תנופת הנדל"ן של השנים האחרונות ביפו, שאופיינה בבניית מתחמי מגורים סגורים כמו "גבעת אנדרומדה", פרויקט "הרובע" ואחרים, משנה את פניה בהדרגה. סרטוני תדמית של הפרויקטים החדשים-יותר מציירים, כצפוי, תמונה של חיים פסטורליים ונוחים, ומתעלמים, כצפוי, מהמורכבויות של עיר מעורבת, שהוזנחה במשך שנים. ועדיין, אופיים של הפרויקטים האלה - כמו "נויה", "יפו בריבוע" ו"יפו בשדרה" - מלמד על כיוון חדש ופתוח יותר.
ביפו מתגוררים כ-46 אלף איש, כ-17 אלף מהם ערבים, מוסלמים ונוצרים, שהם כארבעה אחוז מתושבי העיר תל אביב-יפו (על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). אף שיותר ויותר ערבים רוכשים דירות במתחמי המגורים הסגורים, הרי שהרוב המכריע של דייריהם הם יהודים - משתכנים חדשים שעברו ליפו בשנים האחרונות, וצריכים להסתגל לחיים לצד שכנים מתרבות שונה.
כשזה נוגע לאלימות, המתח מחריף. בעקבות הרצח של הודא אבו סרארי ברחוב ציונה תג'ר, לפני כחודשיים, האי-שקט גבר. בגינת הכלבים ברחוב קיוסו, בתפר שבין "צפון יפו" לשכונת עג'מי, שאליה מתנקזים ה"חדשים", לא מפסיקים לדבר על זה. בדף הפייסבוק "קהילת יפו" נחשפו מיד לאחר הרצח מתחים קשים. דובר שם על ונדליזם, נהיגה פרועה, לכלוך רב והווליום הגבוה של תפילת המואזין. בו בזמן, דף הפייסבוק הזה - כמו דפים של קהילות שכונתיות אחרות ביפו - מתאפיין בחיפוש בעלי מקצוע מומלצים, הצעות לממכר ציוד ביתי משומש, והצעות להשכרה או השכרת-משנה של חדרים ודירות. פרטי חיים שגרתיים.
הדירות במתחמים החדשים נחטפות. לא ברור אם הרוכשים מודעים, או מתעניינים, במצב הפשע והאלימות ביפו. נתוני המשטרה מלמדים כי ביפו יש יותר תלונות על פשע ואלימות לסוגיה השונים מאשר באזורים אחרים בעיר. בשדרות ירושלים נפתחו ב-2015 6,650 תיקי חקירה (גניבה, פריצה) ו-76,500 תיקי מוקד 100 (הפרעת מנוחה, סכסוכי שכנים וכד'); בשדרות רוטשילד בלב תל אביב נפתחו 196 תיקי חקירה ו-3,691 תיקי מוקד 100 (הנתונים נמצאים במחשבון המשטרתי באתר "המדריך הישראלי השלם לפתרונות מיגון").
''הבניין מייצר עניין קרימינלי''
פרויקט המגורים ברחוב מיכלאנג'לו 23, שאותו תכנן האדריכל גידי בר אוריין, משלב באופן יוצא דופן 37 דירות בבעלות פרטית וחמש דירות להשכרה המוגדרות כ"דיור בר השגה". המבנה, שאוכלס לפני כשנתיים, מתוכנן בצורת האות ח', עם שתי כניסות שמקיפות חצר משותפת, התחומה בחומה ובשער.
ה', עיתונאית, רכשה כאן דירה אחרי חמש שנים במקום אחר ביפו. היא חשבה שתקבל כאן את יפו "מעודנת", כהגדרה, כי "הדירה שלי עורפית, לבניין יש חומה והנחתי שברחבה המטופחת של הבניין לא יהיו רעש ולכלוך". שבוע אחרי שעברה למיכלאנג'לו 23, גנבו לה את האופניים ממרפסת דירתה שבקומה הראשונה. ועד הבית מיקם מצלמות מעל הכניסות, אך הן נגנבו לדבריה כמה פעמים, וילדים שקופצים מעל השער נכנסים לחדר המדרגות ומפעילים את האזעקה להנאתם. הבניין היפה ויוצא הדופן בסביבתו מייצר, היא אומרת, מתח ו"עניין קרימינלי", שמושך שכנים מסוימים ברחוב קיוסו הסמוך.
דיירת אחרת מתגוררת זה כשנתיים בשכונת עג'מי, בבניין גדול וחדש ברחוב קטן ומוזנח למדי. "ליר אדריכלים" תכננו אותו בסגנון אוריינטליסטי מודרני, עם חזית מנותקת שמתפארת בקשתות ענק, ושמאחוריה מתחבאת חצר פנימית מוגבהת לשימוש דיירי הבניין.
לדיירת היהודייה היה ברור מהרגע הראשון שהיא עוברת מתל אביב למקום שונה לגמרי: "גיליתי שהערבים מתנהגים אחרת ברחוב. הסמטה היא מעין המשך של הבית: סוגרים אותה עם שולחנות וכיסאות, חוגגים מסיבות אירוסין, וכולם מקבלים את זה בהבנה ובסובלנות. או שפשוט יושבים בלילות הקיץ ברחוב, עד מאוחר. הוונדליזם פה לא נעים לי, אבל באופן אישי אני לא מרגישה פחד כשאני הולכת ברחוב. לא ברחוב יפת ולא בסמטאות הצרות של עג'מי. לא ביום ולא בלילה".
הכניסה לחצרות - רק לדיירים
ב"פרויקט הרובע", מצדו המזרחי של רחוב יפת, צמוד לשוק הפשפשים, יש 260 דירות בשני גושי בניינים. בין הגושים עוברת סמטה, שמקשרת את השוק עם רחוב יפת. משרדי האדריכלים ברעלי-לויצקי כסיף, רני זיס וגידי בר אוריין חתומים על הפרויקט המאסיבי, שקומת הקרקע שלו מסחרית ומתחתיה חניונים תת-קרקעיים. במרכז של גושי הבניינים יש חצרות ירוקות, שהכניסה אליהן היא רק לדיירים. חצי סגור, חצי פתוח.
אחת מהדיירות ב"רובע", עובדת בעירייה, מספרת שמבחינתה מדובר במקום מגורים בלבד, ואין לה סנטימנט מיוחד ליפו. "יש פה קהילה של הורים לילדים שמשתמשת בחצר", היא מספרת, אבל מאחר שלה אין ילדים, היא לא משתמשת בה, ואין לה קשר עם השכנים. "אם בא לי חומוס, ברור שאני הולכת לאבו חסן", היא אומרת, "אני גם הולכת עם חברות ל'שאפה בר' בשוק הפשפשים. אבל הקניות, הבנק, הסופרמרקט והרופא הם לא פה. רק לפעמים אני קונה כאן, וזה ברמה של השלמות".
לא רחוק מכאן מתבלט, בגודלו ובגובהו, בית מגורים חדש-יחסית ברחוב יהודה מרגוזה 15. מסיבה כלשהי, החליטו מתכנניו לשמור על פסאדה ישנה של מבנה עותמני שעמד כאן פעם, וכעת היא ניצבת בקדמת הבניין: חומה גבוהה באמצע המדרכה, נטולת הקשר ופשר. הכניסה למתחם המגורים נעשית מבעד לשער גבוה, המוביל לחצר סגורה שכל הדירות פונות אליה.
ליאור, שחי כאן עם אשתו ובתו, מסביר ש"המתחמים הסגורים מציעים בועה, מעטפת עבור מי שמגיע ליפו ורוצה להיות חלק מהדברים הטובים". מה בנוגע לשיח העצבני שהתעורר בדף הפייסבוק השכונתי בעקבות הרצח האחרון? "נוצרת כאן קהילה", הוא משיב, "וכנראה שההתעסקות בבעיות היא חלק מהתהליך". ליאור נולד ביפו וחי בה הרבה שנים, והוא מזהה שיפור בשנים האחרונות, "כי פעם היו יורים כאן, בצפון יפו, על ימין ועל שמאל".
אוזלת היד של השלטונות
עורך הדין אמיר בדראן, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם סיעת "עיר לכולנו" ותושב שכונת עג'מי, מסכים עם הקביעה שיש ביפו אלימות כללית. את האלימות הזו לא פוגשים ברוטשילד ובבן יהודה, ובדראן מייחס את הכישלון הזה לאוזלת היד של מוסדות השלטון מול העוני והמצוקה. "מסתובבים כאן אמצעי לחימה", הוא מספר. "מדובר בשכבות חלשות שמנתבות את התסכולים שלהן בדרכים האלה. אם יש למישהו מקלעי בזוקה ומטוסים הוא נלחם איתם. אם יש לו אבנים, הוא נלחם עם אבנים".
בדראן לא חושב שהאלימות מופנית בהכרח כלפי יהודים, ונותן דוגמה מניסיונו הפרטי: לפני כמה חודשים נופצה זגוגית דלת הכניסה בבניין שבו הוא מתגורר, בו גרים ערבים ויהודים. העניין, אגב, סודר בסגנון יפואי - העבריינים נמצאו ושילמו עבור התיקון ללא התערבות המשטרה.
דניאל מונטרסקו, פרופסור לאנתרופולוגיה, גדל ביפו. בדרך כלל הוא מלמד באוניברסיטה המרכז-אירופאית בבודפשט, אך כעת הוא שוהה בארץ בשנת שבתון. "החברה הערבית ביפו", הוא מאבחן, "היא חברה אלימה בעיר אלימה, במדינה אלימה ובמרחב גיאו-פוליטי אלים. צריך להיזהר", הוא מוסיף מיד, "שלא לבודד את האירוע האלים (רצח אשה ברחוב ציונה תג'ר), ולראות את האלימות בהקשר הרחב. במדרג הלאומי יש אלימות כלפי מיעוט ערבי, ובמדרג התכנוני, המוניציפלי, אפשר גם להגדיר כאלימות את מיקומם של המתחמים הסגורים (Gated Communities) באזורי עוני".
למונטרסקו יש תשובה לשאלה מדוע יפו מזוהה עם פשיעה. "אחרי 1948, לא נותר ביפו אפילו מעמד הפועלים המאורגן", הוא אומר, "מי שנשאר כאן היו שארית הפליטה של החברה הפלסטינית. עם כל כך הרבה חסמים, הפשע היה עבורם, מבחינה אסטרטגית, סוג של הישרדות וגם צורה של מוביליות (ניידות, ג"נ) חברתית. כמה משפחות אף המירו את ה'רווחים' שעשו מהפשע למעמד לגיטימי".
בעבר, הוא מסביר, יפו הייתה מרחב חצי אוטונומי, "ועכשיו המדינה מחלחלת וחודרת לכל מקום. לכן, אחד המשאבים היחידים שנותרו זו המשפחה. רשת השארים הופכת למשאב. עם הגב לקיר, הגברים נלחמים על הבית. מאחר שלרובם אין כסף לקנות את הבתים שבהם הם גרים (בדמי מפתח או דיור ציבורי) זהו מאבק מתמשך של הישרדות והתשה. יש פה פן מגדרי. ביום כיפור מכרו ברחוב יפת נקניקיות, עשו מנגלים על הכביש, נסעו באופניים במהירות. כל הדברים האלה הם עדויות לגבריות במשבר, גבריות מתגוננת. הגברים של יפו לא יכולים יותר לפרנס, להגן ולהבטיח את מרחב המחיה".
המתחמים היוקרתיים מעמיקים דרומה
אנשי עולם התכנון נוהגים להתייחס ביתר-ביקורתיות לקהילות המגודרות (Gated Communities), במיוחד כשהן מונחתות על מקום עם פערים כלכליים עמוקים כמו יפו. זאת לא המצאה עכשווית: מתחמי מגורים סגורים ואקסלוסיביים היו קיימים כבר בתל אביב המנדטורית, למשל מעונות העובדים של ההסתדרות ברחוב מזא"ה, או קריית מאיר ברחוב מאנה. וריאציה אחרת של קהילות מגודרות, ואופנתית במיוחד בשנים האחרונות, אפשר לראות בהרחבות בקיבוצים, בישובים קהילתיים וגם במגדלי היוקרה, עם השומר בלובי והשפ"פ (שטח פרטי פתוח) עם זיקת ההנאה לציבור.
אבל גל הבנייה החדשה ביפו באמת מתרחק מאזור הנמל ושוק הפשפשים הפופולריים, ומגיע למקומות שעד לא מזמן נחשבו לא נעימים. פרויקט "נויה", הממוקם מדרום לרחוב סלמה, בתכנון האדריכל אבנר ישר, משווק 131 דירות בשישה בנייני מגורים; פרויקט "יפו בריבוע" בשכונת צהלון, בתכנון האדריכל שמואל גרוברמן, מציע 75 דירות בארבעה בנייני מגורים; ובפרויקט "יפו בשדרה", הממוקם ממזרח לשדרות ירושלים, בתכנון האדריכל אילן פיבקו, יהיו 150 דירות בשישה בניינים בני חמש ועשר קומות.
התבוננות בהדמיות של המתחמים החדשים מגלה, שהאדריכלות מודעת היטב לצורך בתחושת מתחם עם גבולות ברורים, המובחן מסביבתו. מנגד, העיצוב האדריכלי.מציע כיוון מודרני ונקי, "חילוני", שאינו מנסה לאזכר או לצטט איזה זיכרון אוריינטליסטי מדומה, ולא מתיימר להשתלב בסביבה. לא מדובר ב"חצרות יפו" בשדרות ירושלים פינת סלמה, שתכנן אורי שטרית (ממורשעי "הולילנד) בשנות התשעים.
פתוחים לכולם, לא מפרסמים בערבית
הפרויקטים החדשים ביפו פתוחים בפני כל מי שמעוניין לרכוש בהם דירה, אם כי למתווכים ביפו לא זכור שהם פורסמו אי-פעם גם בערבית; בדיקת אתרי השיווק באינטרנט מאמתת את חוזק הזיכרון שלהם. אין ערבית בפרסומים. לדברי אחמד זינב, בעליו של בית הקפה "דבל אספרסו" ברחוב יהודה הימית, היפואים הערבים כועסים על הפרויקטים החדשים, שיזמיהם "מוציאים את המיץ", כדבריו, לערבים שרוצים לגור בתחומם. האוכלוסייה המקומית, שמתמודדת ממילא עם בעיות כלכליות ומצוקת דיור חמורה, מתרעמת על שאין בנייה בת השגה לערבים, בזמן שבניינים חדשים ומפוארים נבנים ליהודים.
סמי אבו שחאדה, פעיל חברתי ופוליטי שהיה חבר מועצת העיר מטעם סיעת יאפא, שמח לנתץ את המיתוס לפיו הג'נטריפיקציה הנוכחית מגרשת את הערבים לטובת האוכלוסייה היהודית: "היהוד הגדול של יפו נעשה כבר ב-1948 על ידי בן גוריון", הוא שם את הדברים בתוך הקשר. "בן גוריון עשה את העבודה המלוכלכת וגירש את הערבים, לקח את הרכוש והעביר אותו לבעלות המדינה". לדבריו, אחרי 1948 הפכה יפו מעיר בת 70 אלף תושבים ערבים לעיר שבה רק 4,000 תושבים ערבים, ומאז יש רק גידול במספרם.
אם האדריכלות מסמנת מגמות, ייתכן שיש כאן סימן מעודד. תופעת החצרות הסגורות שמייצרות בועה מנותקת - נעלמת והולכת. גם הסטריאוטיפ של יהודים-בלבד במתחמים החדשים אינו מדויק: יותר ויותר ערבים מבקשים לחיות במתחמי המגורים הוותיקים יותר (אנדרומדה, הרובע ואחרים) ומתעניינים במגורים בפרויקטים החדשים. המגמה הזו מלמדת מצד אחד על היווצרות שכבה אמידה, המבקשת להתנתק משגרת החיים האלימה המאפיינת את החיים ביפו, אבל אולי גם על ניצנים של דו-קיום נורמלי, כזה שאפשר כבר לראות במכולות, בבתי הקפה ובחומוסיות ברחוב שבטי ישראל וברחוב יהודה הימית, בלילות הפרועים בבר "אנלולו", בשפה שהולכת ומתערבבת, ואפילו בשיח האינטנסיבי בדף של קהילת יפו בפייסבוק, שבו יהודים וערבים, למרות המתחים, מתבטאים בפתיחות ובגלוי. אולי, הערבוב הזה, השיתוף, השיח, הוא התקווה.
-----------------
כן, גם אורי גלר עבר ליפו. לחצו על התמונה כדי לראות את ביתו מבפנים
