"גדלתי בבית בלי כסף, והיום אני מיליונרית. כבר לא צריך לעבוד קשה"

בת 25 בלבד הייתה יונית ורבר כשהתאלמנה, אבל בתהליך ארוך, בכוחות עצומים, היא הצליחה להיחלץ מהבור השחור שאיים לשאוב אותה פנימה. היא פגשה את צחי, גרוש ואב לארבעה, וביחד הם הקימו משפחה. השניים גם אימצו את המושג "חופש כלכלי" ובנו לעצמם חיים של שפע והנאה. ואז היכה בהם המוות שוב. בדקות הראשונות של ההלם והכאב הם הביטו זה בעיניה של זו וקיבלו החלטה: אנחנו ממשיכים לחיות, ובעוצמה. זהו סיפור המסע של יונית וגם של צחי, כי הוא חלק ממנה והיא חלק ממנו.

מי את?

"יונית, בת 41, נשואה (בפרק ב') באהבה רבה לצחי, ויחד אנחנו הורים אוהבים לארבעת ילדיו (מפרק א') ולשני ילדינו המשותפים. המוטו שלנו: אם אתה כבר כאן, אז תהנה מכל רגע".

ומה את עושה?

"אני בעלת תואר שני בניהול מערכות מידע, מאמנת אישית ועסקית, מנטורית להצלחה ולחופש כלכלי, מומחית ליצירת מוטיבציה וגם סופרת".

שורשים, סיפורי ילדות, זיכרונות?

"נולדתי וגדלתי בקריית חיים, הבת הצעירה למשפחה בת שלושה ילדים. אבי היה ראש חוג באוניברסיטת חיפה, ואמי הייתה מורה לאמנות. כשהייתי בת שלוש וחצי ההורים התגרשו. אבא עזב את הבית, ואמא נותרה מפרנסת יחידה. חיינו בצניעות: התחלקנו חצי-חצי בכל גביע אשל, ובמכולת קנינו חצי כיכר לחם במקום כיכר שלמה. כל שקל היה מחושב. פינוקים קטנים כמו מעדני חלב (אהבתי מאוד מילקי) היו מחוץ לתחום.

"גדלתי להיות ילדה עצמאית, ובו בזמן הייתי הורית מאוד. דאגתי לאמי שעבדה קשה כדי לכלכל אותנו. חששתי שיקרה לה משהו ושאנחנו נישאר לבד. כבר בגיל 11 יצאתי לעבוד כבייביסיטרית. עבדתי כל החופש הגדול, ובסופו יכולתי לקנות לעצמי מאוורר פרטי לחדר שלי. זה היה עבורי הישג גדול. הייתי תלמידה טובה, ומכיתה ו' ועד סוף התיכון גם שיחקתי כדורעף".

יונית ורבר, תמונת ילדות. "חיינו בצניעות. כל שקל היה מחושב"

בצבא שירתה כפקידת מבצעים בבסיס רמת דוד, שם הכירה את עמוס, בעלה הראשון. "נקשרה בינינו אהבה גדולה, ועד מהרה הפכנו מעמוס ויונית ל'עמוסויונית' - יחידה אחת. אחרי השחרור התחלתי ללמוד לתואר ראשון בהנדסת מערכות מידע בטכניון, ועמוס התחיל לעבוד בסלקום, בהתקנת ציוד תקשורת. ב-1998, במהלך הלימודים שלי, נישאנו ועברנו לגור בנצרת עילית".

עם עמוס ז"ל, בעלה הראשון. "לאחר מותו החלטתי שבעתיד אחיה אחרת"

שנה וחצי לאחר החתונה, יומיים לאחר יום הולדתה ה-25, נהרג בעלה בתאונת עבודה. "השמיים נפלו עליי. כל מה שהכרתי, נשבר. מרוב שהייתי רגילה להיות 'עמוסויונית', כבר לא ידעתי מי אני כיונית בלבד. העתיד שצפיתי לעצמי נמחק. הרגשתי שאני בתוך בור שחור, ושגם אם אני נוסעת למקום אחר, לקצה העולם, הבור הזה הולך איתי.

"לאבל הפרטי שלי נוספה ההתמודדות עם התגובות. התברר לי שלסביבה לא קל להכיל אלמנה, בוודאי לא אלמנה צעירה. הרגשתי שמצפים ממני לחזור לעצמי, להמשיך בחיי. לאחר כמה חודשים חבר טוב סיפר לי שהוא מתחיל תואר שני בניהול מערכות מידע, והחלטתי להצטרף. במהלך הלימודים גם נסעתי לכמה חודשים למזרח, ושם הרגשתי שאני מצליחה לנשום קצת יותר בקלות. בה בעת התחלתי לעסוק בתחומים שונים של יצירה, וזה נתן לי קצת שקט, הקל מעט על הכאב.

"ביום השנה למותו של עמוס החלטתי לעזוב את נצרת עילית. זו עיר קטנה, שבה כולם מכירים את כולם, והבנתי שאני חייבת להתחיל שוב במקום חדש. עברתי לתל אביב, התחלתי לעבוד במכללת אפקה להנדסה כמרצה וכמנהלת פרויקטים, ובמקביל השלמתי את התואר השני והמשכתי לעסוק ביצירה לסוגיה. באותו זמן גם למדתי אימון אישי ועסקי והרגשתי שמצאתי את הבית המקצועי שלי".

באותה תקופה גם הכירה את צחי, אח שכול, גרוש ואב לארבעה. "שנינו הגענו לקשר הזה כשמאחורינו ניסיון חיים עשיר והתמודדויות לא פשוטות, והרגשתי שמצאתי את האיש של חיי. ב-2006 נישאנו, ב-2008 באה לעולם בתנו הבכורה מאיה, וב-2010 נולד בננו נועם.

בחתונה השנייה, עם בעלה צחי וארבעת ילדיו. "הרגשתי שמצאתי את האיש של חיי"(צילום: אולפני רחובות)

"לאחר הלידה של מאיה הוצאתי את ספרי 'העלמה נה והבור', ספר מאויר המתאר את החוויה הקשה של אובדן ושכול לצד התקווה לבניית חיים חדשים. הספר יצר ביקוש לסדנאות ולמפגשים בהשתתפותי, ובעקבות זאת פיתחתי הרצאה שבה סיפרתי את הסיפור שלי ונתתי כלים לצמיחה אישית. באותה תקופה גם התחלתי לעבוד כמאמנת אישית המתמחה בתחום השכול, ולראשונה חוויתי את החיים כבעלת עסק עצמאי. אחרי תקופה מסוימת הרגשתי שהעיסוק בשכול מחזיר אותי אחורה ושאני זקוקה לשינוי. החלטתי לחקור מהי הצלחה ומה דרוש לנו כדי להצליח בחיים. פיתחתי סדרת הרצאות בשם 'צבעים של הצלחה', שבה טיפלתי בהיבטים השונים של הנושא, ודי מהר הבנתי שפריצת הדרך האמיתית אצל אנשים נעשית סביב העיסוק במוטיבציה. הבנתי שהמונח 'מוטיבציה' צריך במה משלו, ושאין אף אחד בארץ שעושה את זה, אז התחלתי לקיים סדרת הרצאות בנושא שלי ושל מרצים אורחים.

עם ילדיה, מאיה ונועם. "לקבל החלטות מהלב ולא מהכיס"

"באותה תקופה החליט צחי, האיש שלי, לעזוב את החברה לעבודות חשמל ותקשורת שהייתה בבעלותו ולגבש כיוון חדש לחייו המקצועיים. בנינו תוכנית כלכלית שאיפשרה לו לקחת שנת חופש לשם כך, ובשנה הזו נחשפנו למונח 'חופש כלכלי' והחלטנו לבדוק אותו. ברמה הטכנית, 'חופש כלכלי' אומר שנכנס אליך כסף מהכנסות פאסיביות, שאינן דורשות שעות עבודה נוספות. ברמה המנטלית, המשמעות היא שהכסף כבר לא מנהל אותך; יש לך יכולת לקבל החלטות מהלב ולא מהכיס ולבנות לעצמך חיים של הנאה ומימוש עצמי. שלוש שנים וחצי אחרי שהתוודענו למושג הזה, הצלחנו לממש אותו ולהגיע למצב של חופש כלכלי. התברר לנו שזה הרבה יותר פשוט ומהיר ממה שחשבנו.

"בינואר 2014 השקנו את התוכנית 'לשחרר את המיליונר שבפנים', המלמדת אנשים כיצד לייצר לעצמם חופש כלכלי. במקביל, אנחנו פועלים בתחומים שונים, בהם נדל"ן, שיווק, כתיבה והוצאה לאור של ספרים, שמייצרים לנו הכנסות פאסיביות כל חודש. בשנים האלה הרגשנו שהחיים מחייכים אלינו, ואז, שוב, התהפך עלינו העולם".

ביום הזיכרון האחרון בחר חן, בנו הבכור של בעלה, לשים קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי. "עולמנו חשך. שוב נאלצנו להתמודד עם המוות אצלנו בבית, אבל בתוך ההלם המוחלט הסתכלנו צחי ואני אחד לשנייה בעיניים והבטחנו לעצמנו שאנחנו ממשיכים לחיות, ולא סתם לחיות, אלא לחיות טוב, בעוצמה ובשמחה. את ההבטחה הזו אנחנו מקיימים מדי יום ביומו".

עם בעלה והילדים. "הרגשנו שהחיים מחייכים אלינו"

מה לקחת עימך ממסע חייך ליונית של היום?

"כשעמוס נהרג, אחד הדברים שהכי הכאיבו לי היה שבילינו יחד מעט זמן בגלל שעות העבודה הארוכות שלנו. לאחר מותו החלטתי שבעתיד אחיה אחרת, שאנצל את הזמן לדברים החשובים באמת. היום צחי ואני אדונים לזמן שלנו ובוחרים איך לנצל אותו: בוחרים לחיות טוב ולבלות יחד כמה שרק אפשר. המציאות של היום היא לא זו שגדלנו עליה: כבר לא חייבים לעבוד קשה בשביל כסף. היום העולם פתוח; הטכנולוגיה והתקשורת הגלובלית מייצרות המון הזדמנויות ואפשרויות. צריך רק לדעת לזהות את האוצר המניב שלנו - הידע, היכולות, ניסיון החיים, הקשרים האנושיים - ודרכו להתמנף כלכלית. אני גדלתי בבית בלי כסף, והיום אני מיליונרית".

התאבדותו של חן נותרה בגדר תעלומה, לדבריה. "אנחנו לא יודעים מה גרם לו לעשות את זה, ועם זה כולנו נצטרך לחיות. אנחנו גם לא אוהבים את ההחלטה הזו שלו: אם רק היה בוחר להיעזר בנו או במישהו אחר, אפשר היה להגיע לסיטואציה אחרת. יחד עם זאת, אנחנו מכבדים אותו, אוהבים אותו ובוחרים לשחרר אותו באהבה.

"כמה חודשים לאחר מותו נסענו עם כל הילדים ליורודיסני. זו הייתה נסיעה שתוכננה מראש, שאליה גם חן היה אמור להצטרף. החלטנו לא לוותר, ובמשך שבוע שלם פשוט עשינו כיף, נטו. אסון כזה מלווה אותך כל הזמן, כל שעה וכל יום, אבל עדיין יש לנו יכולת לייצר דברים שמחים לתוך החיים שלנו. הכאב לא נעלם, אבל אפשר לצמצם את הנפח שהוא תופס בעצם זה שמייצרים סביבו חוויות של שמחה והנאה".

משפחת ורבר ביורודיסני. "הכאב לא נעלם, אבל אפשר לצמצם את הנפח שהוא תופס"

מסר לאומה?

"החיים הם כאן ועכשיו. זמן שעובר לא חוזר, לכן תעשו הכל כדי לייצר לעצמכם את החיים הכי מופלאים שאתם יכולים, עבורכם ועבור היקרים לכם. החיים מביאים עימם התנסויות שונות, לעיתים משמחות, לעיתים כואבות, ועדיין, תמיד יש לנו אפשרות לבחור לחיות בשמחה ובעוצמה, אז תבחרו את הדרך המיטבית עבורכם ותממשו אותה כבר מהיום".

______________________________________________________

גם המשפחה הזו מרבה לטייל. הקליקו על התמונה:

"גם אצלנו הילדים רבים במושב האחורי". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך האלבום הפרטי)