פועל הבמה נעשה גיטריסט מוערך והלחין דיסק שלם לחוה אלברשטיין

    פעם הוא שטף להם כלים וסחב עבורם ארגזים, וכיום גדולי האמנים עומדים בתור אצל ערן ויץ כדי שיפיק וילווה אותם. עם חלק מהזמרים נוצר קשר הדוק במיוחד

    יובל ניב

    |

    02.01.17 | 01:24

    צפו בערן ויץ מנגן את השיר "הקיץ הבוער" מתוך הדיסק החדש
    ערן ויץ עם חוה אלברשטיין. "אני חושב שאני חופשי איתה, עד כמה שאני יכול להיות חופשי באופן כללי" (צילום: ניב עשת כהן)
    ערן ויץ עם חוה אלברשטיין. "אני חושב שאני חופשי איתה, עד כמה שאני יכול להיות חופשי באופן כללי" (צילום: ניב עשת כהן)
    ויץ באולפן שלו ברמת גן. "אני לא בן אדם שיודע לקבל מחמאות. גם הפסיכולוגית שלי אומרת את זה" (צילום: צביקה טישלר)
    ויץ באולפן שלו ברמת גן. "אני לא בן אדם שיודע לקבל מחמאות. גם הפסיכולוגית שלי אומרת את זה" (צילום: צביקה טישלר)

    זה קרה בתחילת המאה, ב-2002 או ב-2003, בתום העשור הקשה ביותר בחייו: אחיו הצעיר נהרג בתאונה מחרידה, אמו נפטרה מסרטן, נישואיו הראשונים התפרקו. ערן ויץ סיים לימודי מוזיקה בארצות הברית וחזר לישראל כדי לפתוח דף חדש ולנסות להשתלב בתעשייה המקומית. מי שעזרה לו בכך הייתה רונה קינן, שהתחילה באותה תקופה להקליט ולהופיע. השניים ניגנו יחד, עבדו על אלבומה הראשון של קינן וקיימו הופעות אינטימיות בתיאטרון תמונע בתל אביב, שאחת מהן הסתיימה בצורה מפתיעה.

     

    >> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

     

    "חוה אלברשטיין באה לראות את ההופעה", מספר ויץ, "ובסוף היא ניגשה אלינו בלבביות המוכרת שלה ובחיבוק נורא-נורא גדול ופרגנה לנו בהתרגשות: 'איזה יופי! איזה יופי ניגנת! זה כל כך יפה! אתם מנגנים כל כך יפה!' ואז, כמה שבועות אחר כך, פתאום היא מתקשרת אליי ואומרת: 'אתה תרצה לבוא לנגן בהקלטות של האלבום שלי?' אמרתי: 'ברור, מה זאת אומרת?'"

     

    ויץ בא להקלטות, ניגן, וכעבור שנה וחצי שוב קיבל טלפון מאלברשטיין. "אחרי כמה שנים שהיא הופיעה רק בחו"ל, היא החליטה שהיא חוזרת להופיע בארץ ועושה סדרה של עשר הופעות חגיגיות, אז היא התקשרה אליי ואמרה: 'אנחנו עושים הופעה, אתה תרצה לבוא?' אמרתי: 'ברור שאני בא'. ואז התחלנו את המסע הזה. עשר הופעות הפכו למסע שלא נגמר, שנמשך עד עכשיו".

     

    עכשיו הוא יושב באולפן שלו ברמת גן ומחזיק את "בוא המורה", הדיסק החדש של אלברשטיין, שרשימת הקרדיטים שעל עטיפתו כוללת פרט מפתיע: כל הלחנים – ערן ויץ. מי שהחל את דרכו כפועל במה שסחב ארגזים, קיפל כבלים וספג את הקפריזות של מיטב האמנים מהארץ ומחו"ל, מוצא את עצמו לפתע ברשימה אחת עם ארגוב, וילנסקי, שמר, היימן, הירש, כספי, אמריליו ושאר הענקים שהלחינו עבור הזמרת הבכירה בישראל. לפי המבקרים, ויץ (46) הצליח להשתלב היטב במועדון היוקרתי הזה, אבל אין סיכוי למצוא אצלו אופוריה.

     

    "אני לא בן אדם שיודע לקבל מחמאות ולשים את עצמו במרכז", הוא אומר. "גם הפסיכולוגית שלי אומרת את זה. אז זה נורא נעים, וזה כיף, אבל בהרבה מובנים זה מרגיש כאילו שזה לא משהו שבאמת קיים, שזה לא באמת אמיתי. אני כאילו חי את זה מבחוץ. מצד שני, הרגעים באולפן שבהם הקלטנו את השירים, ואתה שומע אותם פתאום דרך הרמקולים, ואתה שומע את חוה שרה אותם בעוצמה שלופתת אותך - זו התרגשות שאי אפשר לתאר אותה. הכל מתחיל מכל מיני הבזקים מוזיקליים שעלו לך בראש וזמזמת אותם לאייפון, ופתאום זה מיתרגם לעוצמה הזאת. זה נורא-נורא מרגש".

     

    צפו בקליפ לשיר "הירושה" מתוך הדיסק החדש:

     

     

    לפטר את הסאונדמן

     

    הכל התחיל מכוורת. ערן בן השש ישב בביתו בתל אביב וצפה בהופעה של הלהקה ששודרה בטלוויזיה בשחור-לבן. "זה ריתק אותי. ראיתי את הכבלים המסתלסלים מהגיטרה ואמרתי: 'אני רוצה לנגן גיטרה'. לא ידעתי מיהם בכלל, רק ראיתי את הדבר הזה, וזה היה מרתק. אחרי שבוע אמא שלי דאגה שיהיה בבית מורה לגיטרה". אחרי כמה שנים הוא כבר הקים להקה עם חבר מהשכונה בשם אסף אמדורסקי ("להקת ילדים כזאת, אני אפילו לא זוכר איך קראו לה"); בהמשך עבר ללמוד בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין, ובמקביל ערך היכרות עם עולם המוזיקה מצידו הפחות נוצץ.

     

    "תמיד הייתה לי משיכה לסאונד ולצד הטכני במקביל לצד המוזיקלי, אז כבר בגיל הנעורים עבדתי בחברת הגברה, בטי בם, ובגיל 16 מצאתי את עצמי מסתובב בבמות, מעמיס רמקולים ולומד להפעיל את המכשירים. בשלב מסוים נהייתי סאונדמן, אבל התחלתי כפועל במה, על כל המשתמע מזה: התחלתי מלמטה, מלשטוף כלים, מהמשאית, מהחלק האחורי של הבמה".

     

    "ראיתי את הבמה המלוכלכת, את הכַּבּלים, את הפחדים אם יבוא קהל או לא. עד אז הכרתי את העולם הזה מתוך הפאר של ההקלטות, ופתאום האולמות לא מלאים, ואז אתה רואה את כל הלחץ"

    ומה ראית משם?

    "את הבמה המלוכלכת, את הכַּבּלים, את הפחדים של האנשים אם יבוא קהל או לא יבוא. עד אז הכרתי את העולם הזה מתוך המוזיקה, מתוך הפאר של ההקלטות, ופתאום אתה רואה הפקות שהציפייה להצלחה הייתה גדולה, והאולמות לא מלאים, ואז אתה רואה את כל הלחץ, ופתאום אומרים שיש בעיות בסאונד - זה לא נשמע טוב, אחרת איך אפשר להסביר שלא קונים כרטיסים - והראשון שמפטרים הוא הסאונדמן. למשל, הייתה הופעה של ניק קייב בחיפה, ופתאום ראיתי את בליקסה, הגיטריסט האגדי שלו, קורא לסאונדמן תוך כדי הופעה, מסתכל לו בעיניים כאילו שהוא רוצה לרצוח אותו, ומתחיל לצרוח עליו. זה היה על סף מכות. ראיתי אנשים שעד אז נורא הערצתי, ולראות אותם פתאום במקום הזה היה כמו לקבל סטירה".

     

    עם חלק מהאמנים שבעבר הוא שטף כלים עבורם, יש לו כיום קשרים אחרים לגמרי. "עם עדי רנרט, למשל. אני מנגן הרבה שנים, אבל בתקופה ההיא הוא ניגן עם שלמה ארצי בהופעות שעבדתי בהן, אז בהתחלה הוא הכיר אותי בתור מישהו שמסתובב על הבמה ומחבר כל מיני דברים. אחר כך המליצו לו על גיטריסט, והוא בכלל לא קישר אותי לילד הזה".

     

    גם הילד בן השש שראה את כוורת בטלוויזיה סגר מעגל, כשהתחיל לעבוד עם גידי גוב כגיטריסט וכמפיק מוזיקלי - ולא פחות חשוב, החל להשתתף בארוחות שגוב עורך למוזיקאים שעובדים איתו. "אצל גידי יש מסורת להקתית של ארוחות משותפות. נפגשים אחת לכמה חודשים, בדרך כלל בביתו של גידי, לארוחת שחיתות עם המון-המון בשר".

     

    מי מבשל?

    "כולם. העיסוק באוכל הוא מאוד משמעותי בלהקה הזאת, ואנחנו נפגשים לחגוג את זה. זה נקרא 'מושב'. יש לנו גם קבוצת ווטסאפ שמעבירים בה תמונות של מנות. זה פורנו-אוכל ברמה הכי בזויה".

     

    אבל הם גם עובדים. צפו בדואט "אני אומר מילה" שהלחין ויץ לגוב ולקינן:

     

     

    תאהב או לא תאהב

     

    הרבה לפני שהוא אכל ושתה עם אייקונים היה ויץ חבר בלהקה אינסטרומנטלית בשם היהלומים, שבמסגרתה הלחין לראשונה. במסגרת ההרכב הוא גם שיתף פעולה עם להקת המחול ורטיגו, שאחת מחברותיה, כרמי זיסאפל, היא כיום אשתו ואם ילדיו (יונתן, 8, ואביגיל, 4).

     

    האמן הבכיר הראשון שאיתו עבד היה שלמה ארצי: ויץ הצטרף לצוות האלבום "צימאון" והיה שותף לעיבודים ולהפקה המוזיקלית. בהמשך עבד גם עם נורית גלרון וחמי רודנר וכתב פסקולים למופעים ולסרטים, שאת חלקם הפיקה אחותו, יוצרת הסרטים התיעודיים ענת זלצר. כשהחלה אלברשטיין בחזרות לקראת הופעותיה המחודשות בישראל ב-2007, הפיקה זלצר סרט שהנציח את התהליך. אחיה נראה בו לא מעט. מאז, כבר עשר שנים, ויץ מלווה את אלברשטיין בכל הופעותיה וברוב אלבומיה לצד עובד אפרת (גיטרות והפקה מוזיקלית) ואבי אגבבה (כלי הקשה).

     

    "לאמא שלי זה היה טראומטי, וכל מה שקרה אחר כך קשור לזה. נוצרה מציאות אחרת. הרי אין דבר גרוע יותר מלאבד ילד. גם אבא שלי קיבל את זה קשה, אבל עובדה שהוא עדיין איתנו, והכל בסדר"

    אתה יכול להשוות בין עבודה עם חוה אלברשטיין לעבודה עם שלמה ארצי?

    "שלמה הוא בתהליך של חיפוש מתמיד. הוא כל הזמן בודק, ומשנה מילים, וגוזר, ואז ממציא את העיבודים, ואז 'לא, נעשה את זה ככה', ואז הוא הופך, ומשנה, ומתחילים מהתחלה, ועושים את השיר יותר לאט, ויותר מהר - ובסוף איכשהו זה מתגבש למשהו שהוא אוהב. האולפן הוא בעצם חדר העבודה שלו, כמו חדר העבודה בבית: שם הוא פועל, וכל מי שנמצא איתו, עוזר לו לממש את החיפוש הזה ולעבור את זה איתו".

     

    וחוה?

    "חוה היא חדר העבודה בעצמה. היא כל הזמן חיה מוזיקה - מקשיבה, שומעת, קוראת - וכל תהליך העבודה שלה מחבק את מה שבא. כשהתחלתי לעבוד איתה, לא ידעתי למה לצפות, ואז התחלנו לנגן, ואחרי כל שיר היא ישר אמרה: 'יופי, זה נהדר, נעבור לשיר הבא' - כמעט בלי הערות. זה חופש מוחלט לנגן מה שאתה רוצה".

     

    הופתעת?

    "לא ציפיתי לחופש כזה. הרי הייתי בסך הכל תלמיד שם, ואני תמיד נותן ריספקט לאנשים שבכירים ממני, אז קודם כל הייתי מופתע מזה שרוצים אותי ונותנים לי ביטוי, ואחר כך הייתי מופתע מזה שרוצים לשמוע מה יש לי להגיד. אחר כך הבנתי שזה תהליך העבודה אצלה: היא נורא מחבקת את הדברים שנמצאים בסביבתה, את האנשים שעובדים איתה, את המוזיקה שהם נותנים. יש קשב כל הזמן. מה שהיא משדרת זה: 'אם אנחנו פה, אז אנחנו רוצים להיות ביחד, אז אם אנחנו רוצים להיות ביחד, בואו נשמע מה יש אחד לשני להגיד, ונקבל את זה באהבה'".

     

    בזכות החופש הזה הוא הרשה לעצמו לפנות אליה ולהציע להלחין עבורה. אלברשטיין הסכימה, ומכאן החלו השניים להתכתב במייל, כשהיא שולחת לו טקסטים שונים, שלה ושל אחרים, והוא מלחין אותם ושולח לה. "ואז יש רגע מותח: תאהב או לא תאהב? כמו ילד שמראה ציור לאמא. ממש ככה".

     

    אפשר להיות חופשי עם זמרת ותיקה ובכירה שיכולה להיות אמא שלך?

    "אני חושב שאני חופשי איתה, עד כמה שאני יכול להיות חופשי באופן כללי".

     

    אתה יכול להגיד לה באולפן: "זייפת בשורה השנייה בבית השלישי, צריך להקליט את זה עוד פעם"?

    "זה לא קרה. אין כזה דבר. חוה מקליטה הכל בטייק אחד. אבל מעירים אחד לשני, מציעים הצעות אמנותיות; זה חלק מתהליך העבודה".

     

    "לכל אדם יש את החבילה הטרגית שלו, אבל כל אחד בוחר להתעסק איתה אחרת. חוה תמיד בוחרת לראות את החיוך, לא ליפול לדכדוך או לנוסטלגיה. היא לוקחת את זה בגישה היותר שמחה, היותר מחייכת - לא לשקוע"

    אבל בטח יש יראת כבוד.

    "יש אהבה גדולה, והערכה עצומה, גם בגלל רמת המקצוענות וגם בגלל האהבה הגדולה שלה למוזיקה. אתה לא יכול שלא להיות נפעם מהמקום הזה. הרי כשאתה עובד במקצוע מסוים, מתישהו אתה נעשה אוטומט, והקסם הראשוני קצת מתפוגג. אצלה זה לא קורה: היא כל הזמן חוקרת ומקשיבה ושומעת. את סטרומאה, לדוגמה, היא הכירה לי. היא נורא סקרנית באהבה שלה לשירה ולמוזיקה, אז להיות כל כך הרבה זמן במקצוע הזה, ועדיין לאהוב אותו בכזו תשוקה - זה מעורר השראה.

     

    "עוד משהו שמעורר הערצה אצלה זה היחס שלה לחוויות קשות. הרי לכל אדם יש את החבילה הטרגית שלו, אבל כל אחד בוחר להתעסק איתה אחרת. חוה תמיד בוחרת לראות את החיוך, לא ליפול לדכדוך או לנוסטלגיה. היא לוקחת את זה בגישה היותר שמחה, היותר מחייכת - לא לשקוע".

     

    הקשיבו ל"במילים אחרות", השיר הראשון שהלחין ויץ לאלברשטיין:

     

     

    מה קיבלתי מאמי

     

    החבילה הטרגית של ויץ נפתחה ב-1992, כשאחיו אסף, שהיה אז בן 16 וחצי, נדרס למוות על ידי רכבת.

     

    "גרנו בבבלי", אומר ויץ, "ובדרך הביתה הוא חצה את הירקון על פסי הרכבת, שזה משהו שעשינו הרבה בתור ילדים, ובדרך לא ברורה ולא ידועה הוא נפגע מרכבת. קשה לדעת מה בדיוק היה שם. אנחנו לא ידענו שהוא נפגע. רק אחרי שהוא לא חזר הביתה במשך שעות, הבנו שקרה לו משהו והתחלנו לחפש אותו. זה לקח המון זמן, ואז עשו קשר בין ההיעלמות שלו לתאונה שהייתה, והבנו שזה הסיפור".

     

    ויץ מתאר את האסון כ"שריטה מאוד משמעותית בחיים של אנשים" ומתכוון בעיקר לאמו, ד"ר שוש ויץ, שנפטרה שמונה שנים לאחר מכן, בגיל 61. האם, חוקרת תרבות, שבין השאר הייתה מבקרת התיאטרון של "ידיעות אחרונות", חלתה בסרטן לאחר מותו של בנה הצעיר, ובנה הגדול סבור שיש קשר בין האירועים. "לאמא שלי זה היה טראומטי, וכל מה שקרה אחר כך קשור לזה, בלי ספק. משהו בשמחת החיים השתנה, ונוצרה מציאות אחרת. הרי אין דבר גרוע יותר מלאבד ילד, אז זה מאוד השפיע עליה. גם אבא שלי (מרדכי, אגרונום – י"נ) קיבל את זה מאוד קשה, אבל המנגנונים שלהם היו אחרים, ועובדה שהוא עדיין איתנו, והוא בריא והכל בסדר".

     

    אמא שלך לא זכתה לראות את ההצלחות שלך.

    "לא באמת. פה ושם היו תקליטים שניגנתי בהם, אבל זה לא היה הרבה; זה עדיין לא היה בשלב שהיא הייתה יכולה לתלות משהו על הקיר".

     

    וזה לא מקרי, אומר ויץ, שמבין עשרות הטקסטים שאלברשטיין שלחה לו במייל, הוא התחבר בעיקר לאלה שעסקו בדרך כלשהי בדמות האם, כמו השיר הפותח את הדיסק, "הירושה" (ראו למעלה), שהמילים הראשונות שלו הן "מה קיבלתי מאמי".

     

    ______________________________________________________

     

    גם לה יש קשר הדוק לחוה אלברשטיין. הקליקו על התמונה:

     

    "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד". הקליקו על התמונה (צילום: יובל ניב)
    "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד". הקליקו על התמונה (צילום: יובל ניב)

     

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פועל הבמה נעשה גיטריסט מוערך והלחין דיסק שלם לחוה אלברשטיין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד