עינת דורון היא יזמת סדרתית. "היזמות", כך היא אומרת, "באה לתת מענה לצרכים ולאתגרים הרגשיים שלי". כיזמת היא גם יצרה את משפחתה, שכוללת ארבעה ילדים, בהם שניים שנולדו באמצעות פונדקאות. "היכולת של בעלי ושלי לתת מקום גם להתפתחות האישית שלנו", אומרת דורון, "היא אחד המפתחות העיקריים להצלחת המיזם האהוב הזה".
מי את?
"עינת, בת 51, נשואה לערן ואמא לארבעה: בת, כרם (20), ושלישיית בנים - גורי, ינון ונדב (שש)".
ומה את עושה?
"אני בעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה ותואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת תל אביב, והיומיום שלי מתחלק בין מיזמים רבים: אני מלווה יזמות, החל מהגדרת החלום דרך גיבוש הרעיון ועד להוצאתו לפועל; מרצה על יזמות ומנחה סדנאות בנושא; מלווה מסעות נשים בעקבות סיפורי חיים של יוצרות בדרום פורטוגל ובקרוב ביעדים נוספים; ועומדת בראש Supesonas נגב - שלוחה של מיזם ארצי המנסה לקדם איכות חיים לתושבות הנגב בתחום העסקי-חברתי-כלכלי".
שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי במושב ניר צבי שבשפלה, בת צעירה מבין שתיים. אמי נולדה בארגנטינה, עלתה לארץ בגיל 17 כחלק מגרעין ציוני והגיעה לקיבוץ אור הנר, שם הכירה את אבי. לאחר נישואיהם עברו הוריי לניר צבי. אמא שלי, יזמת בנשמתה, הייתה המנוע של הבית – הבולדוזר, אישה של חלומות, שלא פעם נתפסו כפנטזיות. במושב שבו חיו בעיקר חקלאים, והחיים היו בסיסים מאוד, היה לה עולם פנימי שבו היא חיה בז'ורנלים ובתצוגות אופנה בחו"ל. היא גם הקימה עסקים קטנים כחלק מסגנון החיים שביקשה לעצמה. בין השאר, שיפצה לול אפרוחים במשק שלנו ופתחה בו חנות מתנות מדהימה. בשלב מאוחר יותר היא צמצמה את שטח החנות, ובשטח שהתפנה, פתחה סניף דואר. לימים למדה הנהלת חשבונות ופתחה משרד בתחום.
"אבא עסק בחקלאות והתחבר לפשטות שבחיים. הוא אהב את החיים במושב, היה מחובר לטבע, לפרדסים, לגינה, לסיבוב על האופניים. וכפי שהתחבר לטבע, כך התחבר גם לבני אדם: הייתה לו יכולת לראות כל אדם בגובה העיניים ולהעניק לאנשים אמפתיה ותשומת לב.
"אני הייתי ילדה דרמטית וחולמת, ומעולם לא נתתי למציאות להפריע לי. אני זוכרת את עצמי הולכת ברחוב במושב, בגיל שש בערך, וכששאלו אותי לאן אני הולכת, אמרתי: 'לתל אביב'. תמיד היו לי רעיונות ששאפתי לממש. בתקופת הילדות הרגשתי שיש בי יותר ממה שהסביבה יכולה להכיל. למדתי לצמצם את עצמי, להוריד את הווליום של הנוכחות שלי כדי להתקבל, להשתייך - אבל לא לאורך זמן.
"בצבא שירתּי כמדריכה בבית הספר שדה כרמל, ולאחר השחרור התחלתי ללמוד לתואר ראשון בארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היה לי חשוב להיות עצמאית ולעמוד על הרגליים לבד, כך שבמקביל הקמתי עסק עצמאי של הדרכה בתחום ההיסטוריה והארכיאולוגיה בבתי ספר יסודיים. בהמשך עבדתי גם כמדריכת טיולים ליוון, שם נחשפתי לחברה ליצור חרוזים והקמתי עסק ליבוא ולהפצה של חרוזי קרמיקה. מאוחר יותר השלמתי תואר שני במינהל ציבורי".
בגיל 30 היא נישאה לראשונה, וב-1996 נולדה בתה כרם. במהלך הנישואים גרה במושב ילדותה, ואחרי שנפרדה מבעלה עברה עם בתה לזכרון יעקב. בגיל 40 הכירה את בעלה השני, ערן, שגר במדרשת בן גוריון שבשדה בוקר, ועברה לגור איתו שם.
"באותה תקופה התחלתי בלימודים לדוקטורט, אבל לא הרגשתי שם בנוח", היא אומרת. "הבנתי שאני לא יכולה להשתלב במשהו קיים, אלא חייבת לברוא דבר חדש. החלטתי לייצר מסגרות לקידום עסקים קטנים לנשים. הקמתי פורומים לעסקים עבור נשים במספר מרחבים בנגב והתחלתי לגייס לטובתן ארגונים, רשויות ומקורות ממשלתיים ופרטיים. זו הייתה יצירה מדהימה, אבל עדיין היה חלל שהלך איתי, מקום שבו לא הצלחתי ליצור, מרחב שבו היו רק כאב ושיתוק. הרגשתי שהמימוש של ערן ושלי תלוי בהרחבת המשפחה, אבל הייתי כבר בעשור החמישי של חיי, וניסיונותיי להרות לא צלחו. בשלב מסוים הבנתי משהו מאוד מהותי ועמוק - שההיריון הוא לא המטרה שלי, אלא האמצעי עבורנו להביא ילדים. לאחר תקופת פרידה מהחלום להרות בעצמי, החלטנו להיעזר בפונדקאית.
"חתמנו חוזה עם חברה ישראלית ועם פונדקאית בהודו. לשמחתנו, עד מהרה התבשרנו שהפונדקאית בהיריון. למחשב שלנו החלו לזרום תמונות של תאומים מתוקים, ואז התגבשה בי החלטה שאני חוזרת לטיפולים. לא יכולתי לוותר על ההיריון שלי, רק שהפעם זה נבע מתוך חוכמה פנימית: הרגשתי שאני צריכה, ממש צריכה, להיות בהיריון וללדת ילד. לשמחתי, הפעם זה הצליח, ותוך זמן קצר הייתי בהריון.
"בינואר 2011 נולדו בהודו גורי וינון. אני כבר הייתי אז בהיריון מתקדם, כך שנאלצתי להישאר בארץ בזמן שערן נסע להודו וקיבל את הילדים שלנו בבואם לעולם. הניתוק הזה היה לי קשה מאוד ולווה בתחושות מוזרות, אבל זו הייתה המציאות שלי אז - מציאות של חלוקה. כשהתאומים היו בני חודש, ערן חזר איתם לארץ. חודש לאחר מכן, במארס 2011, נולד בננו נדב. למעשה, הולדנו ואנחנו מגדלים שלישייה. זה עניין מורכב ולא אחת מעייף מאוד, אבל האמהוּת היא הבסיס של חיי. כשבקצה האחד קיימת אמהות לבת 20, ובקצה השני לשלושה בני שש, מדובר בחוויה מורכבת ויצירתית. למזלי, אני אדון לעצמי ולזמן שלי.
"לפני שנתיים הרגשתי שאני זקוקה למרחב חדש, שאני צריכה לצאת למסע לגילוי האמת שלי, בתוכי, והקמתי את המיזם Raw Tourism שבמסגרתו אני יוזמת ומוציאה לפועל מסעות נשים לפורטוגל. החיים שלי נראים לי פעמים רבות כמו פסיפס לא מסודר; הדרך שלי לא לינארית, אבל יש בה את כל המרכיבים הדרושים לי כדי להיות מחוברת לאמת הפשוטה שלי".
מה לקחת עימך מ"בסיס האם" לעינת של היום?
"מאמא שלי ינקתי את האהבה ליזמות, המשולבת במשיכה לפשטות ולאותנטיות שקיבלתי מאבי. אמא שלי יזמה כמענה לצרכים ולאתגרים הרגשיים שלה, וכך גם אני כיום: כשכואב לי, אני יוצרת. את המשאבים היזמיים שלי רתמתי גם לתהליך של הבאת שלושת הבנים שלנו לעולם. זה היה תהליך מורכב, שכלל לא מעט רגעים של מפח נפש, אבל לא ויתרתי. זיהיתי את הצורך של ערן ושלי וגייסתי את כל מה שאני יודעת כדי לתת לו מענה.
"דווקא הסיטואציה המורכבת של החיים שלנו כרגע מגדירה אותי וגורמת לי להיות ממוקדת יותר. אם פעם התנהלתי מכוח האנרציה, היום אני בוחרת את העיסוקים שלי, את השליחות שלי, את מה ואת מי שאני רוצה להיות בצורה מדויקת ותמציתית. אין לי זמן מיותר, ואת מה שיש, אני מנצלת בדרך מיטבית".
מסר לאומה?
"יזמות קשובה היא הדרך שלנו ליצור מתוך האתגרים הרגשיים שלנו. אנחנו צריך להכיר ולמקד את הצרכים ואת התשוקות שלנו, להקשיב לכאבים שלנו, להצהיר בקול רם על החלומות ואז לתרגם אותם לעשייה ממשית. הרווח הכלכלי הוא כבר ערך מוסף, פועל יוצא של התהליך. בעצם, יזמות היא מקום מאוד אגואיסטי, שבו אנחנו ממוקדים בעצמנו ובצרכים שלנו, אבל הפועל היוצא שלה הוא טובת הכלל, כי ליזמות איכותית יש פוטנציאל להיטיב עם קהלים גדולים".
_______________________________________________________
מאחורי השמחה מסתתר כאב. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
