זו בוודאי לא הבעיה הכי בוערת בשטח, ואין לי גם שמץ של מושג מדוע זה בכלל אכפת לי, ובכל זאת,
נדרכתי כשראיתי שתיבת הדואר האדומה נעלמה מהמקום הקבוע שלה ברחוב, והותירה אחריה:
ולא רק היא. גם האדומה שסביבה נוהל ריקוד פחי האשפה:
נעלמה והותירה חלל ריק:
וגם שלישית נגדעה פתאום:
לא מטעמי נוסטלגיה או נוחות נדרכתי. את מעט החשבוניות שאני מוציאה, אני שולחת לאחרונה ב:
שירות יותר יקר (4.30 שקלים) מאשר סתם מעטפה עם בול (2.30 שקלים), אך יש סיכוי שהחשבונית תגיע אל היעד לפני גרזן המע"מ והביטוח הלאומי.
גם העובדה שדואר ישראל מצמצם מאז 2015 את תיבות הרחוב -- ומאלץ את שולחי המכתבים האחרונים, שהם בדרך כלל מבוגרים, לכתת רגליים לסניפים מרוחקים -- כבר פורסמה. אז למה נדרכתי?
אולי מפני שברחובות שלנו תיבות הדואר האדומות הן יותר מתיבות דואר. מה שמוטל לתוכן הוא פרטי וסמוי מן העין, אך מה שמוצמד אליהן ומונח עליהן הוא גלוי, מזמין ומבטא בדרך נוספת את אופייה המיוחד של השכונה:
גם התיבה ברחוב השוק אוהבת לתת:
יש על מי לסמוך: הצלחות לא יישארו ריקות והרעבה לא תלך יחפה:
לעתים נשאו התיבות מסר פוליטי:
ולעתים מסר מסורתי:
לעתים תורה ולעתים קמח:
היו עליהן, כצפוי, גם מסרים שיווקיים וסתם טינופיים:
היו גם צרכים קיומיים מטשטשים:
בצד גילויים של עירנות חדה:
כמו גם:
מובן מאליו שהתיבות היו גם סוג של גלריה ליצירות שהזמן ועוברי האורח נותנים בהן סימנים:
_
בתרבות שרואה רק שורות רווח, ברור שירידה בהיקף המשלוח של דברי דואר מצדיקה צמצום במספר התיבות. אך התזמון של סילוקן הרבה פחות הגיוני. בימים אלה ממש, עובר הרחוב שבו פועל סניף הדואר הקטן והיחידי שנותר באזור, שיפוץ עמוק ויסודי שיימשך עוד חודשים רבים:
הגישה אל הסניף מאוד לא נוחה, בלשון המעטה:
הכניסה אליו לא עומדת בתנאי נגישות אלמנטריים:
הסניף פתוח, כידוע, בשעות מוגבלות, ומצבה של התיבה האחת, הדחוסה בין הקיר לגדר, גם ככה לא מי יודע מה:
הסניף השני שהיה באזור, סניף גדול בדרך שלמה, נסגר מזמן:
כיום פועל בו:
את התיבות הפרטיות (ת.ד) והכספת של ימי סניף הדואר:
החליפו חלונות ראווה. כך שביום בהיר אפשר לראות כאן מחזה נדיר -- עו"ד בעבודתו:
אבל עו"ד לא יכול להועיל בעניין תיבות אדומות. לכן פניתי לסניף הפעיל, שהוא לונה פארק שיווקי:
_
בצו אופנת המגנטים, משווקים בו לא רק משחקי רגל, אלא גם שעשועי אצבע:
בעיני, אגב, עדיף היה לוותר על התור בצ'יק, ולא בקליק, אבל אני כבר:
כך או כך, כשנכנסתי לסניף לשאול על התיבות שנעלמו, הוא היה, שלא כרגיל, פנוי יחסית:
אבל העובדות המסורות היו, לגמרי כרגיל, עם הראשים למטה. המתנתי עד שאחת מהן תתפנה, וכששאלתי אותה מדוע סילקו את התיבות מהרחוב, כולן הרימו את הראש. הן הופתעו כמוני. הן לא ידעו שזה קרה ולא ידעו מדוע. אחת מהן הציעה שאטלפן ל-171. מה זה? שאלתי. "מודיעין דואר", היא אמרה. טלפנתי.
בעת ההמתנה, זימר מענה קולי מתחכם בשבחי שירות החבילות של הדואר: "אם אני רוצה לשלוח קפה שחור לבית הלבן? אם אני רוצה לשלוח סבון ללא סבון לליסבון? אם אני רוצה לשלוח חולצות צווארון סיני ללקוח פיני?..."
אחרי זמר-המשלוחים הגברי הזה (נשים הרי לא שולחות חבילות) התבשרתי שאם אקיש 1, לא אצטרך להמשיך ולהמתין ויחזרו אלי. הקשתי. עד עכשיו לא חזרו (העיקר שהחבילה עם הסבון תגיע מתישהו לליסבון). כך נואשתי מהאפשרות הקלושה ממילא לקבל הסבר על מדיניות סילוק התיבות ומניעיה, וגם על ההחלטה לפזר את שירותי הדואר למקומות אחרים, כמו למשל לפיצרייה:
לכאן נשלחתי באחרונה כדי לקבל חבילה. הפיציולו הצעיר, שלא לומר מוכרן, הותיר את הדלפק מיותם לדקות ארוכות כשהלך לחפש את החבילה שלי במחסן:
בחבילה היה ספר חדש של אמן הרחוב דדה. לאסוף אותו בניחוח פאסט-פוד לא היה הכי אסתטי, אבל כבר התרגלתי ל"תאכלי מה שיש". ישראל הפכה למדינת עולם שלישי והשירותים הציבוריים, שפעם היו דבר מובן מאליו, הולכים ופוחתים.
אך גם משתכללים, יש להודות: אתר האינטרנט של דואר ישראל מציע, בין שאר השירותים, מפה למציאת תיבת הדואר הקרובה למקום מגוריך. בשכונה וסביבותיה המיידיות מצאתי במפה 11 סימני מעטפה (כלומר תיבות אדומות). מכיוון שבשלושה מהמקומות כבר ידעתי שאין תיבה (למרות שבמפה יש עדיין מעטפה), החלטתי לבדוק בעיניים מה קורה במקומות האחרים.
שרטטתי לעצמי בראש מסלול צעידה יעיל ויצאתי לדרך. התחנה הראשונה היתה ברחוב ויטל:
יש תיבה. החלודה בבסיסה מלמדת שמזמן לא טיפלו בה, אבל לפחות היא לא לבד. יש לה שכן, שגם זמנו עבר. התחנה השנייה היתה ברחוב אברבנאל. גם כאן, התברר, התיבה האדומה עדיין בחיים:
התחנה השלישית היתה קצת דרומה, בדרך שלמה. פינה הומה, מכוניות על המדרכה. מבט ימינה, מבט שמאלה, שום תיבה אדומה. אולי רפד הרכב הוותיק יידע היכן היא עומדת?
"יש פה תיבת דואר?" שאלתי אותו. "בטח", הוא אמר והצביע מזרחה, "לפני האוטו השחור":
התקדמתי, אבל לפני האוטו השחור נגלה המחזה המוכר כבר:
עוד שיבוץ עקום של בלטות אדמדמות, המעיד שפעם היתה כאן תיבת דואר. (הרפד, זה ברור, כבר מזמן לא שלח מכתב). בקיצור, אין תיבה. המשכתי על דרך שלמה, הלאה מזרחה. ברחוב הרצל פניתי ימינה. זכרתי שפעם צילמתי מפתח עזוב על תיבת הדואר שליד תחנת הדלק:
והנה, התיבה עדיין כאן, אם כי פחות אדומה:
ממש מולה, אגב, בחצר תחנת הדלק נטולת המתדלקים (עוד שירות שהולך ונעלם), ניצב פטנט פרטי, עוקף דואר, לקבלת חבילות:
מחיר העקיפה: 18 שקלים ל-24 שעות, על פי המחירון באתר החברה המפעילה. משם חזרתי לדרך שלמה והמשכתי מזרחה. במספר 100, בדיוק מול סניף הדואר הגדול שנסגר מזמן, התיבה עדיין עומדת:
אז המשכתי ללכת. התחנה הבאה היתה מבלבלת: במפה של הדואר סומנה מעטפה ברחוב הקונגרס 19. כשהגעתי לשם לא מצאתי תיבה. אבל מצדו השני של הבניין, ברחוב צ'לנוב 38, עמדה תיבה ירוקה:
מקרוב היה ברור שהיא של הדואר:
על המדרכה לצדה ראיתי את הבלטות האדומות, אבל לא הייתי בטוחה שבאמת היתה כאן תיבה אדומה. בבית נזכרתי שכבר צילמתי את ציור הקיר הזועק של chat noir. חיפשתי, מצאתי, והנה בתחתיתו של הצילום מהקיץ מופיע קצה ראשה של תיבה אדומה:
אז גם היא נעלמה, והותירה אחריה לא רק בלטות אדמדמות, אלא גם חתיכת קיר בטון חשוף (כל כך קשה לצבוע?)
התחנה הבאה, והאחרונה בסיבוב, היתה צפון-מערבה משם. "העליה 12" אמרה המפה של הדואר. צעדתי והגעתי:
תיבה לא מצאתי. היה רק:
כשתם הסיבוב הרגלי, מיפיתי את הממצאים:
החשבון פשוט: מתוך 11 תיבות שמסומנות על מפת הדואר, שש כבר לא קיימות. זה יותר מ-50 אחוז, אם לדבוק במספרים. והפיחות הזה, צחוק הגורל, מתרחש דווקא בסביבה של יצרני תיבות דואר פרטיות:
ארבעה כאלה ספרתי על דרך שלמה, ונכנסתי לאחד מהם, במחשבה שאם שולחים פחות מכתבים, אולי נרשמת ירידה גם בדרישה לתיבות פרטיות. יצרן התיבות לא הבין מה אני מבלבלת לו במוח. בעודו משייף חתיכת אלומיניום אמר לי בקוצר רוח: "לא, לא, אין שום ירידה. כולם רוצים תיבות. כל בית פרטי רוצה תיבה וכל הבתים המשותפים רוצים תיבות". אז הנה עוד ביטוי של עכשוויזם: כולם עדיין רוצים לקבל, אבל פחות רוצים לשלוח. או שכולם פשוט אוהבים ספאם:
סתם. דואר הוא לא רק שירות, הוא תקשורת, אולי מיושנת ואטית, אך בכל זאת תקשורת. מכתב עובר מיד ליד בשרשרת אנושית, ושרשרת אנושית יוצרת מערכת יחסים. בזה הרחובות שלנו חזקים:
_
_
_
_
_
ואי-אפשר בלי קצת ביקורת:
עד כאן המסע, וכעת קינוח: בשולי סמטת המשור מצאתי יום אחד ערימה של בולי דואר נפלאים, מהימים שבארץ עוד השתמשו באגורות (ולמטבעות קראו "כסף קטן" ולא "עודף"). ביניהם היו אלה:
אחד, יפה במיוחד, הוקדש לשרה אהרנסון:
והוא הזכיר לי שבמוזיאון ניל"י בזכרון יעקב, ראיתי פעם מוצג בלתי נשכח: פוחלץ של יונת דואר, שלפני מאה שנה שימשה את חברי מחתרת "נצח ישראל לא ישקר" להעברת מסרים סודיים. בשלט ההסבר המעליב לפוחלץ היה כתוב: "יונה שכשלה". והצבי, אני שואלת, הצליח?
