מה ביטאו האש והעץ בשיר של זלדה, ואיך אישה דתייה התקרבה ליונה וולך

בשירה "שני יסודות" נתנה המשוררת ביטוי לשניוּת בחייה: אדיקות דתית מחד, פתיחות לעולם מאידך. המאבק כנראה לא היה קל, אבל היא הצליחה לפשר בין הכוחות הללו

עופרה עופר אורןפורסם: 18.12.16 02:15
זלדה. להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק (צילום: שלום בר טל)
זלדה. להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק (צילום: שלום בר טל)

"אני מרגישה − גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים נפלאים", אמרה פעם המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי בראיון. את שני אלה - צער המלווה בתחושה שהחיים נפלאים - אפשר לפגוש לא אחת בשיריה.

 

זלדה הייתה אישה דתייה מאוד, ושם משפחתה מבית אביה מסגיר את הייחוס שלה: היא הייתה בת הדודה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, ונמנתה עם חסידי חב"ד. ידוע כי הרבתה להתכתב עם הרבי, אבל לאחר מותה נעלמו מכתביו. יש הסבורים כי יד מכוונת העלימה אותם, אולי כמעין עונש סמוי על כך ששיריה היו נועזים וחתרניים מדי, לכאורה.

 

אכן, אדיקותה הדתית לא מנעה ממנה את היכולת ואת הרצון להסתכל על העולם בפתיחות, לראות בו גם את מי שאינם חולקים את אמונתה ואפילו להתיידד עם חילונים גמורים. כך, למשל, נוצר קשר קרוב בינה לבין משוררת אחרת, יונה וולך, שהייתה כה שונה ממנה: לא סתם חילונית, אלא גם מרדנית, פרועה וקיצונית בהליכותיה. זלדה ניתקה את הקשר אחרי שוולך פרסמה שיר מתגרה, שבו חיברה בין מיניות נשית לתפילין. "כשראיתי את השיר של יונה, חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה", כתבה. השיר, "תפילין", מתח את גבולות סובלנותה של זלדה עד לקצה, אם כי נטיית ליבה הייתה לפשר בין העולמות.

 

צפו בסרט תיעודי על זלדה:

 

 

כילידת אוקראינה − לארץ ישראל הגיעה כשהייתה בת 12 – אהבה זלדה לקרוא ספרות רוסית. על נעוריה סיפרה: "פעם אחת בא בחור שגירשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. סיפרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו, שרנו בקול את המנגינה, ובלב את המילים בעברית". כך: נערה חרדית שמרבה לקרוא ספרות "זרה" וחולמת על פעילות ציונית.

 

באחד משיריה, "שני יסודות", ביטאה זלדה את השניוּת הזאת, את השיח הפנימי בין שני כוחות שמן הסתם הכירה היטב:

 

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

 

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

 

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

 

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין.

 

הקשיבו לשיר בביצוע מאיה בלזיצמן ומתן אפרת:

 

 

השאיפה אל הנשגב

 

שני היסודות שזלדה כותבת עליהם הם הלהבה המתלהבת והעץ השותק, הנעוץ במקומו, שנראה לה "שַׁאֲנָן" ואפילו "עוֹטֶה גָּאוֹן". השלווה של העץ מטריפה את האש: נכונותו להישאר במקום אחד, להיות תלוי בזולת ובטובו - "בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל" - מערערת את שלוות נפשה. היא, המאיימת עליו – הרי אם תרצה, תוכל לשרוף לא רק "אֶת הַמִּמְסָד", אלא גם אותו − מנסה להניע אותו, מפצירה בו להתמרד, להתקומם נגד גורלו, לנהוג כמוה, לנוע, להשתחרר. היא משתלהבת, משתוללת. והוא? הוא אינו מאבד את שלוותו. בשתיקה גמורה, בינו לבינו, הוא יודע את האמת: גם בו יש רוחניות. כלומר, שאיפה אל הנשגב. גם את נפשו מערבל הטירוף המתפרע. אבל הברוש נטוע. הוא אינו יכול, פשוט אינו מסוגל, לוותר על שורשיו, לנוע הלאה, לדלוק אחר מציאות אחרת.

 

נראה כי לא בכדי הלהבה בשיר שלפנינו היא נשית, והברוש גברי: היא אש לוהטת, מתרגשת, מאכלת; הוא זקוף ורם, פאלי, חזק בקור רוחו המאופק. המתרגשת לעומת הנינוח. הלוהטת לעומת השליו, זאת ששואפת לחירות לעומת זה שמשלים עם גורלו.

 

נראה כי שני היסודות שזלדה מתארת בשיר אינם רק דיאלוג בין שני כוחות חיצוניים. מן הסתם, היא ביטאה באמצעותם את היסודות שהכירה מתוך נפשה: את היציב והמבוסס לעומת מה שמבקש להתפרע ולאבד את הגבולות. אבל היא, המשוררת החרדית, ידעה לפשר בין שני הכוחות הללו; ידעה להיות תמיד ברוש יציב, רגוע, משלים, להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק, שהרי יש אמנם צער, אבל החיים נפלאים, וגם מי שנטוע במקום אחד יכול לדעת חירות אמיתית אם יש בו רוחניות, ואם כוח הדמיון נושא אותו למרחקים.

 

זלדה הייתה חשוכת ילדים. מהדירה הירושלמית הצנועה שבה חיה עם בעלה, חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד וכרואה חשבון, ומתוך חיי היומיום, בלי לצאת למסעות ולהרפתקאות, כתבה שירים שנגעו בנשגב, וגם לאחר מותה ממשיכים לקרב לשם את קוראיה.

 

______________________________________________________

 

איך השתנו חייה של דליה רביקוביץ בעקבות מותו הטרגי של אביה? הקליקו על התמונה:

 

כל היציבות בחייה נעלמה. הקליקו על התמונה (צילום: עינת אנקר, לע"מ)
כל היציבות בחייה נעלמה. הקליקו על התמונה (צילום: עינת אנקר, לע"מ)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים