התואר ששרית גושן העניקה לעצמה הוא "מהנדסת סדר", וזה תואר בהחלט לא מובן מאליו לנוכח העובדה שגושן (55) ידעה אי-סדר גדול בחייה: תאונת דרכים שעברה גרמה לה לפגיעת מוח קשה שבעקבותיה איבדה את הזיכרון ואת חוש ההתמצאות.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הקצין המשוחרר יצא אחרי הצבא לטיול גדול מסוג אחר הצלמת מתעדת תינוקות ולא מצליחה להרות
- היזמית הולכת בעקבות הלב וממציאה עצמה כל פעם מחדש
התאונה התרחשה לפני כ-14 שנה, כשגושן הייתה בחודש התשיעי להריונה השני. היא יצאה מביתה במושב סלעית שבשומרון, הורידה בגן את בתה הבכורה, נעמה, והמשיכה לעבודתה. מסיבה לא ברורה איבדה את ההכרה. "התאונה הייתה חזיתית", היא משחזרת, "ועד היום לא ברור לי מה קרה לי לפני. כנראה התעלפתי. סטיתי למסלול הנגדי, ועשירית שנייה לפני הבום, התעוררתי. התנגשתי עם רכב שבא מולי ומצאתי את עצמי כלואה בתוך מכונית מעוכה. היה צריך לנסר אותה כדי להוציא אותי. נפגעתי בהרבה איברים: ריסקתי את הכתף ואת היד השמאליות, היה לי שבר פתוח בברך, הצלעות נשברו לי, והייתה גם פגיעת ראש".
בדרך נס, הבטן לא נפגעה. "ההגה הגיע עד לבטן, התקמט, אבל לא נגע בה. האיבר היחידי שלא נפגע היה הבטן. מישהו מלמעלה שמר עליי ועל הבת שנשאתי בבטני".
זה מפחיד, זה מערער אותך
את בתה הראשונה הביאה גושן לעולם בגיל 36, לבד. "היה לי בן זוג במשך שנתיים, ואחרי הפרידה היה לי עצוב, אבל הבשלתי לתוך מחשבה שאני רוצה להיות אמא. התחלתי בתהליך, זה הלך בקלות, ושנה בדיוק אחרי ההחלטה ילדתי את נעמה".
באותה תקופה, סוף המאה ה-20, עבדה כשיננית במרפאת שיניים, אבל בחודש השישי להריונה הקימה את סידורים, חברה לסידור בתים ולמעברי דירה, ועד החודש התשיעי עסקה בסידור ארונות ובסחיבת ארגזים. מיד אחרי הלידה חזרה לעבודה.
המגורים ביישוב סלעית, שאליו עברה מראש העין, עוררו בה כמיהה למשפחה גדולה יותר. "בסוף השבוע הראשון שלי שם אמרתי לעצמי: הבית הזה גדול מדי והנוף יפה מדי בשביל ילדה אחת. הייתי כבר בת 41, ומכיוון שלא הורגים סוס מנצח, פניתי לבנק האהוב עליי, הבנק שלא מתקשר להגיד לי שאני חייבת לו משהו - בנק הזרע. אחרי פחות מחודש כבר הייתי בהיריון שני, עם עופרי".
עם ההיריון הזה הגיעה גם האהבה. "בסלעית נחשבתי לעוף מוזר, אבל רכשתי לי שם כמה חברים, ובחודש השלישי להיריון הם רצו קצת אקשן ואמרו שלא יכול להיות שאני אשאר לבד: חייבים לחתן אותי. חברה הציעה לי להכיר משהו. אמרתי לה: 'אני בהיריון, מי ירצה אותי?' תוך זמן קצר הכירו לי את זוהר, איש מכירות של ציוד חקלאי, צעיר ממני בחמש שנים. זוהר קיבל יפה את ההיריון, שמח שאני רוצה משפחה גדולה, והשתלב בחיים שלנו".
כשנודע לו שזוגתו עברה תאונת דרכים, הוא הגיע מיד, עזר לחלץ אותה מהאוטו ונסע איתה לבית החולים. חמישה שבועות לאחר מכן, כשהיא עדיין כואבת ומגובסת, ילדה גושן את עופרי. "היד והרגל היו עדיין בגבס מלמעלה עד למטה. הצלעות שלי היו שבורות, כך שהיה לי מאוד קשה וכואב לנשום. היו לי גם שריטות וסימנים כחולים על הפנים משמשות הרכב שהתנפצו עליי, ובאופן כללי נראיתי כאילו הרביצו לי מכות רצח. לפני הלידה לא רצו לנתח אותי, אז אחריה התחלתי סדרה של ניתוחים: בכף היד, בכתף, במצח, בברך. עברתי גם שיקום נוירולוגי ארוך. בקיצור, היה שמח".
זוהר היה המלאך ששמר עליה באותם ימים. "לא יכולתי לנהוג, אז שלוש פעמים בשבוע הוא לקח אותי לתל השומר לטיפולים. גם הייתה לי תינוקת שלא יכולתי להחזיק ביד כמעט שנתיים, כך שהוא היה עסוק כל היום בלטפל בי, בבת הגדולה ובתינוקת. הוא גילה נאמנות לא מובנת מאליה, טוטאליות מוחלטת".
כמעט מיד התברר שלתאונה יש השלכות קשות: הפגיעה בראש גרמה לגושן לאבד את הזיכרון. "את השפה האנגלית לא זכרתי בכלל, והתחילה אצלי בעיה של התמצאות: הייתי יוצאת מהבית ולא יודעת איפה אני. הייתי נוסעת בכביש, לא מזהה את המקום ולא יודעת את הדרך. איבדתי לגמרי את האוריינטציה. ראיתי אנשים שאני מכירה, ולא זכרתי מיהם. זה מפחיד, זה מבהיל וזה מערער אותך. לפני התאונה היה לי זיכרון מצוין, ופתאום זו לא אני".
התאבלת על מי שהיית קודם?
"מאוד הציקה לי השאלה אם אחזור להיות מי שהייתי. לילה אחד לא הצלחתי להירדם, לקחתי את עצמי לשיחה, ואז נפל לי האסימון. הבנתי שמה שהיה היה, עכשיו זאת התמודדות אחרת, ולא יעזור לי להתאבל על מר גורלי. הבנתי שאני חייבת להשתקם ולקום. כל מה שרציתי היה להתאושש ולנסות לחזור לחיים כמה שיותר מהר, לתפקד, לעשות מה שאפשר. הייתי מכוונת מטרה להשתקם ולהוציא מעצמי את המקסימום. השיקום ארך שנתיים, ואיבדתי את המקצוע שלי כשיננית. למזלי, לעסק שלי הייתה עדיין דרישה, אבל הייתי צריכה לדאוג שיהיה מי שיחליף אותי בשטח. התאונה בעצם אמרה לי: 'את צריכה לנהל, ללמוד לסמוך על אחרים, לגדול. אין לך ממה לפחד' - אז התחלתי להעסיק עובדים והתרכזתי בניהול ובשיווק. מאז העסק רק גדל".
צפו בה נותנת טיפים לסידור ארונות בגדים:
שלט אש והצעת נישואים
בחנוכה 2004 קיבלה גושן הצעת נישואים חמה במיוחד. "באחד מימי החג הגעתי הביתה עם הבנות וראיתי בחוץ שלט אש שעליו היה כתוב: 'התינשאי לי?' הייתי כל כך בהלם, שהשתתקתי. החבר של זוהר, שהבעיר את השלט והתחבא בין השיחים, צעק לו: 'היא לא עונה לך! היא לא עונה!' ואז זוהר שלף טבעת. התרגשתי מאוד, וכמובן שהסכמתי".
שלוש שנים לאחר מכן נולדו להם תאומות, אילי ועלמא, היום בנות תשע. בני הזוג גם המשיכו לגדל יחד את בנותיה הגדולות של גושן – נעמה, כיום בת 18, ועופרי, בת 14. אחרי תשע שנות נישואים הם התגרשו, וכיום גושן מגדלת את ארבע הבנות לבדה ביישוב הקהילתי בת חפר. "זוהר נכנס לחיים שלי כשהייתי במקום נמוך, והתנהג בצורה מדהימה", היא אומרת. "הרגשתי מאוד אסירת תודה שמטפלים בי ובילדות שלי בכזאת מסירות, ועל זה אני מצדיעה לו עד היום. אבל כשחזרו החיים לשגרה, התגלו בינינו מחלוקות".
כשחזרו החיים לשגרה גם התברר שגושן נותרה עם מוגבלויות מהתאונה למרות השיקום הארוך. "כף ידי השמאלית לא מתפקדת כמו שצריך, ואני לא יכולה להחזיק דברים מסוימים כי אין לי תחושה באצבעות. יש לי גם מגבלה בהרמת הזרוע, בעיות בשליפה מהזיכרון, ולפעמים גם בעיות של אוריינטציה, אבל אני לא נלחצת. חלקו הגדול של הזיכרון חזר אליי, אבל הוא לא כמו פעם. עם הזמן למדתי איך למצוא דברים בלעדיו והחלטתי להעביר את הידע הזה למבוגרים שגם הם סובלים מבעיות זיכרון. כיום אני עוזרת להם במעברי דירה ובסידור דירות".
איך את מתמודדת בחיי היומיום עם אובדן האוריינטציה והמוגבלות בזיכרון?
"מצוין. איך כתב עליי פסיכיאטר בוועדה הרפואית? 'לאחר פגיעות רבות, מתפקדת יותר טוב מחצי מדינת ישראל'".
איך את עושה את זה? מה הנשק הסודי שלך?
"בחרתי בהומור, שעוזר לי מאוד. אני מאמינה שזה מה יש, שאי אפשר לברוח ממה שהיה, אז הצחוק הוא התרופה".
______________________________________________________
עברה תאונה שבעקבותיה לא הצליחה לעשות את הפעולות הכי פשוטות. הקליקו על התמונה:
