הילדה הדחויה ממלחמת העולם השנייה הפכה ליקירת הגרמנים

בגיל 58, אחרי כ־40 שנות שתיקה, מאז היום שבו יצאה משערי מחנה הריכוז אושוויץ כנערה צעירה שאיבדה את משפחתה כולה, קיבלה קרלה רווה מכתב ששינה את עולמה.

המכתב הגיע מלֶמגוֹ (Lemgo), עיירת הולדתה הקטנה בצפון גרמניה, שעם הזמן הפכה לעיר. מורה להיסטוריה בבית הספר שם כתבה לה וביקשה ממנה לחזור לעיר כדי לתת עדוּת. קרלה סירבה. אלא שהמכתב העיר בה משהו, שהיה כנראה רדום ומודחק ותבע לצאת החוצה. היא התיישבה בביתה שבקריית־טבעון והתמסרה לכתיבת זיכרונותיה, מבלי לשער שעד מהרה תהפוך ליקירת העיר ונואמת מבוקשת; שהבית שבו גדלה יהפוך למוזיאון; שבית הספר הגרמני המקומי ייקרא על שמה; ושהיא תככב בשלל מאמרים, תוכניות, ספרים ואפילו בסרט.

קרלה רווה בילדותה בגרמניה(צילום: מתוך הספר ״היהודיה שלהם״)

קרלה רווה כבר כמעט בת 90. במאי הקרוב תיסע לגרמניה, כמנהגה מדי שנה מאז המכתב ההוא, ושם, במקום שממנו גורשה בילדותה, יחגגו את יום הולדתה ברוב טקס. זאת לא תהיה הפעם הראשונה. גם יום הולדתה ה־80 נחגג בעיר.

בית הספר, שכאמור קרוי על שמה, העלה לפני שנים אחדות טרילוגיית תיאטרון־מחול על חייה, סיפורה הוצג במגוון תערוכות שהתקיימו באזור ו"הישרדות", הספר שכתבה, מודפס כל העת במהדורות נוספות. אבל מעבר לכל אלה – קרלה הפכה לדמות מרכזית בחיי למגו, זו שעולים אליה לרגל כדי להתייעץ, זו שממתינים בכל שנה לבואה וממהרים לעדכן אותה בחדשות וברכילויות.

הילדה שגורשה מבית הספר משום שהייתה יהודייה, שנשלחה למחנה ריכוז ושהוריה, אחותה ושני אחיה הקטנים נרצחו, לא שיערה שכל זה יקרה לה. להפך. אחרי שנישאה, עלתה ארצה, ילדה שני בנים והפכה לסבתא לנכדים ולנינים, היא הקפידה לא לספר מה חוותה. "בשביל מה לצער, בשביל מה להכאיב", היא מסבירה גם היום. ואיך קרה שבגרמניה הפכה לדמות נערצת? "לגרמנים אני יכולה לספר הכל, גם על המכות וההשפלה והלכלוך והרעב. על הילדים שלי רציתי לגונן מפני כל זה", היא אומרת. "רציתי שהם יגדלו בלי הפחד הזה".

בימים אלה רואה אור הספר "היהודייה שלהם" (בהוצאת מכון מופ"ת והאוניברסיטה העברית), המספר לראשונה בעברית את סיפור חייה של קרלה רווה.

ד"ר לילך ניישטט בורנשטיין, עמיתת פוסט־דוקטורט במכון מופ"ת ומרצה בסמינר הקיבוצים, הקדישה שש שנים למפגשים ארוכים עם קרלה ולשיחות על שני העולמות שבהם מתנהלים חייה – למגו, שבה היא מרצה מבוקשת וחברה אהובה של רבים המתקשים להשלים עם עברם של בני משפחתם; וקריית־טבעון, שבה היא עדיין שותקת.

נוסף על הניסיון להבין למה קל לקרלה לדבר שם – ולמה כאן, כפי שהיא חוזרת ואומרת "לא ראו בעין יפה את זה שחידשתי את הקשר עם הגרמנים" וגם "העדיפו לא לשמוע" – הספר מתאר קשר אינטימי עמוק שנוצר בין שתי הנשים במהלך מסעותיהן להבנת העבר וההווה.

בבית הספר הקרוי על שמה בעיר למגו(צילום: מתוך הספר ״היהודיה שלהם״)

משפחתה של קרלה, משפחת פרנקל, הגיעה ללמגו באמצע המאה ה־19. ארבעה דורות נולדו, התחנכו, נישאו, הולידו ילדים וחלמו חלומות, עד שגורשו ונרצחו. הבית שבו חיו הוא היום מוזיאון. בשנת 2012, כששופץ "בית פרנקל" על ידי העירייה, נשמר בו חלק כדירה עבור קרלה, ושם היא מתגוררת בכל פעם שהיא מגיעה ללמגו. כשגדלו שם, היא – הילדה הבלונדינית תכולת העיניים – ואחותה הגדולה הלגה כהת השיער היו הילדות היהודיות היחידות במקום.

בלמגו התגוררו אז 12 אלף תושבים ורק 67 יהודים. קרלה הייתה השובבה והלגה הצייתנית. משפחתה הייתה אהודה ומקובלת, אבל "כשזה התחיל עם היטלר", כדבריה, החלו השפלות והצקות. המורות בבית הספר השמיעו סיסמאות נאציות, ילדים קראו לה בשמות גנאי וב־1938 החלו פרעות של ממש: בית הכנסת הובער, ואביה ודודהּ, יחד עם כל שאר הגברים היהודים, נשלחו למחנה בוכנוואלד. על פי השמועות, הפורעים רצו לשרוף את בית משפחת פרנקל, שניצב במקום מרכזי, אבל השכנים עצרו אותם מחשש שהאש תתפשט לבתים אחרים. הילדות קרלה והלגה סולקו מבית הספר.

אביה של קרלה חזר לביתם כעבור חודש. הדוד, שנחבט כמעט למוות, עזב את משפחתו ונמלט מגרמניה. הסב, אבי אמה, נשלח למחנה ריכוז ומת שם והסבתא שנותרה אלמנה עברה להתגורר בבית המשפחה. יחד איתה הגיעו עוד חמישה דיירים יהודים, משום שהשלטונות ציוו על יהודי העיר להתקבץ בשני בתים בלבד, ואם לא די בכך, ב־1941 כבר היה לקרלה אח קטן נוסף, לודוויג, ואמה ילדה תינוק, אוריאל. הילד שכולם היו בטוחים שיהיה "הזוֹנֶנשַיין שלנו" – קרן השמש שתביא שמחה. שכנים ומכרים נהגו להטמין בעגלה של אוריאל התינוק מזונות שאסור היה ליהודים לקנות, וחמקו לבקר אותם בחשיכה כדי להביא להם חדשות.  

קרלה רווה עם החוקרת ד"ר לילך ניישטט בורנשטיין(צילום: גיל נחושתן)

שנה לאחר מכן גורשו לטרזיינשטאט. סבתה, שחשה כל אותן שנים גרמנייה ככל מכריה ושלא יאונה לה כל רע, הושלכה למשאית שקשישים רבים מילאו אותה. "מצאנו אותה אחרי כמה שעות, על הרצפה בין גופות, והיא מלמלה 'אלוהים הישן מת'", נזכרת קרלה. "משפט שעד היום, 75 שנה מאוחר יותר, אני לא מסוגלת לשכוח".

בני המשפחה סיכמו שאם יפרידו ביניהם, ינסו לחזור ללמגו. הם אכן הופרדו, אבל נשלחו כולם לאושוויץ. הוריה ואחיה נשלחו מיד למשרפות "ואחותי עוד הייתה בחיים יום אחד", היא אומרת. "מנגלה בדק אותה כשעשה סלקציה וגילה על גופה פצע, הוא פחד מאוד ממגפות ולכן שלח אותה ישר לתאי הגזים".

ב־32 השנים האחרונות, קרלה מנהלת מעין חיים כפולים: אמא וסבתא אלמונית בישראל, ודמות ציבורית בגרמניה. לא אחת במהלך שיחתנו היא אומרת: "פה בארץ לא סולחים לי על זה שיש לי קשרים הדוקים מדי עם הגרמנים, אז אני לא מפרסמת", ומתברר שהיא מתכוונת לקרובי משפחה, חברים ומכרים, שבעיניהם היא מפגינה פחות מדי כעס, נוטרת פחות מדי טינה לעם שהשמיד את משפחתה.

היא, מבחינתה, מסרבת להתכחש לקשר העמוק שהיא חשה כלפי למגו, כלפי השפה הגרמנית, כלפי הזהות שהייתה לה וגם לעובדה שנוכחותה שם, סיפוריה, זיכרונותיה – כל אלה מסייעים להחיות את זכר משפחתה, את זכר החיים היהודיים שהיו שם ואת האירועים הנוראיים שהביאו לסיומם.

סיפורה המלא והמרתק של קרלה רווה בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים

(צילום: דביר כחלון סגנון: אייל אזרזר)