איזה פשע נתעב ביצע פבלו נרודה, ולמה הוא לא טרח להכות על חטא

"אני מודה שאנסתי" – זו הייתה כותרתו של טור שכתבה האמנית הצ'יליאנית קרלה מורנו בפרפראזה על כותרת האוטוביוגרפיה "אני מודה שחייתי" מאת המשורר בן ארצה פבלו נרודה. את הטור עיטרה מורנו בתמונה של המשורר, ועל ראשו ציירה צואה.

פבלו נרודה נחשב לאחד המשוררים החשובים בצ'ילה - בעצם, בעולם כולו - וב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה פעיל פוליטי: הוא תמך בקומוניזם, השתתף במלחמת האזרחים בספרד וכיהן כסנאטור בארצו. הציעו לו אפילו להיות נשיא צ'ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו והביע תמיכה בסלבדור איינדה. בשנה שעברה, 42 שנים אחרי מותו, שקלו שלטונות צ'ילה לקרוא על שמו את נמל התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.

מדוע יצא קצפה של האמנית על המשורר המהולל?

ב-1929 שירת נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה), ובאוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע מאותם ימים, שלא זכה לתהודה מיוחדת כשהספר ראה אור. הוא סיפר שתמיד תהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש בביתו, ואז כתב: 

"יום אחד התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית - הקאסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צידי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. 

"היא התקרבה לאיטה לבית השימוש, בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הבזויה, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חיית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג'ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה".  

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, "החלטתי ללכת עד הסוף, תפסתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח איתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא איפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפיי. האירוע היה חד-פעמי".  

צפו בסרט תיעודי על נרודה (ספרדית, תרגום לאנגלית):

אחד משיריו המפורסמים של נרודה נקרא "מת באיטיות", כאן בתרגומו של אריה קומיי:

מֵת בְּאִטִּיּוּת

מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ

מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת

מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי

מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת

מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו

וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.

שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג

שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ

שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת

וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה

מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים

לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת

מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש

אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,

מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ

כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,

מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים

לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,

סַכֵּן הַיּוֹם

עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.

אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.

קראו תרגום עברי נוסף לשיר:

פורנוגרפיה כתובה היטב

השיר מטיף לתעוזה, להליכה על חבל דק, אפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, ממליץ המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.

כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. זה מסוג השירים שמתחשק לקרוא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שיידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו? מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון?

אבל קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש לשיר הזה אחרי שקוראים על האונס שבו מודה המשורר. נרודה מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל - הוא כותב שהיא צדקה בבוז שחשה כלפיו, ומדגיש שלא אנס אותה שוב - אבל התיאור כולו פועל בכל זאת נגדו. קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס בספרו. לכאורה, אפשר להתפעל מכנותו, מכך שלא הסתיר מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו בלי להצדיק את עצמו. אבל למעשה, אין כאן שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון, בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות: הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. 

התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה - לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה - נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה: הוא מעיד שעיניה נשארו פקוחות, שהיא לא נעה, שהיא בזה לו ובוודאי מתעבת אותו. והוא ממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה - ולתאר זאת בפני קוראיו ובכך להנציח את המעשה.

לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה טירפד כנראה את הכוונה לקרוא לנמל התעופה של סנטיאגו על שם המשורר האנס. האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? נדמה שכל קורא צריך להחליט על כך בעצמו.

_______________________________________________________

למה המוזיקאית המפורסמת ירתה בשכן שלה? הקליקו על התמונה:

דווקא בשיא הצלחתה הרגישה שחייה ריקים מתוכן. הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)