עוד לפני שיסמין ברגנר מתחילה לדבר, הקעקועים המיוחדים שלה, שאת חלקם קעקעה בעצמה, מדברים בעד עצמם. פשוט אי־אפשר להתעלם מהם. ברגנר (43) היא אמנית קעקוע, ומקעקעת רק מה שהיא מגדירה אמנות - כלומר דימויים שהיא נמשכת אליהם, בעיקר מתחום ה"גיאומטריה המקודשת", שלפיה קעקועים אינם סתם קישוט, אלא ביטוי רוחני.
היא כמעט ולא משתמשת בצבעים ועובדת, לדבריה, בטכניקת נקודות ייחודית שמפחיתה את הכאב. "אף פעם לא חשבתי שאהיה מקעקעת", היא מודה, "זה התפתח מעצמו, מתוך העובדה שאני לא יכולה לעשות משהו שאני לא אוהבת, אחרת אני נובלת מבפנים".
20 אלף שקל בשנתיים
היא ילידת תל אביב וגם מתגוררת בה היום. כשסיימה את לימודיה בבצלאל חשבה שתוכל להתפרנס מאמנות, אבל המציאות טפחה על פניה. "הייתי אמנית חסרת ביטחון, לא ידעתי מה אני רוצה להגיד ולא ידעתי איך להתנהל בעולם האמנות, כי אין לי מרפקים וקשרים וכישורים פוליטיים", היא מספרת. "מהר מאוד הבנתי שאצטרך למצוא פרנסה במקום אחר, והתחלתי ללמוד תרפיה באמנות בלסלי קולג' בנתניה".
המפנה הגדול בחייה קרה לפני 12 שנה. אחרי שעסקה במשך כמה שנים בטיפול באמנות - בין היתר עבדה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ועם ילדים חולי סרטן - עזבה הכל ונסעה להודו עם בעלה לשעבר, הצייר בן בז'רנו, ובתם זוהר, שהייתה אז בת שנה וחצי. הם חיו שם שנתיים, שבמהלכן נחשפה לקבוצת מקעקעים נודדים, "ופתאום נכנס לי ג'וק ללמוד לקעקע", היא מספרת. "לא נמשכתי לזה אף פעם קודם לכן, וחוץ מקעקוע קטן של שפירית על הכתף שעשיתי קודם, לא היה לי קשר לקעקועים".
כשחזרה לארץ התכוונה להקים קליניקה לטיפול באמנות, אך הגיעה למסקנה שאיננה רוצה לעשות זאת. במקום זאת החלה ללמוד לקעקע אצל עמליה זנד, מחלוצות הנשים המקעקעות בארץ, המכונה בענף "הדובה הגדולה".
"עד לפני עשר שנים זו הייתה בעיקר זירה גברית", היא אומרת. "כשהחלטתי ללמוד נפגשתי עם כל מיני מקעקעים, ואף אחד מהם לא מצא חן בעיניי. בסוף מצאתי את עמליה מתחת לאף שלי בפרדס־חנה, שם התמקמנו כשחזרנו לארץ, והיא חנכה אותי באהבה".
חצי שנה אחרי שחזרו ארצה מהודו, התגרשו ברגנר ובעלה. היא עברה לתל־אביב והחלה לעבוד כשוליה בסטודיו לקעקועים בשינקין. במקביל עבדה בחצי משרה כאסיסטנטית של האמן ציבי גבע. "באותה תקופה התחלתי לחקור את תולדות הקעקועים מבחינה אנתרופולגית, כי עניין אותי לדעת את ההיסטוריה של המקצוע. התאהבתי בעיקר בקעקוע הפולינזי ומשמעותו, הבנתי שמדובר בדבר רוחני עמוק והייתי באקסטזה לחלוק את זה עם כל העולם. התחלתי לכתוב על זה מאמרים בכתבי עת, ולאט־לאט התחילו להזמין אותי להרצאות על השילוב בין אמנות, קעקועים ורוחניות".
ככל שהעמיקה לחקור את הנושא, החלה לשלב בין כל תחומי העיסוק שלה כאמנית רב תחומית, מקעקעת ומטפלת באמנות, ופיתחה את מה שהיא מכנה "ליווי רוחני באמצעות קעקועים". מדובר בכלי טיפולי חדש, ונכון לעכשיו היא היחידה בארץ שעוסקת בו. "ברגע שהבנתי שיש המון נשים מקעקעות בתרבויות ילידיות, ושזה משהו רוחני וקשור לשמאניזם, פתאום הכל התחבר לי", היא אומרת. "תמיד הייתה לי משיכה לרוחניות, ואמרתי לעצמי שהניסיון שלי בתור אמנית ומטפלת באמנות מוביל אותי לטיפול רוחני באמצעות קעקועים, שזה בעצם מה שהמקעקעות השבטיות עושות בהרבה תרבויות בעולם. אני קוראת לזה בצחוק 'תרפיה בקעקועים'".
מאיפה הרעיון?
"מצאתי את עצמי מתעניינת במי שבא אליי לעשות קעקוע, ועלו שאלות כמו מי הבן אדם, למה בכלל קעקוע ולמה דווקא כזה. מתוך הדברים שעלו בשיחות התחלתי לחפש בשבילם משהו ייחודי שאין לאף אחד, תוך התכווננות אינטואיטיבית למה יעשה להם טוב ויוביל אותם להתפתחות רוחנית. זה קיבל אוריינטציה של טיפול, גם אם לא אמרתי את זה במפורש, וגם אם לא קראתי להם מטופלים. וזה דומה למה שעשיתי בטיפול באמנות, במובן הזה שאני מלווה את המטופל בתהליך היצירה שלו ומפענחת איך היא קשורה לחיים שלו, אלא שבמקרה הזה היצירה מקועקעת על גופו. החלטתי שאני מוותרת על כל הפרפרים, העקרבים והדרקונים, ומתמקדת רק בקעקועים שבטיים. התחלתי ללמוד 'גיאומטריה מקודשת', שזה למעשה כלי להבנת רוחניות".
איך הטיפול עובד בפועל?
"אני נפגשת עם המטופלים לפגישת ייעוץ אצלי בסטודיו, זאת אחרי שיחה מקדימה בטלפון שבה אני מבררת אם הם בכלל רוצים לעבור סוג כזה של תהליך. בפגישה אני מבררת מה הם רוצים להשיג באמצעות הקעקוע, כי הקעקוע הוא סמל של העצמה והם יכולים להכניס לתוכו את השאיפות שלהם, לקבל ממנו כוח ולהגיע בסופו של דבר להתפתחות רוחנית. בשלב הזה מתחיל תהליך של חיפוש הקעקוע הנכון בשבילם".
את לא מגזימה קצת? רוב האנשים עושים קעקוע סתם כי זה יפה ואופנתי.
"זהו, שלא. גיליתי שרוב האנשים מגיעים לעשות קעקוע בתקופה משמעותית בחייהם, כשהם נמצאים על פרשת דרכים, כשמתעורר צורך עמוק בשינוי או בהתחזקות פנימית. הקעקוע משקף בסופו של דבר את עולמם הפנימי, מקורות ההשראה שלהם והמשאלות שלהם".
למי מיועד הטיפול?
"לאנשים שמחפשים כלים להתפתחות אישית ורוחנית, שמשתמשים בקעקוע כדי להבין מי הם, מה חשוב להם ומה הם רוצים. למשל, לאחרונה ליוויתי חברה מאוד טובה שהכרתי בהודו, שחלתה בסרטן. שנה שלמה ניסיתי לשכנע אותה לעשות קעקוע להעצמה, שיעזור לה להתמודד עם המחלה. החלטתי לעבוד איתה ברוח הרפואה הסינית ולהבין אילו אלמנטים חסרים לה כדי להתמודד, ואיך אפשר לתת לזה ביטוי בקעקוע. בסופו של דבר עשיתי לה עץ מטפס בסגנון סיני על כל הגב, מהמותן עד לשכמה, שמלבלבים ממנו פרחים צבעוניים. היא הייתה באה 'לסבול' אצלי בין ההקרנות לכימותרפיה, עבדנו על זה שנה שלמה, וזה עזר לה מאוד".
כמה זמן נמשך הליווי הרוחני וכמה זה עולה?
"זה יכול לקחת כמה חודשים, התמחור לפי שעה, וזה יכול להגיע לאלפי שקלים. פעם עשיתי למישהו עבודה שנמשכה שנתיים, על שתי הזרועות, וזה עלה לו 20 אלף שקל".
הזווית הישראלית
ברגנר, שכבר אצרה שתי תערוכות קעקועים מצליחות באוניברסיטת בן־גוריון, אצרה לאחרונה גם את התערוכה המקיפה ביותר שנערכה בארץ עד היום - "קעקועים", שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב. "זה התחיל מזה שרציתי לעשות תערוכת יחיד לאנתרופולוג ד"ר לארס קרוטק, שנדד עשרות שנים בעקבות תרבויות הקעקועים מסביב לעולם, ותיעד אותם בצילומים נדירים. הצעתי למוזיאון ארץ ישראל להציג את התערוכה, והם אמרו שזה רעיון טוב, אבל שהמוזיאון עוסק בתרבות ישראלית, ושאלו אם יש דברים שקורים בארץ ואפשר להציג אותם.
בתערוכה, הוצגו בין היתר צילומים של צמד האמנים הישראלים "קעקוע פרוג'קט" (Kaakooa Project), המתעדים מקועקעים בתל־אביב, וצילומים של חוקרת הקעקועים מלכיאלה בן שבת והצלם דן בלילטי, שמתמקדים בנשים מקועקעות במרחב הישראלי.
מתחם נפרד הוקדש למורשתו של דוד "מוסקו" מוסקוביץ' (67), מחלוצי תרבות הקעקוע בישראל. מתחם נוסף הוקדש למשפחת ראזוק הירושלמית, שבניה עשו קעקועים בעלי אופי נוצרי לצליינים שעלו לירושלים, במשך מאות שנים. "התערוכה תיעדה קעקועים בראי ההיסטוריה ועד היום, כאן ועכשיו, ואפילו ניסתה לענות על השאלה למה בכלל קעקוע", אומרת ברגנר.
למה באמת?
"זאת אחת האמנויות הכי עתיקות, והיא ידועה משחר ההיסטוריה. בתרבויות שבטיות אנשים עשו קעקוע כסמל השתייכות, וגם היום אפשר לראות בקרב כנופיות בארצות־הברית קעקועי שייכות. סיבה שנייה היא להעצמת היופי: בתרבויות השבטיות נשים היו מתקעקעות בפנים ובידיים כחלק מטקסי המעבר שלהן. סיבה שלישית: זה כלי ביטוי לנון־קונפורמיזם ומרדנות".
מרדנות? אולי פעם, כשקעקועים נחשבו למאפיין של תרבות שוליים, אופנה של מלחים ואסירים. היום זה נחשב לשיא המיינסטרים. מה גרם לשינוי הזה?
"מאז שנות ה־70 התחיל תהליך 'רנסנס הקעקועים' בארצות־הברית ובאירופה, בעיקר בזכות אמן הקעקועים אד הארדי, שנסע ליפן וחזר עם השראה של קעקועי יאקוזה. הוא יצר סגנון חדש לגמרי, וזה תפס בצורה מטורפת בשנות ה־80 וקיבל תנופה גם ב־MTV. כשהתחילו להתייחס לקעקועים בתור 'פיין ארט', המעמד הסוציו־אקונומי של המתקעקעים התחיל לעלות. אלינו תהליך הרנסנס הזה הגיע באיחור אופנתי של 20 שנה".
למה זה לקח כל כך הרבה שנים?
"ראשית כי קעקוע הוא כלי ביטוי אינדיווידואלי, ולקח לחברה הישראלית זמן להשתחרר מהאתוס הקולקטיבי. שנית, כי הדעה הרווחת שליהודים אסור לעשות קעקוע השתלטה על השיח הציבורי, למרות שאין על זה איסור הלכתי מפורש. על זה תוסיפי את השואה, ששמה את כל הנושא באור מאוד שלילי, כי קעקוע קשור אסוציאטיבית לרצח עם ולטראומה של המלחמה. אבל היום הקעקועים מייצגים יותר מכל את חופש הבחירה. הגוף המקועקע נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני".
איזו משמעות פנימית ורוחנית יש לקעקועים שאת חרטת על גופך?
"בגיל 23 עשיתי שפירית, עוד לפני שחלמתי לעסוק בזה, כי קראתי ששפירית היא חיה שנעה בין הממדים. את הקעקוע השני, רקפות שמצאתי בספר הילדים 'יפה את ארצנו', עשיתי כשהחלטתי להיות מקעקעת, כי הרקפות התחברו לי לדימוי שלי על עצמי, בקטע של פרח עדין וקצת נחבא אל הכלים. אחר כך עשיתי סוג של שרוול, שעדיין לא גמור, עם פתיתי שלג, שקשור לגיאומטריה המקודשת, ואז שושנה כחולה שעשיתי בפרו. לבסוף עשיתי את ה'סנדלים', שנולדו מתוך צורך בסוג של קרקוע, כי אני אישה שקל לה מאוד לרחף בעולמות רוחניים וקצת קשה לה עם חומר וכסף ועם כל עולם המציאות".
זה לא נורא כואב?
"לא, וגם אם כואב, מקבלים את הכאב באהבה. אני מעדיפה לקעקע את עצמי כשזה אפשרי".
את לא מרגישה לפעמים כמו שלט חוצות?
"לא שלט חוצות, יותר מופע. אני יצירת אמנות מהלכת".
