כשעמדה סיון קונוולינה בפני פרידה מבעלה ואבי בתה, דבר אחד היה ברור לה: טובת הבת תעמוד במרכז לכל אורך הדרך. ביחד בחרו היא ובעלה במודל של הורות משותפת, שאותו הם מממשים גם עכשיו, כשקונוולינה כבר נמצאת בפרק ב' של חייה. זה סיפור על שכל ישר, על הוגנוּת ועל יכולת של הורים לגייס את המשאבים הרגשיים שלהם לטובת בתם.
מי את?
"סיון, בת 35, אמא לעופרי, בתי הבכורה מפרק א', ולשקד, בתי המשותפת עם נדב - בעלי הנוכחי, אב לשני ילדים מנישואיו הקודמים. אני מאמינה מאוד במימוש עצמי מתוך המחויבות שלנו לעצמנו להיות מאושרים. לתפיסתי, כל אחד מאיתנו מחויב לפענח את הדי-אן-אי האישי שלו, ללכת בעקבותיו ולממש את עצמו בעולם הזה כאדם, כהורה וכאיש מקצוע בכל הכלים והיכולות שעומדים לרשותו".
ומה את עושה?
"אני מעצבת פנים עצמאית, בעלת הסטודיו Konvalinka Design, עוסקת בתכנון ובעיצוב של בתים פרטיים ופרויקטים מסחריים. אני גם אמנית רב-תחומית, ובעבר הייתי מהנדסת ביו-כימיה. כמו כן, יש לי שני בלוגים: בלוג מקצועי, שבו אני משתפת את לקוחותיי בתחומים שבהם אני עוסקת, והבלוג בחזקת שניים, שעוסק בהורות משותפת ומתעד את התהליכים ואת הבחירות שבן זוגי לשעבר ואני עשינו במהלך הגירושים ואחריהם".
שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?
"גדלתי בעכו, הבת הצעירה במשפחה בת שני ילדים. שני הוריי נולדו במרוקו ועלו לארץ בגיל צעיר. אבי עבד בדואר ואמי הייתה מנהלת כֹוח אדם בחברת הנדסה. אחי הבכור לקה בשיתוק מוחין כתוצאה מסיבוך בלידה. הטיפול בו היה אינטנסיבי מאוד, והוריי לא תכננו להביא לעולם ילד נוסף, אבל אחי רצה מאוד אח או אחות, כך שניתן לומר שבזכותו אני כאן. עבורי הוא היה תמיד אח גדול ונערץ, חרף המגבלה הפיזית שלו.
"כשהייתי בת חמש, הוריי התגרשו. בשל מצבו הייחודי של אחי, קיבלו הוריי החלטה קשה: הוא נשאר עם אבי, שדאג לכל צרכיו, ואני עברתי עם אמי לקריית מוצקין, והיא גידלה אותי במקביל לעבודה במשרה מלאה. כשהייתי בכיתה ה', ביססה אמי קשר עם בן זוג חדש, לימים בעלה השני, ועברנו בעקבותיו לחיפה. לא היה לי פשוט להסתגל לחיים במחיצתו, אבל הוא קיבל אותי כאילו הייתי בתו, ופתח בפניי עולמות חדשים, שהשפיעו על בחירותיי כאדם בוגר ועל האפשרויות שעמדו בפניי.
"בצבא שירתּי בבסיס תל נוף של חיל האוויר כמאבחנת מחקר, ושם הכרתי את גדי, בעלי הראשון. הקשר בינינו פרח, ומהר מאוד עברנו לגור ביחד. בתום השירות עמדתי בפני התלבטות: האם לממש את הדי-אן-אי האישי שלי ולפנות ללימודי אדריכלות, או לבחור באפיק שיש בצידו הכנסה בטוחה. באותן שנים לא האמנתי מספיק בעצמי, כך שבחרתי בבטוח - לימודי הנדסת ביו-כימיה בטכניון. בתום ארבע שנות לימודים התחלתי לעבוד כמהנדסת במשרדו של אבי החורג, ובהמשך עברתי לחברה אחרת".
ב-2009 היא נישאה, וכעבור שנתיים נולדה הבת הבכורה, עופרי. "עוד במהלך ההיריון הבנתי שהמשרה שלי, שהצריכה שעות רבות ואינטנסיביות, לא הולמת את האג'נדות שלי לגבי הורות ואת הרצון שלי להיות נוכחת בגידולה של בתי. כשיצאתי לחופשת הלידה, החלטתי שאני לא חוזרת. התחלתי ללמוד עיצוב פנים בטכניון, אבל הקפדתי להיות אמא במשרה מלאה. לא היה לי פשוט לג'נגל בין כל המחויבויות, אבל זה היה חשוב לי.
"עם סיום הלימודים הקמתי עסק עצמאי לעיצוב פנים. ההקמה שלו הייתה כמו לידה של ילד נוסף, וזה הכניס המון קושי לחיים שלי ושל גדי. עברנו תהליכים אישיים מטלטלים, וב-2013 החלטנו להיפרד. מבחינתי, זה היה הרגע שבו בחרתי איך ייראה העתיד שלי. בתוך תהליך מייסר ומפחיד היה לי חשוב לא לתת לדברים לקרות לי, אלא לקחת חלק פעיל בעיצוב העתיד שאני רוצה עבור עצמי, עבור גדי ועבור עופרי. גדי ואני היינו 13 שנה ביחד, וכשעמדנו לפרק את החיים המשותפים שלנו, עמדו לנגד עינינו שתי מטרות ברורות - לשמור על עופרי ולשמור על הקשר של כל אחד מאיתנו איתה. הייתה לנו גם שאיפה לשמור על הקשר בינינו.
"נמנענו ממלחמות על מזונות, זמני שהות וכד'. בחרנו לנהל הורות משותפת בימים שבהם המונח הזה עדיין היה בחיתוליו. למעשה, גם היום אין לו הגדרה מדויקת, וכל משפחה לוקחת אותו לכיוון הנכון לה. יצרנו עבור בתנו תבנית של חיים שיש בהם יציבות למרות הנפרדות: שני בתים חדשים, שבכל אחד מהם יש לה חדר שלה, המותאם לצרכיה. זמני השהות שלה עם כל אחד מאיתנו הם שווים, והסידור שלהם על פני מחזור של שבועיים הוא קבוע. ויתרתי על תשלום מזונות במתכונתו הנפוצה. במקום זאת, גדי ואני פתחנו חשבון משותף, שבו אנו מפקידים כל חודש סכום קבוע המשמש לצרכים של עופרי. ההתנהלות הזו לא הייתה לנו פשוטה בהתחלה, כשכאב הפרידה היה טרי, אבל למרות הקושי, הצלחנו לייצר עבור הבת שלנו סביבת חיים של יציבות וביטחון, כולל פעילויות משותפות של שלושתנו יחד".
בתוך התהליך הזה נרקמה זוגיות בינה לבין נדב, חבר ילדות, שהיה גם הוא אחרי גירושים טריים. "הזוגיות התחזקה ופרחה, ועם הזמן הפכנו למשפחה מורכבת. לפני תשעה חודשים נוספה למשפחה בתנו המשותפת, שקד. בספטמבר האחרון נדב ואני נישאנו בנוכחות ארבעת ילדינו, המשפחות וחברים קרובים. נדב נכנס, למעשה, לתוך מציאות קיימת של ההורות המשותפת של גדי ושלי, שבה יש לגדי מקום רב בחיי גם כיום. לשמחתי, הוא קיבל את המציאות הזו באהבה ותמך בה. אני מעריכה אותו מאוד על כך".
מה לקחת עימך מ"בסיס האם" וממסלול חייך לסיון של היום?
"מאמא שלי למדתי לא לפחד לדבוק באושר ולא להתפשר עליו משיקולים של נוחות או של 'מה יגידו'. לא התפשרתי על הבחירות שלי, ויחד עם זאת, הקפדתי לקחת אחריות מלאה עליהן. חוסר היציבות וחוסר הביטחון העצמי שהולידו נסיבות חיי הפכו אותי לילדה השואפת לרצות אחרים כדי שיבחרו בי. היום, לשמחתי, אני במקום אחר. הבנתי שקודם כל, אני חייבת להיות נאמנה לעצמי, אחרת אף אחד לא יבחר בי ממקום נקי. ההבנה הזו הובילה לבחירות האמיצות שעשיתי, האישיות והמקצועיות כאחד. כיום אני שואפת לפעול ממקום של מודעות ליכולותיי ולמימושן באופן שמיטיב איתי ועם אחרים. להיות בת להורים גרושים זה חוויה לא פשוטה, אבל יכולות להיות בה גם הפתעות לטובה. לצד הקשר עם הוריי הביולוגיים זכיתי באב חורג, שדמותו השפיעה על חיי לטובה. אני מקווה להיות דמות כזו עבור ילדיו של נדב.
"כמעצבת פנים אני עוסקת המון במהות של בית: מבררת עם לקוחותיי איך הם תופסים את המילה 'בית' ומהן המשמעויות שלה עבורם. מדהים לגלות כמה הגדרות שונות יש למילה הזו. עבורי, בית הוא מקום נפשי, שבו אני מרגישה נעטפת, אהובה, חופשייה להיות מי ומה שאני. אני חושבת שבזוגיות עם גדי מצאתי לראשונה את הבית הנפשי שלי. כילדה שהמשפחה שלה עברה המון טלטלות, מצאתי בו יציבות, ביטחון והכלה. בזכות הבית שמצאתי בקשר שלנו, הביטחון בעצמי וביכולות שלי רק התחזק. זה כאילו שהוא תמיד היה בתוכי וחיכה לתנאים המתאימים להתבטא".
מסר לאומה?
"פירוק של זוגיות ומשפחה הוא לעולם עניין כואב ומורכב. יחד עם זאת, בעצם היכולת שלנו לראות מעבר לכאב ולצרכים האישיים שלנו, יש פוטנציאל גדול לתגמל לא רק את הילדים שלנו, אלא גם אותנו בעתיד. ככל שנצליח לראות זאת בשלב מוקדם יותר, ופחות נעכיר את המים שבהם אנחנו שטים, כך יהיה לנו קל יותר להגיע יחד ליעדים משותפים ולהתחיל חיים חדשים ממקום טוב יותר. באופן הזה, המטען שאת לוקחת איתך מפרק א' הוא לא נטל, אלא מתנה שאת מביאה לפרק ב'".
______________________________________________________
"למתבונן מהצד זה בטח נראה כמו סוג של הפרעה נפשית". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
