפומה, סרטן השד ומלנומה, ובהמשך חקרתי אלצהיימר ומחלות ניווניות במוח. גיליתי, למשל, שצמח הלימונית מצוין נגד לימפומה: יש בו חומר פעיל שנקרא ציטרל, הוא הורג את תאי הסרטן ולא פוגע בתאים נורמליים, שזו הבעיה הגדולה בטיפולים כימותרפיים".
נשמע כמו פתרון מושלם, למה לא משתמשים בזה?
"נכשלתי בלהציע אותו לחברות תרופות כי אי־אפשר היה לרשום עליו פטנט".
כלומר, יש פתרון ואי־אפשר להשתמש בו?
"זה לא נבדק על אנשים חולים מפאת חוסר תקציב ולכן התשובה לא מוחלטת, אבל בגדול – כן, יש הצעה לפתרון, ואם מישהו מוכן להרים את הכפפה – בבקשה.
בזמנו, כשחקרתי את השפעות הלימונית על הסרטן, התפרסמה כתבה קטנה על כך אצלכם ב'לאשה', ויום אחד התקשרה אליי בחורה שראתה את הכתבה. היא סיפרה שהכלב שלה סובל מלימפומה, מדי יום הוא יוצא לגינה ומבין כל התבלינים בערוגה הוא לועס רק את הלימונית. למרות שהווטרינר אמר שימות, הוא חי כבר הרבה מעבר למה שניבאו לו. זה נתן לנו אישוש לכך שזה נכון. כששיתפתי חוקרת ותיקה באנקדוטה הזו, גיליתי שבעבר חוקרים היו מסתכלים מה בעלי חיים עושים וכך מחליטים איזה צמח לחקור. האינסטינקטים של בעלי החיים הרבה יותר טובים משלנו".
נו, אז מה עושים עם המידע החשוב זה?
"עוד לא נמצאה חברת תרופות שתרים את הכפפה".
איך הגעת למחקר הקנאביס?
"שנים שהצמח הזה מסקרן אותי: איך יכול להיות שבצמח אחד יש כל כך הרבה פוטנציאל לטיפול במגוון מצבים? עכשיו, כשיצא קול קורא למחקר מטעם משרד החקלאות והבריאות, הבנתי שאולי אנחנו עומדים בפני פריצת דרך. הגשתי הצעת מחקר, שבה אני מבקשת לבדוק אילו חומרים בקנאביס יכולים להקל את תחושת הכאב ולמנוע מוות של תאים בסטרס".
כיום היא עטופה בחמשת נכדיה שלה ובשלושת ילדיה, אפרים גר בחצבה וכיום עוסק בגידול תמרים. בשנה האחרונה העניקה מלגה על שם בעלה המנוח לסטודנט ממדרשת שדה־בוקר. "הסטודנט חקר את גיל המים התת־קרקעיים המשקים את השדות, וזה מבחינתי מוישל'ה, כי הוא וחצבה זה היינו הך. על המצבה שלו נכתב: 'הגביה עוף והרחיק ראות'. כזה הוא היה. כשהיינו זוג צעיר והייתי באה לבקר בחצבה היינו נוסעים יחד בטרקטור, הוא היה מצביע למזרח בעיניים נוצצות ואומר: 'כאן יקום המושב'".
אחרי מותו שקלת לעזוב את חצבה?
"ממש לא. זה הבית שלי ויש לי עוד כל כך הרבה צמחים לחקור".
הריאיון המלא והמרתק עם ד"ר רבקי אופיר בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
