מתן אבירם חש על בשרו כמה פעמים את הסכנות הטמונות במקצוע שבחר לעצמו. "היו לי לא מעט התהפכויות רציניות בזמן נהיגה", הוא מספר. "בכל התהפכות הכל קורה נורא לאט, ויש לך הרבה זמן להגיד 'שיט' ולקלל את עצמך".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הכוכבת העולה התפרנסה מניקוי הבית של מנהל הסטודיו למשחק
- הזמר המפורסם התחיל את דרכו בחיקויים של זמר מפורסם אחר
- הילדה מהבית העני היא מיליונרית היום
אבירם (24) קילל את עצמו עוד בנעוריו, כשהתהפך עם טרקטורונים ואופנועי שטח שבהם נהג, והוא עושה את זה גם עכשיו, כשתחביב הנעורים המסוכן הפך למקצוע: בשלוש השנים האחרונות הוא חבר בקבוצה מיוחדת שפועלת באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע ושעוסקת ברכבי מרוץ. חברי הקבוצה לא רק נוהגים ברכבים בתחרויות בינלאומיות, אלא גם מתכננים ובונים אותם בסדנה בקמפוס.
מפחיד לנהוג ברכב שנבנה על ידי סטודנטים?
"בכלל לא. מכיוון שאני חלק מהפרויקט, אני רואה איך כולם משקיעים ונותנים מעצמם. אני סומך עליהם בעיניים עצומות. באחד האימונים של הקבוצה הנהג איבד שליטה, נכנס בגדר ועשה תאונה, אבל הרכב עמד במבחן ושמר על הנהג בצורה מלאה, כך שהוא יצא בלי שריטה. גם התקנונים של התחרויות מאוד נוקשים במטרה לשמור על הסטודנטים ולא לסכן אותם".
שיגעתי את אמא
אבירם, יליד רחובות, סטודנט שנה ג' להנדסת מכונות, מתיישב לראיון כשבידו קסדת אופנוע לבנה. "האופנוע הוא כלי התחבורה העיקרי שלי היום", הוא אומר.
לדבריו, החיבה שלו לעולם המוטורי הייתה קיימת אצלו מאז ומתמיד, אבל העלייה לכביש כללה משא ומתן לא פשוט. "בגיל 16 רציתי להוציא רישיון לאופנוע, אבל אמא שלי חשבה שזה מסוכן מדי. שיגעתי אותה, החלפתי לה את תמונת המסך במחשב לתמונה של אופנוע, דיברתי על זה כל הזמן; בסוף התפשרנו על טרקטורון.
"ההורים העדיפו שאסע על טרקטורון גם כי יש לו ארבעה גלגלים ולא שניים, וגם כי נוהגים בשטח ולא בכביש. הם הניחו שככה זה יותר בטוח, אבל זה לא. באחד
המרוצים שבהם השתתפתי עברתי התהפכות קשה. בחור אחד עקף אותי, נורא התרגזתי, אז יצאתי למרדף אחריו. מכיוון שהיה שם הרבה אבק, לא ממש ראיתי לאן אני נוסע. הכרתי אמנם את התוואי ואת הקרקע, אבל כשיצאתי לעקיפה, לא ראיתי כלום חוץ מאבק. הייתה התהפכות ממש אלימה, עם כמה סלטות, אבל לא קרה לי כלום. נעמדתי על הרגליים, ראיתי שאני בסדר, הפכתי את הטרקטורון וחזרתי לרדוף אחריו עד שבסוף השגתי אותו. למזלי, אבא שלי תמיד הקפיד שננהג עם מיגון מלא ובצורה הכי מקצועית, כך שמכל ההתהפכויות שעברתי, והיו הרבה, יצאתי בלי אף פגיעה".
כשהגיע לגיל 18, התחדש בביתו הדיון על הוצאת רישיון לאופנוע. "גם אז היה קצת בלגן, אבל בסוף ההורים הסכימו. תוך כדי השירות הצבאי קניתי אופנוע שטח ראשון והתחלתי ללמוד את התחום. לקחתי הדרכות מקצועיות ופיתחתי את התחביב".
במקביל לפיתוח התחביב החליט ללמוד הנדסת מכונות והתקבל לאוניברסיטת בן גוריון. יומו הראשון שם נראה כמו סצנה בסרטי "מהיר ועצבני". "הייתי סטודנט חדש, לא מצאתי את עצמי, ופתאום שמעתי רעש של מנוע משתולל. הלכתי בעקבות הרעש והגעתי לדוכן הסברה של סדנת הרכב, שם פגשתי שני סטודנטים שעסקו בהקמת הקבוצה החדשה. אני התחלתי שנה ראשונה, הם התחילו שנה רביעית; דיברנו הרבה, אבל היה ברור שבשבילי זה לא זמן מתאים להצטרף לפרויקט, כי רציתי להשקיע בלימודים. אחרי כמה זמן אחד מהם נתקל בי ביציאה משיעור; הוא סחט ממני את מספר הטלפון שלי וביקש שאגיע מתי שארצה ואיך שארצה, העיקר שאגיע".
בין עשרת הגדולים
קבוצת הרכב הבאר-שבעית היא אחת ממספר קבוצות סטודנטיאליות שפועלות ברחבי העולם ובונות רכבי בעירה ורכבים חשמליים לתחרויות מרוץ. כל חברי הקבוצה פועלים בהתנדבות, והחומרים ושעות העבודה של בעלי המקצוע ממומנים על ידי ספונסרים. "את רוב החלקים אנחנו מייצרים בעצמנו", אומר אבירם, "אבל יש כאלה שצריך לקנות. מכיוון שתעשיית הרכב בארץ לא מספיק מפותחת, יש חלקים כמו הגה ובלמים שאנחנו מזמינים מארצות הברית".
לדבריו, בתחרויות הבינלאומיות מתפקדת הקבוצה כחברת רכב לכל דבר ונבחנת בהיבטים השונים של הפעילות: הנדסה, שיווק, מאזן כלכלי וכמובן המוצר הסופי והביצועים שלו. "השופטים הם מהנדסים של חברות רכב גדולות", אומר אבירם, "והמתחרים מציגים בפניהם תוכנית כלכלית ודו"חות כספיים. כמובן שיש משקל גדול למה שקורה על המסלול".
לפני כשנתיים הצליחה הקבוצה הישראלית להתברג בין עשרת המקומות הראשונים בתחרות באיטליה. "בארץ יש רק שתי קבוצות רכב סטודנטיאליות נוספות, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב. באותה תחרות סיימנו במקום השמיני והגענו להישג שאף קבוצה ישראלית לא הגיעה אליו לפנינו". הוא עצמו היה אחד מארבעת הנהגים שנלחמו על הניצחון. "לקראת הנסיעה אנחנו עורכים בינינו תחרות שמדמה את התחרות האמיתית, וארבעת החברים עם התוצאות הכי טובות נבחרים להיות הנהגים. אני הייתי אחד מהם. זה לא היה מובן מאליו שנתנו לסטודנט שנה א' לנהוג".
במהלך הנסיעה צריך הנהג להצטייד באמצעי בטיחות רבים כמו חליפה עמידה לשריפה, נעליים, כפפות וכיסוי פנים מיוחדים וכמובן גם קסדה. "אפשר ליהנות מהרכבים האלה", אומר אבירם, "אבל כל הזמן צריך לזכור עד כמה הם מסוכנים, ולהקפיד על ציוד מיגון מתאים. התחביב הזה לא שווה את החיים שלך".
הנהיגה עצמה, מדגיש אבירם, היא רק חלק מהעניין. "יותר כיף להתעסק בתחום הזה כקבוצה מאשר לבד", הוא אומר. "אתה כבר לא משוגע עם עצמך: יש לך עם מי לדבר, להתייעץ, לחלוק".
חברי הקבוצה, הוא מסביר, נחלקים לשני סוגים - אלה שהגיעו עם החיידק המוטורי מהבית, ואלה שנדבקו בו במהלך הסדנה. "הסוג הראשון הם אלה שידעו לאן הם נכנסים. יש ביניהם גם בעלי אופנועים וטרקטורונים ומכונאי רכב. הסוג השני הם אלה שבאו מסקרנות, כדי להרחיב אופקים, ובדרך כלל הם גם הכי טובים בפרויקט כי הם מגיעים ללמוד ולהשתפר - לא לשחק, כמוני. כל מי שחושב שהוא מתאים, יכול להגיע, ולא משנה מה הוא לומד. כולם באים חסרי ידע, כך שגם סטודנט לבלשנות יכול להצטרף".
______________________________________________________
"אני מקווה שאשתי לא תקרא את זה". הקליקו על התמונה: