בשנת 1978 התקיימה במלון הילטון בתל אביב תצוגת אופנה של המעצבת דורין פרנקפורט, שהיתה אירוע התרמה לאגודת ניצן לילדים בעלי לקויות למידה. פרנקפורט, אז מעצבת צעירה בת 27, הקדישה את התצוגה להעלאת המודעות לאכזריות שמאחורי השימוש בפרוות בתעשיית האופנה, והעלתה אל המסלול את בועז תורג'מן, אז נער בן 15, לבוש מעיל פרווה שהסיר בתום התצוגה, ונותר בתחתוני חוטיני בלבד.
עבור התורמים שהגיעו לאירוע היתה זו חוויה קשה עד מבהילה לצפייה, אך בשביל פרנקפורט ותורג'מן הערב ההוא ייזכר לנצח כאירוע מכונן, שהוביל לחברות ארוכת שנים שמצטלבת לפרקים, והפעם, במסגרת קולקציית חורף 2017 שעיצבה פרנקפורט בהשראתו של תורג'מן - אמן פלסטי, פרפורמר, ומהדמויות הבולטות בסצנת האופנה והתרבות האלטרנטיבית בתל אביב של שנות ה-80. "ציפור דרור במדינה קפוצה", כפי שמגדירה אותו פרנקפורט.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- מה עובר על משפחת קרדשיאן-ג'נר-ווסט?
- מצלמה נסתרת: כל המכשולים לשופינג בכיסא גלגלים
- איזו מעצבת ישראלית תציג בשבוע ההוט קוטור בפריז?
ספר הסקיצות לקולקציה שהכינה פרנקפורט מורכב מתצלומים ישנים של תורג'מן משנות ה-70 וה-80, וכן מציורים פרי מכחולו מהשנים האחרונות, תיאורים בכתב ידה, ופיסות בד מהן הרכיבה לבסוף את הפריטים לעונה. "דורין פעלה כמו די.ג'יי שפירקה את הדימויים האלה לחתיכות קטנות והרכיבה מחדש לפי המוזיקה שלה", אומר תורג'מן בראיון נדיר מביתו שבבריסל, בה הוא מתגורר מזה 31 שנים.
הופעתו החיצונית באותם ימים הקדימה את זמנה. היא הורכבה מפריטי לבוש נטולי מגדר, כמעט 40 שנה לפני טרנד ה"ג'נדר בנדר" שמשתלט על עולם האופנה כיום, ועל כך שילם תורג'מן בתוקפנות פיזית ומילולית מצד הסביבה. "אלה לא היו בגדים, בטח לא אופנה, אלא תלבושות ארט פרפורמנס, שאפילו אני התקשיתי לצאת איתם מהבית", הוא מסביר את הדחף האמנותי (ולא האופנתי) שעמד מאחורי הופעותיו הקיצוניות. "הבגדים היו עשויים מחומרים כמו וילונות, כיסויי כסאות, דברים שמחזרנו. הכול היה תפור על הגוף, בלי מכונת תפירה, לכן חלק גדול מהבגדים היו חד פעמיים. זאת היתה תקופה יצירתית מאוד: אני זוכר שהלכתי ברחוב וראיתי בייגלה לא טריים תלויים על חוט, חיברתי אותם יחד והרכבתי מהם צעיף".
"זה כמו לצייר גרפיטי על קיר בלייב", הוא מסביר. "הפרפורמנס התאים למקום ולזמן בו היינו. בישראל של שנות ה-80 כשרואים אדם לבוש מוזר, ישר שואלים מה זה? מה זה מסמל? בשבילי זה לא סימל כלום. זה היה מה שזה".
"פאנק היה בעיניי עדר"
הקולקציה של פרנקפורט היא הזדמנות להיזכר בתור הזהב של סצנת האוונגרד של תל אביב בשנות ה-80, זו שניסחה באמנות, לבוש, עיצוב ויצירה את קול הנגד לשמרנות הלבוש ששלטה ברחוב הישראלי בתקופה שבין מלחמת יום כיפור לשלום הגליל. תורג'מן היה מנציגיה הבולטים של אותה תנועת נגד, ודמותו מלאת הכריזמה הציבה אותו בפרונט. "האידיאל שלי היה לחבר בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, בין הקונצרטים של היכל התרבות למוזיקת הקסטות של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב".
"הוא היה נער כובש עם כנות שובת לב, מצחיק וחכם, שהיה מוכן לעשות ניסיונות אמנותיים ואופנתיים על בשרו", מספרת פרנקפורט שהכירה את תורג'מן עם הגעתו לעיר. "אני לא זוכרת איך הוא הגיע לסטודיו שלי, אבל הוא ביקר שם המון, כי היה שם אוכל חם ומקלחת. היו לילות שבועז לא היה יודע היכן הוא יסיים את הלילה".
"גדלתי בחיפה, עיר עם אוכלוסייה ייקית, ומצאתי את עצמי נמשך לקברטים של ברלין בשנות ה-30. משהו עם עוקץ, אקספרסיוניזם גרמני", הוא מספר על מקורות ההשראה שהשפיעו עליו. "היו גם תצלומים של ז'אן פול גוד שתיעד את גרייס ג'ונס, ובהמשך גם ניו ווייב והמוזיקה של לנה לוביץ'".
על אף שהופיע בפסטיבל ישראל בירושלים ובפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, עבור הבליינים הוותיקים בתל אביב הוא זכור דווקא מהמיצגים שהעלה במסגרת קבוצת X Performance במועדון התיאטרון, ומאוחר יותר במועדוני הלילה הקולוסיאום והפינגווין. בערב אחד כזה, למשל, הוא מכר לקהל עגבניות במחיר סמלי כדי שיזרקו אותן עליו בהופעה, שהורכבה משיעולים על במה, כשההמולה שנוצרה בקהל הפכה להיות המאורע עצמו.
דמותו האקסצנטרית שימשה השראה ליוצרים רבים מתחומי האמנות והקולנוע, וב-1982 הופיע תורג'מן בסרטו הקצר של עמוס גוטמן, "נגוע", ושנה לאחר מכן בסרט "נגוע" הארוך. "עמוס ראה בי דמות מהסרטים", אומר תורג'מן, "אבל הוא לא ציפה לכל החבילה שהבאתי איתי לסרט". במקביל, היה הסולן של להקת Modus Vivendi, שעבורם תפרה פרנקפורט בגדים עשויים מגבות מטבח לבנות.
הוא נולד בפורים 1963, בן בכור לאב ממוצא מרוקאי ואם ממוצא אוקראיני וגרמני. בגיל ארבע כבר עמד על דעתו וסירב לתחפושות קונבנציונליות של קאובוי או שוטר, ובמקומן בחר תחפושות מקוריות כמו מאלף פשפשים, תאומים סיאמיים ואיש שברח ממספרה באמצע התספורת.
בגיל 15 נחת בתל אביב, והתגורר בקומונה שגיבוריה תועדו מאוחר יותר בסרט הסטודנטים "עורבים" של איילת מנחמי, לה גם היה נשוי למשך תקופה קצרה. הסרט קטף את הפרס הראשון בפסטיבל סרטי הסטודנטים לשנת 1988, ונחשב עד היום לסרט נועז בעל אסתטיקה תיאטרלית, שתיאר את סצנת השוליים בעיר, בכיכובם של תורג'מן, איציק ניני וגילי בן אוזיליו ז"ל.
במדורי האופנה והתרבות במקומונים של תל אביב הכתירו אותו "הפאנקיסט הראשון של תל אביב" - תואר שאותו הוא מבטל היום בהינף יד. "פאנק היה בעיניי עדר", הוא אומר בעיצומן של החגיגות בבריטניה לציון 40 שנה להולדת הפאנק. "היו רואים אותי ברחוב וישר בא להם לראש פאנקיסט, למרות שאפילו לא ידעו איך לבטא את זה נכון בארץ. קראו לי פאנקי".
"היום אם מישהו נראה נורמלי, הוא כאילו לא קיים"
לא רק בישראל עמד תורג'מן כמו עצם בגרון של החברה. בעבר סיפר כי בביקור בלונדון בשנת 1983 צעק עליו מבוגר ברכבת התחתית "אנחנו עדיין לא במאדים!". תורג'מן לבש מכנסי טייטס שחורים מחוררים, מגפי פיטר פן שחורים, חולצת גולף שחורה מקטיפה וכובע שחור ענק, שנראה כמו ברט ועמד על הראש. "במקום שיער, קשרתי עיתונים ישנים שבצבצו מתחת לכובע, ואת הפנים צבעתי בלבן וציירתי עליהן טיפות שחורות, שזלגו עליי כמו דיו שמתפוצץ לך בפנים", סיפר. בביקוריו בישראל היום הוא מזהה דווקא מגמה הפוכה: "אם מישהו נראה נורמלי, זה כאילו שהוא לא קיים. כדי שיסתכלו עליך אתה צריך שתהיה לך פוזה, מראה חריג".
מה אתה מרגיש כשאתה רואה היום צעירים שמתלבשים בצורה חריגה, כפי שנהגת לעשות לפני 40 שנה?
"יכולים להיות הרבה אנשים שמתלבשים מוזר. בעיניי, ללבוש טוטאל לוק ורוד ולשים נזם באף זה לא קיצוני. אצלי זה היה סוג של יצירה אמנותית. אני לא חושב שאנשים מתייחסים לזה היום ככה".
תעשיית האופנה המקומית דווקא חיבקה אותו מהר מאוד לחיקה. תורג'מן עבד כמאפר, מעצב שיער, סטייליסט וארט דירקטור, ואף עסק מעט בצילום אופנה. הוא היה בן בית אצל תמי בן עמי, ובין חבריו נמנו המעצבים עודד גרא ואביבה פיבקו, הדוגמנית ויק ובן זוגה דאז, שולץ. בכל זאת, הוא אומר, "עם לוק כמו שלי לא הייתי מתקבל לעבודה בבנק. אנשים פחדו מזה והגיבו באגרסיביות עד כדי אלימות פיזית. לפעמים אי אפשר היה ללכת ברחוב, וכשחייתי בתל אביב, הייתי יוצא מהבית לעבודה ובחזרה הביתה במונית כדי שלא ירביצו לי. בערב, בגלל החושך, היינו יוצאים בלי פחד. תמי בן עמי ושרית דמיר (דוגמניות עבר, א"י) היו תמיד מגינות עליי, הן היו הבאדי גארדס שלי".
היה שלב שחשבת לוותר, לצאת מהבית עם ג'ינס וטי שירט?
"אם הייתי מוותר זה היה עוזר במשהו? בכל מקום שבו אני נמצא אני מרגיש בבית ועם רגל אחת בחוץ. אני לא פלסטלינה שיכולה להתגמש, אני רדיקל חופשי".
זה היה סוג של מרד בישראל הצברית של שנות ה-80 המוקדמות?
"לא. לא רציתי למרוד בשום דבר. יש חיות שחיות בקבוצות ויש חיות שלא יכולות להיות חלק מקבוצה. באופן אישי אני לא מרגיש בנוח בקבוצה זו או אחרת. אולי כי אני שילוב גנטי של מזרח ומרכז אירופה וצפון אפריקה".
"אני לא פשוט אלא שקוף"
ב-1985 עזב את ישראל לבריסל, ממנה הוא יוצא לגיחות בעולם. בעשרים השנים האחרונות הוא פועל כצייר ואמן פלסטי, ומציג בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בבלגיה ומחוצה לה. בריסל של שנות ה-80 ניקזה אליה יוצרים, מוזיקאים ואמנים פלסטיים רבים, בשל מחירי דיור זולים ומיקום גיאוגרפי נוח במערב אירופה.
למרות ההיסטוריה שלו כעוף מוזר, הדבר הבולט ביותר בחזותו כיום הוא מראה ה"נורמקור" שלו: מכנסי בד או ג'ינס פשוטים, חולצת טי, נעלי הליכה נוחות. שום זכר לטווסיות או לאנסמבלים המופרכים שהרכיב בימים ההם, אפילו לא ברמז. רק הקול המעט גבוה וקצב הדיבור המהיר מאשרים כי מדובר באותו אדם.
"אני לא מגדיר את הלבוש שלי פשוט אלא שקוף", הוא מסביר. "היצירה שלי התרחבה למקומות אחרים, ויש לי חברים בכל מיני מקומות בעולם שמכירים את העשייה האמנותית שלי. קל לי שהעבודה שלי כבר לא עוסקת בגוף הפרטי שלי. זה כמו שאני מעדיף לשבת היום בצד ולהסתכל על דברים ולעבד אותם, מאשר לעמוד על רמקול במועדון ושכולם יסתכלו עליי. אני כבר לא זקוק לתשומת הלב הזאת, לקהל, ואני לא רוצה להיות פרסונה מוכרת. זה לא מעניין אותי, אני רק רוצה שיתאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה".
למחרת הראיון שלח לנו תורג'מן פואמה שכתב בשנת 1981, המסכמת לדבריו את התקופה ההיא, ורלוונטית גם היום: "היה היה איש כחול בעל שלוש רגליים שחי בין הרים וגבעות, היו לו אישה ושני ילדים וכולם היו מאוד כחולים. יום-יום האיש קם ואוכל חביתה מתריסר ביצים, ויוצא לעבוד בשדה וחוזר מאושר. אחר כך הם מתו וכל שנשאר הוא מחבת שרוף במקצת".
______________________________________________________
ואיפה נמצאת היום בריז'יט בארדו?
