"היי נבו, יש שניצלים במקפיא. אל תאכל שטויות. אוהבת, אמא." הפתק הזה, שכתבה חגית חרט לבנה נבו כמה שנים לפני שנפטרה מסרטן השד, תלוי עד היום בחדרו. "זה פתק סתמי, אבל הוא אומר לי הרבה," אומר נבו (17), תלמיד כיתה י"א בתיכון אורט שפירא בכפר-סבא.
אמו - שנפטרה לפני שלוש שנים, בגיל 40 ושלושה ימים - מלווה אותו בזיכרונות קטנים כגדולים. בעקבות מותה החליט להקדיש את זמנו הפנוי להגברת המודעות לגילוי המוקדם של המחלה, כולל הרצאות על הנושא.
חגית, אשת מכירות, גילתה את המחלה בשלב מאוחר כשכבר לא אפשר היה לנתח אותה. “יום אחרי בר המצווה שלי סיפרו לי שאמא חולה, והכינו אותי לזה שינשרו לה שערות," משחזר נבו. "חשבתי שזו מחלה רגילה, כמו שפעת. לא הבנתי שזה סרטן. המשכתי בחיים שלי. רק אחרי חודשיים-שלושה הבנתי שלאמא לא נשאר הרבה זמן. אבא אמר לי שהיא צריכה את הכוח שלנו כדי להתמודד."
איך היא התמודדה?
“אמא הייתה אופטימית לאורך כל הדרך. היא כל הזמן האמינה שג'רי, כך היא קראה למחלה, ייעלם. לכן גם לא השאירה לנו מכתבים. בסופו של דבר היא נפטרה שנה לאחר הגילוי." דודי, אביו של נבו, מספר שחגית תכננה עם חברות לנסוע לתאילנד בסוף "שנת הסרטן" שלה. “עם הזמן הנושא פחות דובר ונראה כי נמוג מבחינתה," הוא אומר. "בהחלטה זריזה החלטנו לנסוע כדי לרומם את רוחה ולהגשים לה חלום."
חגית, דודי, נבו ושתי אחיותיו (היום בנות 21 ותשע) יצאו לחודש בתאילנד, אבל אחרי שבוע חגית התחילה להרגיש רע. "אבא לקח אותה לבית החולים ואני והאחיות שלי חיכינו במלון בלחץ מטורף", מספר נבו. “לא יכולנו לישון, לא הבנו מה קורה. למחרת הודיעו לה שהיא צריכה לחזור לארץ. היא החליטה שהיא חוזרת לבד ואנחנו ממשיכים ליהנות בתאילנד - וכך היה. היא חזרה, סבתא שלי עזרה לה בארץ, ושוב היה שיפור. פתאום
היא יצאה לבד לקניות, דבר שלא קרה חודשים. אבל אז שוב הייתה הידרדרות. באחד הימים, בארבע לפנות בוקר, ביקשו מאבא שלי לחזור. אחרי 14 שעות היינו בארץ".
מה אתה זוכר מהפגישה עם אמא?
"כשהגענו לבית החולים ראיתי את אמא במיטה מחוברת למורפיום, לא יכולה לדבר. לא התרגשתי, כי כבר ראיתי אותה ככה. חשבתי שעוד מעט זה יעבור. אבל כולם סביבי בכו, הספידו אותה. לאט-לאט ירד לי האסימון. העבירו אותה להוספיס וגם אז לא ממש הבנתי מה קורה. נפגשנו עם עובדת סוציאלית והיא אמרה שאמא תמות בתוך ארבעה ימים. זו ידיעה קשה, אבל הרגשתי שהיא הולכת להיות במקום שלא יכאב לה כל כך. היא שכבה מסוממת, לא מסוגלת לדבר, השמיעו לה שירים. זה היה ערב חג מתן תורה ואני מצאתי לי פינה כדי לעכל.
"בערב אבא ניגש אליי ואמר לי שכדאי שאצא מהשגרה המוזרה הזאת ואלך עם חברים להתאוורר. הלכתי, השתחררתי, הורדתי את הלחץ. בלילה חברה טובה של אמא הכניסה אותי לחדר חשוך ואמרה לי, 'ידעת שזה אמור לקרות, אמא נפטרה. אנחנו הולכים אליה'. מאז שחזרנו מתאילנד הכל נראה לי כמו סרט הוליוודי."
אלא שלסרט הזה לא היה סוף טוב. נבו ניגש לאמו ואמר לה: "שלום, אמא, אני אוהב אותך ושיהיה לך רק טוב. עכשיו לא כואב לך יותר." לאחר מכן יצא מהחדר והאזין לשיר "חיים שלי" שהקליטה לו. "הרגשתי יותר שלם מאשר חסר," הוא אומר, "הרגשתי שאנחנו צריכים לשמוח שלא כואב לה."
חגית נפטרה, דודי פוטר מעבודתו כמנכ"ל חברה ובני המשפחה התחילו לאסוף את הרסיסים. "החלטתי שיש שתי אפשרויות: לבכות על מר גורלנו או לצמוח מהקושי," אומר נבו. "בחרתי באפשרות השנייה והצטרפתי למועצת הנוער של כפר-סבא ולמדריכים הצעירים של של"ח."
בתחילה הקים קבוצה שתשתתף במרוץ כפר-סבא, כדי להנציח את אמו ולהעלות את המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד. לאחר מכן החל להרצות בבתי ספר על המחלה של אמו מנקודת מבטו. "רציתי לשתף, להראות מה עברתי, כדי שתלמידים ידחפו את אמם להיבדק. אני לא רוצה שעוד ילדים יחוו את מה שאני עברתי. אם אמא שלי הייתה מגלה את המחלה מוקדם, אולי לא הייתי עומד ומספר את הסיפור שלה. אני מרגיש שהסרטן מחכה מעבר לדלת. זה תלוי בך אם תיתן לו להיכנס או לא".
מה נראה לך שאמא שלך הייתה חושבת על מה שאתה עושה?
"אני מרגיש שאמא איתי, אומרת לי 'כל הכבוד'. הפכתי מתלמיד רגיל לאדם עם מטרה. המוות שלה נתן לי התרעה, התחלתי לשאול את עצמי מה אני עושה בחיים ומה אני יכול לעשות עוד. כמה נשים באו אליי אחרי המרוץ ואמרו לי, 'בזכותך אני הולכת להיבדק השבוע'. זה נפלא".
