"לאסוף את השברים" היה שמו של מבצע לאומי שאותו יזמה "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, לפני כשש שנים, במטרה להציל פרטים אישיים של יהודים שנספו בשואה. בינתיים גדל האוסף והתעצם, וכיום מונה מעל 10,000 יצירות אמנות - האוסף הגדול בעולם של יצירות שנעשו בשנות השלטון הנאצי - ואוסף חפצים ובו כ-30 אלף פריטים שמהווים עדות לשואה. כל אלה עומדים להתמקם במשכן חדש, שיוקם בתחומי מוסד "יד ושם" בירושלים, ליתר דיוק מתחת לאדמה.
הנהלת "יד ושם" יזמה תחרות אדריכלים לתכנון משכן האוספים, ובראשית השבוע החליטה לבחור בהצעתו של משרד "סקורקא אדריכלים", בהובלת רועי סקר ועידו זמיר. לתחרות המוזמנים הסגורה זומנו עוד שלושה משרדים: זה של האדריכלית אירית כוכבי, בעלת ניסיון משמעותי ב"יד ושם" (היא הובילה, במשרדו של האדריכל משה ספדיה, את תכנון המוזיאון לתולדות השואה שנחנך ב-2005); קנפו-כלימור; ודגן-מושלי. "הוועדה התרשמה מזיקתם הראויה, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעתם, אל המהות של הפרויקט ומקומו בסביבה ובמכלול הפעילות של יד ושם", נימקה ועדת השיפוט את בחירתה ב"סקורקא"; בין השופטים היו האדריכליות עדה כרמי-מלמד וברכה חיוטין.
יו"ר מוסד ההנצחה, אבנר שלו, מסר בהודעתו כי "משכן האוספים ישמש כלי משמעותי בהעברת לפיד הזיכרון לדורות הבאים, בזכות היכולת להמשיך ולהרחיב את היקפי האוספים, להעמיק את המחקר ואת התיעוד, ולהשמיע את קולם של קרבנות השואה באמצעות הסיפורים שמחלצים את פניהם ואת זהותם של יחידים ושל קהילות".
לא להתחרות באוהל יזכור
קמפוס "יד ושם" נחנך ב-1953, שנים ספורות לאחר כינונה של מדינת ישראל ופחות מעשור אחרי שחרור מחנות ההשמדה. המבנה החדש יימתח בין רחבת "אוהל יזכור" עד לכביש המעגלי של המתחם, אך לא מדובר בבניין אלא במכל חפור: רק ביתן (פביליון) צר וארוך מתרומם מעל פני הקרקע, ותוחם מצפון את האודיטוריום הקיים. זו בחירה תכנונית מודעת, שנועדה למנוע תחרות בגובהו של "אוהל יזכור" שבו בוערת אש התמיד – הנקודה הגבוהה ביותר במתחם. במקביל, המבנה החפור יאפשר בקרת אקלים (של אור וטמפרטורה) שתוכל לשמר את האוסף יקר-הערך ואת אוצרותיו הרגישים.
חזית אחת תפנה אל חצר פנימית, השקועה בטופוגרפיית ההר. בתוכה ממוקם גרם מדרגות חיצוני, שיגשר בין המפלס התחתון ביותר של המשכן לבין מפלס הקרקע והפביליון. בארבע הקומות החפורות, שישתרעו על כ-4,500 מטרים רבועים בסך הכל, יהיו מעבדות שימור ורסטורציה, מתקני אחסון שיותאמו לסוגי החפצים ויצירות האמנות (כגון בדים, נייר, מתכות ועץ), חדר לימוד ואזור תצוגה, וגם חלל עבודה עם מדורי רישום והערכת שימור. לבניין החדש יגיעו גם חלק מאוספי הארכיון, המונים מיליוני דפי תיעוד, ושגנוזים ברובם בבניין הארכיון (שתכנן האדריכל דניאל לנסקי ושנחנך בשנת 2000).
ההיעדר והחלל הפכו לדרך ההנצחה המקובלת
"האם הדרך הנכונה לזכור לעד עם שנעלם, אינה בעזרת אנדרטה שנעלמה?" שאל האמן יוכן גרץ, שתכנן עם אשתו, אסתר שלו-גרץ, את ה"מונומנט נגד פאשיזם, מלחמה ואלימות - ולמען שלום וזכויות אדם" בהמבורג. המעשה הראשון של הזוג היה הצבתו של אובליסק מינימליסטי - עמוד מרובע וחלול עשוי אלומיניום ומחופה בעופרת כהה, שגובהו 12 מטר ושטח בסיסו מטר אחד. בשבע השנים הבאות הונמך בהדרגה המונומנט, עד שב-1993 נחנך מחדש עם היעלמותו הסופית מפני הקרקע.
בהמשך לפועלם של בני הזוג, המשיך בשנות ה-80 וה-90 דימוי ה"היעדר" להתקבע בשיח האמנותי שדן בייצוג הטראומה הקולקטיבית; החלל הריק נתפש כפעולה שמזוהה עם השכול, ובמלים אחרות, לקשור בין חלל פיזי לבין חלל (אדם שמת) וההיעדר שלו. הפסל הישראלי מיכה אולמן יצר את "הספרייה הריקה" שנחנכה מתחת למרצפות של כיכר באבל בברלין, הכיכר שבה נשרפו כ-200 אלף ספרים בליל 10 במאי 1933, כדי להנציח את היעדרם בעשרות מדפים ריקים מבעד לרצפת זכוכית. האמן הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי חנך ב-1990 את "הבניין החסר" - מרחב זיכרון מול בית העלמין היהודי בברלין, במרווח בין שני מבנים קיימים. עד שהופצץ בפברואר 1945, המרווח הזה היה בית דירות שבו התגוררו בשעתו משפחות יהודיות. בולטינסקי מיקם בחלל הריק (על החזיתות שפונות אל המרווח) את שמותיהם ורקעם האישי של הדיירים היהודים שסולקו ונרצחו.
גם שדה האדריכלות אימץ את השימוש ב"ריק" וב"היעדר" כביטוי לשכול, באופן שבו זעקת הזוועה תתבטא דווקא בשתיקה, בכלים של אסתטיקה ויופי. בין הפרויקטים הבולטים נמנים המוזיאון היהודי בברלין, של האדריכל דניאל ליבסקינד, ובו חללים תת-קרקעיים ומעברים חפורים שמקשרים בין האגף הישן לחדש. המוזאון, יצירה פיסולית-סמלית כשלעצמה, מכיל גם חללים ריקים שהמיצגים בהם מהדהדים בזעקה שקטה. בירת גרמניה הקימה בהמשך, לאחר ויכוח נוקב, את האנדרטה הראשית ליהודי אירופה שנרצחו בשואה: יצירתו של האדריכל האמריקאי פיטר אייזנמן, סמוך לשער ברנדנבורג, שמורכבת מ-2,711 קוביות בטון כהות המסודרות בשתי וערב, באסוציאציה למצבות בבית עלמין. הפער בין הטרגדיה לאסתטיקה מובהק ואף זועק, כשהפצע עצמו – עם המיצגים, התיאורים המילוליים והגרפיים של הזוועה – נדחקים למרכז מבקרים תת-קרקעי שסמוי מהעין החולפת ברחוב.
גם ב"יד ושם", המוסד הלאומי הישראלי להנצחת השואה, יש ביטוי להתחפרות בקרקע ולשימוש בחללים ריקים כביטוי לאסון. הייצוג הבולט ביותר, שהוא גם החבוי ביותר, הוא מבנה המוזיאון לתולדות השואה שנחנך ב-2005. משה ספדיה תכנן מנסרה בעלת חתך משולש, באורך של 180 מטר. המבנה הארוך חודר אל ההר, כשרק שני קצותיו בולטים משני כיוונים מנוגדים של ההר, עם פס אור לאורך הגג שמחדיר בדרמטיות אור טבעי אל הנפח השקוע.
לשמור על האיזון העדין
גם משכן האוספים נעדר מפני הקרקע, ברובו המכריע. "אחרי שלומדים את המוזיאון של ספדיה, שהוא פעולה ענקית, רואים שהוא נעשה בתבונה גדולה", אומר האדריכל הזוכה רועי סקר. "מבינים שאפשר לעשות פעולות, לזוז ולייצר אירועים חדשים, ועם זאת לשמור על האיזון העדין שקיים שם במתחם. את האיזון הזה ביקשנו לשמר. הרבה מהדיון עסק בשאלות מה נכון ומה אפשר לעשות באתר רב-שכבתי כזה - לא באופן סנטימנטלי, אלא באופן ענייני, בכלים אדריכלים שקשורים להתפתחות הנרטיבית של 'יד ושם'. זה הרבה יותר מורכב ממה שאני הכרתי. נפתח לנו עולם עם עומקים שעדיין לא חוויתי".
התקציב של הקמת משכן האוספים מוערך בכ-10 מיליון דולר, וזהו תקציב נדיב שנועד לעגן את הפרויקט בתקנים מוזיאליים מתקדמים שיבטיחו סינון אוויר, התגוננות נאותה מפני שריפות, בקרת בטיחות שתשמור על האוספים ועוד.
זו לא הפעם הראשונה ש"סקורקא" זוכה בתחרות לתכנון מבנה ציבור משמעותי (בית ספר למוזיקה "רימון" ב-2006, בית הספר למדעי המחשב במרכז הבינתחומי בהרצליה ב-2012), אבל "כאן זו תחרות שנהדר לזכות בה", אומר סקר, "ומיד מגיעה איתה תחושה של אחריות. זה פרויקט שלא נתקלים בו הרבה במהלך הקריירה".
ההתרגשות שהוא חווה לא תהיה מנת חלקם של אדריכלים ישראלים שאינם מוזמנים לעולם לתחרויות חשובות כאלה. דווקא בגלל המשמעות הכבדה שיש לפרויקט כזה על תפישות לאומיות קולקטיביות, ועל הבניית הזהות הישראלית והיהודית, היה מצופה ממוסד נכבד כמו "יד ושם" לפתוח את התחרות להרבה יותר מארבעה מוזמנים – ולבחון גישות מגוונות יותר לנושא הטעון והמורכב.
ההצעה של אירית כוכבי
לאור ניסיונה התכנוני בקמפוס "יד ושם", הוזמנה האדריכלית אירית כוכבי גם לתהליך המקדים של התחרות. היא תרמה לניסוח מיקומו ותפקידו של המרכז העתידי, כמשתתף חדש במכלול השלם של הר הזיכרון. גם בהצעתה התכנונית, כמתמודדת בתחרות, דבקה האדריכלית בשאיפה לקשור את הבניין אל חוויית השוטטות בהר שיקשור אותו למתחם אחד.
הבינוי מתחיל דווקא בטיפול עדין בפני הקרקע והפיתוח. רצועות רצועות, במקצב מתרחב והולך, מטפסת דוגמת הפיתוח ובונה את הדופן הצפונית של המעטפת, כך שמשטחי הפיתוח נראים כצל שמטיל הבניין על ההר, וקושר את הסביבה הפתוחה אל הסביבה הבנויה. תכנון המעטפת הכפולה והמפתח המצטמצם בין הרצועות, נועדו לייצר מעבר הדרגתי בין הנוף הפתוח לבין המרכז הבנוי.
את הפעולה ההדרגתית הזו אפשר לראות כתנועה משלימה לפעולה הקודמת של האדריכלית, במסגרת הפרויקט הגדול של ספדיה: מבנה מנסרה אטומה שנפתח במלואו הדרו אל הנוף רק פעמיים. במיים אחרות, בעוד שהמרכז החדש בנוי מאוסף של מצבי ביניים ואזורי טווח, המוזאון הקיים בנוי מהמתח שנוצר בין שני מצבי קיצון - בניין או נוף.
