זה כמה שנים שבניין רב-קומות ישן ונטוש ביפו - בפינת הרחובות יפת, יהודה מרגוזה ויהודה הימית - נמצא בתהליך אינטנסיבי של פירוק ובנייה מחדש. מי שעוקב אחרי המלאכה יכול לראות את המאמץ לשמר את גרעין הקונסטרוקציה הקיימת, תוך קילוף הדרגתי של החזיתות, למרות העובדה שלא מדובר בבניין לשימור; להיפך, הבניין הצליח לכער את סביבתו במשך עשרות שנים.
הכינוי שלו הוא "בית המכס", והוא תמיד היה חריג בגובהו ביחס לסביבה, שמאופיינת בבנייה נמוכה למדי, מסורתית ומרקמית. המבנה בן תשע הקומות, ולצדו בית מגורים, נבנו ב-1965 בתכנון המהנדס צבי ספוקויני על שטח שנמצא בבעלות הכנסייה היוונית-קתולית. המגדל אמור היה לשמש כבית מלון, בעוד שקומת הקרקע (בה שכנו בעבר "מחסני הנמל") תוכננה לשמש כאולם קולנוע. המקום עבר לידי הסוכנות היהודית, ושימש עד אמצע שנות ה-70 כמעון לקליטת עולים. ב-1977 הועברו לכאן אגפי אגף המכס ומע"מ במשרד האוצר.
ב-1995 אושרה בעיריית תל אביב-יפו תוכנית "מתחם טללים", שהכין האדריכל אילן פיבקו. היא כוללת את "בית טלאל", בקצה המשולש של מפגש הרחובות יהודה מרגוזה ויהודה הימית, ושיפוץ של מתחם "בית המכס" והפיכתו למתחם מלונאות בסגנון דיסני: את המתחם, הכולל גן פנימי גדול המזכיר קלוסטר של מנזר, מקיפה ארקדה; ולמגדל בית המכס נוסף צריח עם שפיץ.
בסופו של דבר נבנה רק בית טלאל, והתוכנית המשיכה להתגלגל. מצבו הרעוע של הבניין הוביל ב-2007 לצו פינוי ממהנדס העירייה, וכעבור ארבע שנים הוא נמכר לחברת אקרו נדל"ן. פיבקו נשאר בתמונה גם בגלגול הנוכחי: לבניין שמחליף את "בית המכס" קוראים ORO (זהב), והוא ייצבע בגוונים מוזהבים כדי להצדיק את שמו.
55 דירות יוקרה - ועוד 50 בעתיד
באתר של "אקרו" מבטיחים כ-55 דירות יוקרה שצופות אל הים, במגרש של כ-3.2 דונם ובו כ-5,800 מטרים רבועים בנויים. בשלב עתידי ייבנו עוד כ-50 דירות, בשטח של מגרש החניה במורד רחוב יהודה מרגוזה, שנכלל בזכויות הבנייה של הפרויקט. ההדמיות מתארות שתי קומות מסחר בשלוש הפאות של הבניין, מבנה מגורים נמוך לאורך רחוב יפת, ורב-קומות קובייתי עם פינות מעוגלות, בחיפוי בצבע זהב. לכאורה, לפחות מבחינת המסות, זהו אותו מבנה קיים, רק במעטפת זוהרת.
פיבקו יודע היכן הזהב של יפו נמצא. הוא הפך בשנות ה-80 את המגורים בשכונת עג'מי לאופנתיים, ובנה באזור שנמצא מדרום ומזרח לנמל מבני מגורים לעשירים (בית טלאל, בית הצדף, מתחם העוגן ועוד). אך בשונה מהמבנים הללו, שתוכננו בסגנון פוסט-מודרני אקלקטי עם מרכיבים יפואיים, כאן מדובר בסגנון מודרני, זר במכוון.
לערוץ האדריכלות של Xnet אומר פיבקו, כי העבודה על המגדל היא "פיליגרנית" (כמו מלאכת צורפות), משום שעמד שם בניין שהיזם, "מסיבות שאינן קשורות לאדריכלות או לקונסטרוקציה" כהגדרתו, לא רצה להורידו. מה הסיבה לכך שהיזם לא רצה לפרק את הבניין? פיבקו מתחמק מתשובה ברורה, אומר שהיה חשש כי אם יתחילו את הבניין מחדש "יישמעו מיליון קולות", וגם טוען ש"הבניין עמד שם מלכתחילה בנפח שלא היה לו שום דיאלוג עם הסביבה".
לדבריו, בדרך כלל הוא מתנגד "לעשות אובייקטים" ומתחיל מהפונקציה של המבנה, אך הפעם בחר אחרת: שימור הקובייה, כניסיון לייצר הרמוניה בדרך של ניגודים - כהגדרתו. הגוון המוזהב, "הבארוקי" לדבריו, "מנטרל את הזהות הבניינית" והופך אותו לאובייקט על גבעת הכורכר של עג'מי.
כשנמות יקברו אותנו
ובכל זאת, מדוע העדיפו היזמים לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על מבנה קיים שאינו לשימור, במקום להקים מבנה חדש שיתאים באופיו לסביבה? באתר "תל אביב 100 - האנציקלופדיה לתולדות העיר" מספרים כי כאן, מדרום לרחוב לואי פסטר, שכנו בתי הקברות של יפו. בית הקברות היהודי נותר במקומו, בעוד שבתי הקברות של העדות הנוצריות הועתקו בתקופת המנדט דרומה, לכיוון חוף גבעת עלייה.
עיון בתיק הבניין מגלה שהשטח מוגדר כ"שטח עתיקות מוכרז". בדוח מ-2012 המתייחס לחפירות שנערכו ברחוב יהודה הימית, כתוב על ממצאים רבים שהתגלו כאן, בהם חפיר צלבני ובתי קברות מהתקופות הפרסית וההלניסטית. אין ספק שהרס המבנה היה מחייב את היזמים להיכנס לתהליך ארוך של חפירה ארכיאולוגית, שהייתה מעכבת ואולי אף מנטרלת את הפרויקט. יש להוסיף לכך את העובדה שכל אזור העיר העתיקה של יפו, כולל מתחם "בית המכס", מוגדר כמרקם בנוי לשימור בנספח העיצוב העירוני של תוכנית המתאר העירונית.
''פספוס, פרויקט מנוכר''
האדריכל שמוליק גילר, פעיל לשימור יפו, אומר ש"אני כבר לא מבין מה לשימור ומה לא לשימור". ברור לו לחלוטין ש"עם כל התריסים המוזהבים וה'שמונצים' - זה לא שיפוץ. יפו הולכת לשנות את פניה". תמר טוכלר, אחראית אזור תל אביב והמרכז במועצה לשימור אתרים, אומרת שבמחלקת השימור של העירייה יש אמנם רצון לטפל ביפו, אך בהיעדר רשימת מבנים לשימור ותפישה מרקמית כמו ב"עיר הלבנה", יפו מאבדת את אתרי המורשת שלה. "הפרוייקט של פיבקו היה יכול להיות מוצלח במקום אחר", אומרת טוכלר, "לדחוף אותו ברקמה של יפו זה פספוס, ומאוד מנוכר".
מיכל בר הלוי, אמנית יפואית שחוקרת נופי תרבות (בטכניון), סבורה שהמגדל המוזהב מבטא את הגישה התל אביבית, שמאדירה את מושג "העיר הלבנה" ומסיטה לקרן פינה את נכסי המורשת של יפו. וכך, בעיניה, מה שבא לידי ביטוי בהרס מבנים כמו "בנק אנגלו פלסטינה" בשדרות ירושלים, נראה כאן בהעצמה של מבנה זר: "עד עכשיו הבניין הזה היה סמל למבנה מכוער. עכשיו, באופן פרדוקסלי, הוא מקבל משנה-משמעות, ובקרוב הוא יהפוך לסמל של יפו".
ביפו, מי שיכול להרשות לעצמו - מתגורר במתחם מסוגר. לחצו על התצלום
