אלברט איינשטיין אמר פעם ש"הדבר בעל הערך האמיתי היחיד הוא האינטואיציה" – אותה ידיעה שקטה המגיעה מהבטן, מאירה דבר מה בפנינו ומכוונת אותנו. בני המזל שלצד קול פנימי חזק ניחנו גם בכישרון, ברגישות ובחדות - מצליחים לחולל שינוי בעולם. כזו הייתה מדלנה דה פדובה, שמתה בתחילת השבוע בגיל 88, כשהיא מותירה אחריה מורשת נדירה. חזונה וראייתה הייחודית שינו את פני העיצוב האיטלקי משנות ה-50 של המאה הקודמת ואילך, ועל ידי כך, למעשה, השפיעה גם על חיינו (או בתינו, לפחות).
"הליידי של העיצוב" היה הכינוי שדבק בה לאורך השנים, והמעצב הוותיק אקילה קסטיליוני, בן דורה, קרא לה "הר געש של רעיונות". היא לא הייתה מעצבת, אך היא חיה, נשמה והבינה עיצוב אולי יותר מכולם. דרכה המקצועית הייתה שזורה בזו של גדולי המעצבים של המאה ה-20, מהם למדה וספגה, בעזרתם גיבשה את הפילוסופיה שלה, ואיתם בנתה את ממלכתה.
נתחיל (כמעט) מהסוף: בשנת 2004 זכתה דה פדובה בפרס Compasso d’Oro היוקרתי על מפעל חייה. בתזמון מושלם, ואולי לא מקרי, המותג שלה, "דה פדובה", עמד לחגוג 50 שנה להיווסדו.
"דה פדובה" היא אימפריית עיצוב שנולדה כמעט במקרה. בצעירותה, כשהייתה בת 18, עבדה מדלנה כדיילת אוויר. בראיון שנערך עימה ב-2005 סיפרה בחיוך כי לאחר ששלוש טיסות של חברת התעופה שעבורה עבדה התרסקו, הטילה אמה וטו, וכך נגדעה הקריירה האווירית שלה. כמה שנים מאוחר יותר, מדלנה ובעלה פרננדו דה פדובה פתחו חנות רהיטים קטנה, 60 מטרים רבועים בסך הכל, בויה מונטנפוליאונה שבמילאנו. החנות הייתה אקלקטית – הם מכרו כלי פורצלן אנגליים ממותגים, אך גם שטיחי ״שאגי״ ואקססוריז אחרים. כשביקרו במקרה בתערוכת טריאנלה במילאנו, התרשמו עמוקות מכמה פריטים שראו, מבלי לדעת שזוהי תחילתה של דרך חדשה ומשמעותית.
בקיץ 1955 מדלנה ופרננדו היו בני עשרים וקצת, בדרכם לחופשה ברפאלו שבצפון איטליה. בתא המטען כבר שכבו להן שתי מזוודות, מלאות בכל הדרוש לנופש בעיירת חוף. החום הלך ועלה ומדלנה, בעודה מביטה על העיר החצי נטושה, פנתה ושאלה את בעלה (כך סיפרה לימים) – "אולי במקום לנסוע לרפאלו, ניסע לצפון, לקופנהאגן? אתה זוכר את הרהיטים הסקנדינביים המדהימים שראינו בטריאנלה? ואת הקערה העשויה עץ חלק, היא הייתה פשוט מושלמת.. אתה זוכר?"
הם שינו את יעד הטיול, ובנסיעה ההיא נחשפו לראשונה לעבודותיהם של ענקי העיצוב הדני, כמו קיי בויסן ופין ג׳ול. בני הזוג גילו דרך חיים אחרת, גישה שונה לחללי מגורים, שהיו מודרניים, פשוטים, בהירים ופונקציונליים. מדלנה נשבתה בקסמן של הצורות הנקיות, באסתטיקה המדויקת אך הקלילה של החפצים, שהפכה חללים מ"מקום מגורים" למקום שבו פשוט חיים. זאת, בניגוד למקובל בסלונים האיטלקיים של אותה התקופה, שתמיד נשמרו נקיים ומוקפדים "עבור האורחים".
הופעת בכורה
על אף שלא היו אמידים במיוחד, תוך הימור ולקיחת סיכון, קנו קונטיינרים של רהיטים וחזרו איתם לאיטליה, לחנותם הקטנה. זו הייתה הופעת הבכורה של העיצוב הסקנדינבי באיטליה.
אלו היו השנים שאחרי המלחמה. תקופה של בנייה מחודשת, של תשוקה גדולה לשינוי, של רצון למחוק את העבר ולהשאיר מאחור את הטראומה האיומה. למהפכה העיצובית שהביאו עימם הייתה השפעה מיידית. האיטלקים שביקרו בחנות נחשפו לראשונה לעיצוב הסקנדינבי, "דה פדובה" הפכה לתופעה יוצאת דופן וזכתה להצלחה מסחררת. בעודם משנים את פנים הבית, הם חוללו שינוי של ממש בדרך בה האיטלקים חיו, ואלו בתורם היו מוכנים להיכבש.
בשנות ה-60, בעת טיול לבזל, מדלנה דה פדובה נתקלה ב-wire chair של צ׳ארלס וריי אימס. המבנה האורגני, חוטי הפלדה שנשזרו זה בזה בתחכום טכנולוגי, הקלילות והאווריריות של הכיסא, לא נתנו לה מנוח. כמה חודשים מאוחר יותר הוביל אותה המפגש הזה לרכישת זיכיון ייצור מחברת "הרמן מילר" האמריקאית. היא הקימה מפעל לא רחוק ממילאנו, והחלה לייצר על אדמת איטליה רהיטים בעיצובם של בני הזוג אימס, ג׳ורג׳ נלסון ואלכסנדר ג’ירארד.
מה שספגה ממפגשיה עם המעצבים האמריקאים הפך לעמודי התווך של פילוסופיית העיצוב שלה. על חשיבותו של ההקשר הסביבתי למדה מג׳ורג׳ נלסון. אימס לימד אותה על משמעות החיבורים בין הרהיטים שחולקים אותו חלל, ועד כמה פרטים מוקפדים הם קריטיים לייצורו של מוצר. על תפקידם ומשמעותם של חפצים למדה מאלכסנדר ג׳ירארד, ולמפגש שבין טכנולוגיה לחפצי היומיום נחשפה דווקא מתוך מסורות עממיות שהכירה. דה פדובה, בתורה, הפיצה את תובנותיה על טעם ויופי באיטליה.
ב-1967, לאחר מותו של פרננדו בתאונת דרכים, לקחה על עצמה דה פדובה את ניהול החברה, כשהיא מפקחת על הייצור וההפצה. ויקו מג׳יסטרטי התחיל את שיתוף הפעולה הארוך שלו עם החברה, כשהוא מעצב לה קולקציה של ריהוט משרדי. החנות הצנועה של תחילת הדרך עברה אל מיקומה החדש בבניין פינתי בקורסו ונציה, ושטחה גדל ל-2000 מטרים רבועים.
שנות ה-80 הביאו איתן מהפכות חדשות והגשמה של חלום ישן – ייצור קולקציה של רהיטים לבית ולמשרד תחת שם המותג, והפצתה לחו״לֹ. דה פדובה זנחה את הזיכיון מהרמן מילר, והקימה את “Edizioni De Padova”, שהביאה איתה שיתופי פעולה עם גדולי המעצבים, מאקילה קסטיליוני ועד דיטר ראמס, כשמעל כולם הורגשה תרומתו של מג׳יסטרטי. לצד עבודתה עם ענקי העיצוב של התקופה, היא טיפחה דור צעיר של מעצבים. כך, למשל, בשנות ה-90 פטריסיה אורקיולה, מי שנחשבת היום לאחת המעצבות הגדולות בעולם, קיבלה אצלה את עבודתה הראשונה.
דה פדובה המשיכה להוביל פרויקטים מרתקים ומגוונים לתוך שנות ה-2000, כשמעצבים בינלאומיים מהדור החדש, כמו ננדו, ג׳אספר מוריסון, נאוטו פוקסאווה ורבים אחרים תרמו לה מכישרונם. בשנים האחרונות עבר שרביט הניהול לבנה, שלא השכיל לשמור על החברה, עד שב-2015 נרכשה בידי מותג היוקרה Boffi.
רהיטי ''דה פדובה'' בחנויות ''בופי'' ברחבי העולם:
במשך יותר מ-50 שנות פעילותה שמרה חברת "דה פדובה" אמונים לפילוסופיה המקורית המוצהרת שלה – עיצוב ככלי להפצת רגש. מדלנה דה פדובה הפכה לחלק מהיסטוריית העיצוב האיטלקי. בעולם ישן יותר, שבו המילה "טרנד" עדיין לא כילתה כל חלקה טובה, ראייתה הכוללת וחושיה החדים מיקמו אותה בכיסא הבמאי של סצנת העיצוב המקומית, תפקיד אותו מילאה בנחישות, בסקרנות, בחקירה מתמדת ובתשוקה אין קץ.
איך הפכו הכיסאות האלה ללהיט שמחזיק מעמד 60 שנה? לחצו על התמונה:
