רונית ידעיה נמצאת בתנועה מתמדת. מבחוץ נדמה שמדובר באישה היציבה בתבל, אחרי הכל, היא חיה עם הגבר שלו נישאה בגיל 19, אמא לשתי בנות ומבלה את ימיה בין ניהול בית הספר שהקימה לפני 12 שנה וטיפול בנכדים – אבל בתוכה יש סערה מתמדת. אחת לפרק זמן היא מעיפה אותה לשמיים ומנחיתה אותה במקום חדש. המקום הזה מתקיים ברומנים שהיא כותבת, ומבחינתה הוא ממשי לגמרי ומצריך סוג של פיצול אישיות. בלעדיו, קשה להניח שהייתי מסוגלת לחיות, היא אומרת. הסערה האחרונה התחוללה בעקבות רומן חדש, "מלכת הממולאים" (הוצאת אפיק).
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
אנחנו נפגשות ביפו, לא רחוק ממקום מגוריה הנוכחי, ואז מתברר שיש גם פן מעשי לתנועה הבלתי פוסקת שבתוכה. "אנחנו כבר כאן כמעט ארבע שנים. הגיע זמן לזוז", אומרת ידעיה. היא משתדלת לעבור דירה אחת לארבע שנים בערך, "כי אם את נשואה 45 שנה, זאת דרך נהדרת להתחדש, למיין חפצים, לזרוק את כל הדברים, חוץ מהבעל, לשנות אווירה".
את לא נקשרת לבית? לשכונה? לדירה? לנוף?
"אני לא נקשרת לשום דבר. כמו שאמר ג'ורג' סטיינר: 'אם אלוהים היה רוצה שנישאר במקום אחד, הוא היה נותן לנו שורשים ולא רגליים'".
ואכן, ב־64 שנותיה היא הספיקה לנדוד בין תל־אביב (שם נולדה וגדלה), לקיבוץ חניתה (שם גדל בעלה הצלם עודד ידעיה), לניו־יורק ובחזרה ארצה. היא הייתה ציירת, עבדה במשמרות לילה בפס ייצור בבית חרושת, סחרה ביהלומים והקימה עם עודד את בית הספר לאמנויות מנשר. קצת קשה יותר לצייר את מפת הנדידה
בעולמה הפנימי של ידעיה, אבל זו משובצת נשים שנאבקות בו־בזמן בתשוקות מיניות ובתסכולים רגשיים ומתריסות באלף צורות נגד המסגרות שלתוכן החברה מצפה שייכנסו.
ב"ואקום" (1995) זו אמנית שחבריה בקיבוץ מתחשבנים איתה על כל שעת מכחול ותובעים בתמורה שעות עבודה בלתי אפשריות; ב"שכן טוב" (2011) זו אשת סוהר שמנהלת רומן עם טכנאי מזגנים, אבל נאחזת בקרעי נישואיה; וב"מלכת הממולאים" זו שרון, השואפת לקריירה בתסריטאות, מנהלת מערכת יחסים רב־שכבתית עם אביה ומתעדת בכפייתיות את מפגשיה המיניים עם גברים נשואים, מבוגרים ומרופטים ממנה.
לא שולחת נשיקות
"אני אספנית כפייתית של סיפורים וציטטות", מצהירה ידעיה. "אני כל הזמן מקשיבה, כל הזמן מדמיינת, כל הזמן מחברת אירועים ומראות שאני רואה וחשוב לי מאוד לכתוב דווקא על הדברים שלא מדברים עליהם, על הדברים הלא יפים. אני לא רוצה לשלוח נשיקות וליטופים לקוראים שלי ולהגיד להם שהכל בסדר. אני רוצה להראות את התסכולים ואת הסטיות ואת המקומות האפלים וכמובן – את המיניות הנשית כפי שהיא נראית מהצד שלנו".
הנישואים היציבים מגיל 19 מגנים עליה, לדבריה."העובדה שיש לנו מערכת יחסים אוהבת כל כך – שאחרי עשרות שנים יחד אנחנו עוד מדברים, חולקים חוויות, מתעניינים, יושבים יחד בסלון וקוראים זה לזה קטעים מספרים – מגנה עליי. היא מאפשרת לי להיכנס בספרות למקומות אפלים, לדמיין דברים שבמציאות לא הייתי מעזה לגעת בהם. יכול להיות אפילו שהפראות בסיפורים שלי היא פיצוי על החיים השקטים שאני מנהלת", היא אומרת.
ב"מלכת הממולאים" המקומות האלה כוללים מערכות יחסים מורכבות מאוד במשפחה שבה התאבד בן. האם, מרצה לאמנות, הפכה לסוג של מלכת־מצולות שאינה יודעת להביע רגש והולכת ונסוגה לתוך עולם פנטזיה סגור. האב, איש עסקים שמתבייש במוצאו, עזב לטובת מאהבת צעירה ו"סבב שני מוצלח יותר" כהגדרתו, הכולל שני ילדים חדשים. הבנות שנותרו מאחור מתחשבנות זו עם זו ללא הרף.
שרון, שבקולה מסופר "מלכת הממולאים", הייתה 'הסופגנייה של אבא' אבל הפכה ל'דונט' ברגע שגילתה שיש לה חור, משתוקק ופועם, יצר מיני שמעורבב בתוכה עם הצורך הנואש במגע המבטא אהבה. בעיני שרון, "אם לא נוגעים בנו, אנחנו לא חיות". "מגע זה צורך אנושי עמוק מאוד", אומרת ידעיה, "לא רק של נשים, אבל אנחנו חונכנו במשך דורות שזה לא נשי להזדקק לזה. אני זוכרת שבילדותי היו מחלקים את הבנות ל'נותנת' ו'לא נותנת', ואני אמרתי 'סליחה, אני לוקחת. אני צריכה את זה לא פחות' ומיד הקמתי את חבורת 'מטרידות הבנים', שלצערי הייתי החברה היחידה בה".
הטרדת בנים?
"לא, זה היה ברמה הצהרתית. לא ידעתי אז לקרוא לזה פמיניזם, אבל ידעתי בוודאות שאני לא נחותה מאיש ושאני רוצה אותה זכות בדיוק לבטא את עצמי. אמרתי על עצמי שאני 'סופרג'יסטית', כי זה היה המונח היחיד שהכרתי אז".
ב"מלכת הממולאים" ספרתי 27 פעמים את הצירוף "שמנה דוחה" או "שמן מכוער'".
"הו, זה מופיע בכל הספרים שלי. יש חזירות שמנות ופרות שמנות. זה לא שאני ממשטרת ההשמנה, אבל אני לא מכירה נשים שזה לא חלק מהתפיסה העצמית שלהן ומהקושי שלהן לקבל את הגוף שלהן. שרון בת 30 והיא עסוקה בזה בלי סוף, כמו כל הצעירות. בעיניי החברה האכזרית, שמקטלגת אנשים לפי מראה, אם הן קצת שמנמנות, הן דוחות או שקופות. מנגד, כל הנשים בכל הספרים שלי חרמניות, ומדהים אותי שאני כותבת על זה מ־1995 וזה עדיין נושא מושתק כל כך בספרות שלנו. מילא הצעירות, אבל בנות הגיל השלישי בכלל לא קיימות במובן הזה".
לעומת זאת, הספר שלך מלא בגברים מזדקנים שבוגדים בנשים שלהם ויוצאים די מגוחכים.
"למה שייצאו טוב? אני לא כותבת כדי לשפר למישהו את מצב הרוח. מצדי שהקוראים יתרגזו, יכעסו. אם הסיפור שלי מעורר במישהו תגובה רגשית עזה, זה מצוין בעיניי. שרון היא דמות עם מודעות עצמית גבוהה מאוד. היא גם זקוקה לגברים האלה וגם יודעת שהיא משליכה עליהם ציפיות ורגשות שאין בקשר איתם. בגלל זה היא בוחרת לצלם אותם. המצלמה מאפשרת לה לצאת מעמדת הקורבן ולקבל כוח ושליטה".
העובדה שאת מנהלת בית ספר ועובדת כל הזמן עם יוצרים צעירים, עזרה לך למצוא את הקול של המספרת, תסריטאית בת 30?
"זה עזר. כל סופר אמור להיות מסוגל לכתוב בקולות
של דמויות ששונות ממנו מאוד. אין ספק שהמפגשים שלי עם צעירים עזרו לזה. אני רואה את הבנות של היום ושמחה שהן אחרות ממה שאנחנו היינו. כשאני מתבוננת בהן אני יודעת שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה. גדלתי בבית גולי קניה ביד־אליהו, השיכון שבו התגוררו כל יוצאי הלח"י והאצ"ל שהבריטים הגלו, כמו אבא שלי. בגיל ההתבגרות היו לי שכנות לוחמות מחתרת שנידונו למאסרי עולם.
"הכרתי בקיבוץ נשים שלכאורה היו אמורות לתפקד בדיוק כמו גברים, אבל זה לא היה זה. איכשהו נשים תמיד שובצו לעבודות בית וטיפול בתינוקות. במה אמא שלי התעסקה? בלנקות את הבית, לקנות דברים ולהיות יפה.
"אני זוכרת שהסתכלתי בנשים האלה ואמרתי לעצמי, תזכרי את הרגע הזה וכשתהיי אישה, אל תעברי את הניתוח מוח הזה שפתאום יגרום לך להתעניין בניקיון ובשטויות. והנה, אני חיה בעולם הנוסף שלי, הכתיבה, ומודה עליו לאלוהים. למרות שיש בזה גם משהו עצוב".
למה עצוב?
"כי אלה חיים מנותקים, שבהם כל הזמן המבט הוא מבחוץ. בטקס הסיום האחרון של מנשר אמרתי לבוגרים: אל תכתבו עכשיו. קחו כמה חודשים רק לחיות. אל תחשבו, אל תצותתו, אל תאספו חומרים, אל תסתכלו מהצד. תהיו קצת בתוך החיים ואחר כך תחזרו ליצירה. וכולם הבינו על מה אני מדברת".
אלה שני עולמות שונים לגמרי?
"בוודאי ואני מחולקת יפה ביניהם. חצי ממני חי בעולם המעשי, שבו עובדים, מלמדים, מגדלים בנות, הולכים לים עם הנכדים; והחלק השני בעולם שבו הפנטזיות שלי משתוללות, עולם מנותק לגמרי שמתקיים רק בתוכי. אני חותכת על פי משטר עבודה קפדני: יומיים ספרותיים, הזויים, מפונטזים, שיש לי בהם שקט – ושאר השבוע מעשי".
יש תקופות שבהן את בכלל לא כותבת?
"כן. עכשיו, למשל. אני עושה סוויץ' ומרשה לעצמי להיות 'רונית הנהנתנית' שרק שוכבת במיטה וקוראת. אבל זה עובר לי מהר מאוד ואז אני מרגישה ריק בתוכי וחייבת לחזור לכתיבה".
סבתא כותבת על סקס
כמו ידעיה, כל גיבורות ספריה עוסקות באמנות. ב"מלכת הממולאים" היא רצתה לכתוב על צלמת, אבל עודד, בעלה, שקוע בימים אלה בכתיבת רומן שבמרכזו צלם. "הוא כותב על עצמו", היא מגלה, "בוגר סיירת מטכ"ל שהפך לאנרכיסט נגד הגדר". בזהירות רבה היא בחרה בתסריטאות, "התחום הנוסף שבו אני מתמצאת", אבל העניקה לגיבורה שלה ממד לוזרי ברור, גם בגלל האפשרויות הדרמטיות הרבות שזה פותח – "מצליחים זה לא מעניין", היא אומרת – וגם כדי להרחיק אותה מבתה, קרן, תסריטאית ובמאית מצליחה ("אור").
"אני שואבת הרבה חומרים מהחיים שלי, אבל אל תטעי, שום דבר בספרים שלי לא באמת אוטוביוגרפי. למשל, סוחרי היהלומים בספר. אלה דמויות שאני מכירה כי אבא שלי היה ממקימי הבורסה ליהלומים ואני עצמי עסקתי בסחר ביהלומים.
"מדי פעם אני מבקרת אותם ומעלה זיכרונות, הם קוראים לי 'הבת של שפר'. אבא שלי היה כריזמטי ומשהו מזה נדבק לאבא שבספר, למרות שלא היו לנו יחסים כמו לשרון ואבא שלה".
הנשים שלך מנסות למלא את ציפיות הסביבה: להתחתן, ללדת, להיות אמהות טובות, רעיות טובות, אבל משהו בתוכן תמיד מנפץ את זה.
"זאת חוויה שאני מכירה מאז שאני זוכרת את עצמי. עד גיל 16 הייתי מכוערת וכיעור זה לא במיינסטרים. לא הייתי מספיק עדינה, היה לי קול עבה מדי ושיער מקורזל מדי. אחר כך גדלתי להיות אישה שלא מתעניינת בכל הדברים הנשיים לכאורה. הבנות שלי בהחלט סבלו מזה. תחשבי על זה, היום אני סבתא ואני כותבת על סקס. זה לא תמיד פשוט להן לקרוא".
הגבר הנכון
היא כותבת הרבה גם על אהבה ועל נשים המשתוקקות לאהבה, אבל אומרת שהיא עצמה לא התחתנה מאהבה אלא משיקולים קרים, רציונליים. "היו לי רשימות מפורטות וידעתי איזה גבר אני רוצה. עודד נראה לי אדם ראוי, ידעתי שהוא בא מבית שבו מדברים על ספרות, אמנות ומוזיקה ושיהיו לנו תחומי עניין משותפים. בחרתי אותו כמו ששדכנים בוחרים – וזה הצליח לי מאוד. האהבה הגדולה בינינו צמחה עם השנים. עובדה שאנחנו חיים יחד, עובדים יחד וצולחים את כל העליות והירידות של החיים".
לגיבורות שלך, ואם יורשה לי לתרום מניסיוני האישי – למרבית הנשים – זה לא מצליח ככה ולא ברור למה אנחנו בוכות ומדברות עם חברות ומחכות שהוא יצלצל או יסמס או יגיד או ירצה.
"מי מחכה? נדמה לי שהצעירות של היום הרבה פחות מחכות מפעם. האמת היא שחשבתי לעצמי שאם אי פעם אמצא את עצמי, נניח, בנווה־תרצה, כלואה על רצח, אז רומן לסבי הוא בהחלט אפשרות. אם כי אומרים לי שגם ביחסים בין נשים יש קנאה ומשחקים וכל השטויות האלה".
