בנות הריביירה התל אביבית: לורן ואנאל טולילה חיות בכוס שמפניה
דרך העדשה של האחיות, שעלו לארץ מניס, הים כאן ושם באותו כחול עמוק, הבניינים לבנים והמאפים טעימים תמיד. בלוג חדש מארח חשבונות אינסטגרם נבחרים
עוד בתיכון אמרתי לעצמי, שאגור תקופה מסוימת בחו"ל. לפני כמה שנים הגיעה ההזדמנות: מצאתי את עצמי מתאהבת ברחובות ליסבון, ונשארתי תקופה לא מבוטלת. מה שאני בעיקר מנסה לשמר מאותה תקופה הוא את היכולת לתעות בעיר כמו שתועים ביער. הזיכרון של אותה תעייה-תחושה התעורר בי כשפגשתי את לורן ואנאל טולילה, שתי אחיות בנות 25 ו-23.
הן נכנסו אלי לסטודיו, האחת בשמלת מיני שחורה וצמודה עם פפיון גדול בגב, והשנייה בג'ינס מעט רחב, עם גופייה פשוטה. ממש כמו שמרגישים כשנכנסים לפיד האינסטגרם שלהן – מהשנייה הראשונה קולטים שהן לא מפה.
לורן ואנאל עלו לארץ מניס, למדו תקשורת במרכז הבין תחומי בהרצליה והקימו את Via Tolila – עסק לצילום לייף-סטייל. בהתלבטות בין ישראל לצרפת בחרו להישאר כאן, כי הרגישו שיש פה יותר "פוטנציאל לעשייה שמשלבת בין תקשורת ללייף-סטייל" (רק המחשבה הזו גורמת לי לעמוד קצת יותר זקופה).
אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלהן עד כה היה הזכייה בתחרות שערך המגזין Conde Nast Traveler בין קליפים קצרים שמיועדים למדיה חברתית, בנושאים ובמקומות שונים בעולם. מכל האנשים והמקומות בעולם הן (ותל אביב) קטפו את הפרס. הנה הסרטון, קצר ומעורר תיאבון:
פעם אמרו לי שאנחנו לא קונים חפץ אלא את מה שהוא מייצג, את איך שאנחנו רוצים לראות את עצמנו, באמצעותו. אצל הטולילות זה בוודאי נכון. הן מייצגות את הפנטזיה הישראלית על צרפתיות ישראלית: הפיד שלהן מלא במקומות שאנחנו רוצים להיות בהם, וגם את האיך-אני-רוצה-להיות הן מצליחות להעביר.
האחיות טולילה מספרות שהן משחזרות בתל אביב את החיים בניס, ומוצאות הרבה קווי דמיון בין השתיים. דרך העדשה שלהן הצבעים ביפו, בניס ובפרובאנס דומים, בין אם אלו השמיים או הים. המאפים בנווה צדק נראים טעימים בדיוק כמו בפריז, ובכל מקום יש פרחים וניחוח של חופש.
רוב הפריימים מנותקים מהקשר. נדמה כי הם היו יכולים להצטלם בכל מקום, וזו אחת הסיבות שאנחנו מתחברים אליהם. מבט העל אל הים עם המצופים הצהובים יכול להיות בכל חלק של הים התיכון, והבניינים הלבנים, המשופצים, יכולים להיות חלק מנופן של ערים רבות באירופה.
דרך התמונות שלהן אני מוצאת את עצמי נזכרת בטיולים שעשיתי, בקפה ששתיתי ובפעם הראשונה שטעמתי טארטלט עם קרם פטיסייר אמיתי. אירופה הקלאסית זה כאן? לפחות בנורמן:
אחת התמונות האהובות עלי בפיד של הטולילות היא תמונה שצולמה בלובי של מלון HYATT באמסטרדם. על רקע שחור מחייכת אלי מתוך מסגרת אשה. לידה ניצבים פסל קרמיקה בגלזורה לבנה-כחולה ואגרטל אדום גבוה, מעל מוארת תחרה של מנורה ולמטה קרקע של ספרים. מצאתי את עצמי מחייכת אליה בחזרה.
אני מזדהה. בעולם הרשתות החברתיות גם אני בעיקר מתבוננת. צורכת כמעט מבלי לשתף, מתעדכנת, אוספת השראות, לומדת. האינסטגרם מספק לי הנאה מיידית. במבט חטוף אני מציצה לעולם שהפך בשבילי, כמעצבת, להרבה יותר מעבודה. אני נסחפת אחרי מי שלוקחים אותי איתם לטיול, ובוחרים עבורי סדנאות, מסעדות, שווקים ונופים כאילו הם מכירים אותי שנים. את אלה, שהפיד שלהם מגרה אותי, אביא לכאן.
***
אני מעצבת תעשייתית, בוגרת המכון הטכנולוגי חולון והחוג לאוצרות ומוזאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, מייסדת ומעצבת iota – מותג שמבקש לחולל תנועה המאפשרת לאנשים מסביב לעולם ללמוד סריגה, ועל ידי כך לייצר להם תעסוקה ואפשרות להרוויח שכר הוגן.
העיצוב מבטא את המיומנות הנרכשת, ברהיטים מבוססי טקסטיל למשל, וגם הוא נעשה באופן עצמאי וייחודי למותג. הקו המנחה הוא יצירת שפה חדשה ושבירת התפיסה של מה שאפשר לעשות בעזרת מלאכת היד המסורתית.
