"אחרי הרבה שנים, שבהן סטודנטים ניסו לעשות עבודות כמו בחו"ל ובאנגלית, זיהינו עיסוק גובר בחומרים מקומיים, תוך ניסיון של הסטודנטים לברר את המקום שלהם במקום הזה", מספרת הילה שאלתיאלי, מרצה במחלקה לתקשורת חזותית במכללת שנקר, שאצרה (יחד עם נדב ברקן) את התערוכה השנתית של המחלקה, המוצגת בימים אלה בשדרות רוטשילד בתל אביב. "עכשיו, למשל, אני מנחה פרויקטי גמר וסטודנטים בוחרים לעסוק בנושאים כמו חסידות גור, ציפורי ארץ ישראל, מעצבים ישראלים מתחילת המאה ה-20, מחול או ציונות".
שאלתיאלי וברקן בחרו להציג כ-60 עבודות, שאותן יצרו בשנתיים האחרונות 45 סטודנטים, רובם ככולם לא חצו את גיל 29. לעתים מדובר בעבודה שלמה, לעתים בפרט מתוך עבודה מסוימת, והמטרה הייתה לגבש תערוכה נושאית שעומדת בפני עצמה. כי בשונה מתערוכת גמר טיפוסיות בבתי הספר לעיצוב, שמלקטות את מיטב התוצרת השנתית, כאן נעשה מהלך תמטי ברור: העיסוק בזהות הישראלית מכתיב את הבחירות, ומציף קונפליקטים ודילמות בוערות.
כור היתוך
ככרטיס ביקור לשיווק המחלקה לתקשורת חזותית, הפותחת בימים אלה את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, התערוכה היא הישג קטן. הבחירה לקיים את התערוכה בקומת הקרקע של בניין "מרכז אדמונד דה רוטשילד" בפינת הרחובות רוטשילד ושינקין בתל אביב, ולא באקדמיה המתחבאת אי-שם מאחורי מחלף ההלכה, מביאה ללב העיר הגדולה תערוכה מזמינה ונגישה. יעיד על כך מספר המבקרים האקראיים, שמשוטטים בשדרה, מבחינים בבניין המפואר ובדלתותיו הפתוחות – ובוחרים להיכנס.
ומה מציעים הסטודנטים? חלל הכניסה מייצג "כור היתוך", לא רק של עבודות אלא גם של גישות וטכניקות: חגי איטח, בן-משק ממושב שקף, בחבל לכיש, עיצב למשפחתו אריזות לירקות שהיא מגדלת, בעיטור איורים גרפיים של המיכון, התוצרת והחקלאים. לצד האריזות מוצג איור ענק וממוחשב, עשיר בפרטיו, שיצר גל הלל. הוא מציג עשרות סצנות מהווי החיים בישראל, כשבולטים בו פוליטיקה, סקס, אדריכלות ואמנות.
מול שתי העבודות האלה נמצאות אריזות מזון לשעת חירום, שעיצבה עינת דוד, כשהמייחד אותן הוא השילוב של טקסט עברי וערבי – כי בשעת חירום כולם שווים. האחרונה ברביעיית העבודות היא עמוד מתוך "סידור יום הזיכרון" (רועי וקס) המעוצב כסידור תפילה חגיגי ומתאר טקס יום זיכרון ממלכתי, תוך שהוא מפרק לגורמים את מרכיבי הטקס, באופן שמאיר אותם בזרקור מעט גרוטסקי.
הלאה, זיו יהלי רשמה רכיבים יומיומיים מהחיים בתל אביב: אוטובוס של "דן", פח אשפה, אופניים, קו החוף והמגדלים לאורכו, וגם חזית הבניין שמארח את התערוכה. בין הרישומים של יהלי מסתתר לוח שנה של תמר מינקוביץ', שהוא למעשה לוח-שנים שכל גיליון בו מוקדש לשנה מסוימת. בעמוד הראשון של הלוח מוצג כתם הדם של יצחק רבין, וככל שהשנים חולפות בגיליונות הבאים, מצטמצם הכתם ודוהה. דקל בוברוב, ראש המחלקה, מפרש את העבודה כ"אילוסטרציה על היחס המשתנה לרצח רבין". בטקסט המלווה את התערוכה, תוהה בוברוב "האם עבודה זו התאפשרה מאחר שהסטודנטית מרגישה חלק מאותו זיכרון, או אולי דווקא המרחק מאותו זיכרון מאפשר לה נגיעה, טיפול, מתן צבע, צורה והקשר".
מפת תל אביב מקבלת פרשנות חדשה ומקורית תחת ידיה של שיר ברקוביץ, בעבודתה "עיר של ניגודים". את סימוני הרחובות הטיפוסיים בדפוס, החליפה ברקוביץ בעבודת מתכת בחיתוך לייזר, הנראית כמו תכשיט. מבט נוסף מגלה, כי התכשיט מבליט את פריסת בתי הכנסת בעיר (באמצעות סימנים כמו מגן דוד ומנורה), כך שהוא מעלה שאלות על מקומה של היהדות – שכמעט נעלמה מהמפה הזו, תוך שהיא משאירה בתי כנסת מרשימים בחזותם, אך דוממים בחלקם (ובראשם בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי).
התרסה בעירבון מוגבל
"התערוכה פוליטית, נוקבת, מעודנת והומנית, אבל לא פרובוקטיבית", סבורה שאלתיאלי. "פרובוקציה היא לרוב שטחית ופופוליסטית, ולא עמוקה". ההסתייגות מפרובוקציה, של האוצרים ואולי גם של הסטודנטים, היא החלטה לגיטימית ואולי אף מבורכת; העובדה שהתערוכה מתקיימת בגלריה מהודרת מבטאת, עם זאת, מציאות מתמשכת שבה מעצבים גרפיים מסתגרים בתל אביב ונמנעים מאמירה מתריסה ומשפיעה מדי. הדיון שהתערוכה הזו מעוררת רלבנטי לציבור הרחב, שרובו חי בפריפריה, והוא לא יזכה להיחשף לרעיונות ולשאלות שמתעוררות כאן.
"הבעיה מתרחשת בזירה הפרקטית - יש בעיה עם לקוחות ועם קהל המטרה", עונה שאלתיאלי על השאלה מדוע הדיון המעמיק בתחום העיצוב נותר בגבולות האקדמיה. "אין לנו מסורת מקומית, ולכן כאנשי מקצוע צריך לצאת לפעמים ולדבר על המקצוע, בטח גם כשאנחנו אנשי אקדמיה". לחיזוק המהלך בסביבה הקרובה, אירגנו האוצרים אירועים שילוו את התערוכה. האחרון שבהם יתקיים ביום חמישי הקרוב (19.1, 20:00) ויעסוק בעיצוב ספרים בישראל.
התערוכה "נצח: עיצוב מברר מקום" פתוחה בשעות אחר הצהריים: 4 עד 8
רוטשילד 104 תל אביב. הכניסה חופשית
נעילה: 19.1
