במונחים של הברנז'ה המוזיקלית, מדובר בלא פחות מרעידת אדמה: רונית רולנד, זמרת ויוצרת חצי אנונימית, קמה בוקר אחד והחליטה לתבוע את גלגלצ, ה"מֶכה" של המוזיקאים – בוודאי המתחילים שבהם – שאליה נושאים כולם עיניים ומתפללים שיום אחד גם הם ייכנסו לפלייליסט.
ובכן, לרולנד נמאס. עם עשייה של כמעט 20 שנה, שכוללת חמישה אלבומים, מוזיקה לסרטים והצגות ושיתופי פעולה פוריים, בין היתר עם נעמי שמר ז"ל ולהקת המחול מיומנה, שמה עדיין לא אומר הרבה לרובנו, ומתברר שגם לא לשדרני גלגלצ. לאחר שלא ניתן לה קרדיט לשיר שהייתה שותפה לביצועו, במהלך שידור של התחנה, היא החליטה לשבור את הכלים ובצעד שנחשב בברנז'ה שלה התאבדותי, אמרה לעצמה: "תמות נפשי עם פלישתים".
- עוד כתבות בלאשה
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
באמצעות עורך דינה, אסף לוטן, הגישה רולנד לבית משפט השלום בתל־אביב תביעה בסך 100 אלף שקל בגין הפרת זכויות המבצעים שלה. על פי כתב התביעה, בשלהי 2013 נערכו בגלגלצ לשידור המצעד השנתי הלועזי. לקראת המשדר פנתה התחנה לאמנים שונים והציעה להם לבצע גרסאות כיסוי לשירים שנכנסו למצעד, ללא תשלום ובתמורה לקרדיט ולחשיפה. בין היתר נעשתה פנייה גם ללהקת מיומנה, שצירפה את רולנד לביצוע קאבר לשיר "פומפיי" של להקת בסטיל.
"התובעת השקיעה עשרות שעות עבודה באולפנה הפרטי, במסגרתן הקליטה, הפיקה, עיבדה,
שרה, ניגנה בפסנתר, ניגנה בגיטרה ובגיטרת בס, וכן בישלה את השיר עד להוצאתו לאור", נכתב בכתב התביעה. "אי־ציון שמה כמבצעת מהווה פעולה שיש בה משום פגיעה בשמה ובכבודה. התנהגות הנתבעת, שסירבה ליתן קרדיט לתובעת, מעידה כי מעשי ההפרה נעשו בחוסר תום לב ובכוונת מכוון. בכך התרשלה הנתבעת כלפי התובעת וגרמה לה נזקים ממוניים ושאינם ממוניים".
לפי פסק הדין, השיר הועבר לתחנה עם הדגשה כי המבצעים הם להקת מיומנה ורונית רולנד, ובכל זאת במסגרת משדר מקדים של המצעד ניתן הקרדיט ללהקת מיומנה בלבד. עוד באותו יום – יום לפני שידור המצעד – פנו נציגי הלהקה והזמרת לתחנה, הסבו את תשומת לבם להשמטה, וביקשו לציין גם את שמה של רולנד כמבצעת. הבקשה לא מולאה, ורולנד החליטה להוריד את הכפפות.
גלגלצ טענה במשפט כי מדובר בתביעה קטנונית ושהקרדיט ניתן רק ללהקת מיומנה, כי "היא יותר מעניינת, בעוד שרולנד היא זמרת אנונימית שאינה מוכרת למאזינים". שופט בית משפט השלום בתל־אביב, עזריה אלקלעי, הגדיר טענה זו "ביזיון ולעג לרש", האשים את גלגלצ בחטא היוהרה, וחייב את התחנה לשלם לה פיצוי של 50 אלף שקל ו־10,000 שקל הוצאות משפט.
בביתה של רולנד לא נרשמו חגיגות. היא הייתה מוותרת בשמחה על הכסף תמורת יחס קצת יותר מכבד מתחנת השידור. "הרמנו כוסית ועברנו הלאה", היא אומרת.
עדיין קצת פוחדת
בפעם הראשונה ששמעה את השיר ברדיו, ללא קרדיט, הייתה בטוחה שזו טעות שנעשתה בתום לב. "בפעם השנייה כבר הבנתי שזה בכוונה ושאלתי את עצמי מה אני עושה עם זה. מצד אחד נכנסתי למצב רוח לוחמני, אמרתי: 'הם לא יודעים עם מי הם מתעסקים'. מצד שני חשבתי: 'מה, אני אלחם בתחנה שאני תלויה בה באיזשהו מקום?' אנחנו, המוזיקאים, המטבע הכי חשוב לנו זה קרדיט, אז אם לא משלמים – לפחות תנו כבוד מינימלי".
איך הרגשת באותו רגע?
"זה גזל. צלצלתי לעורך דין שלי ושאלתי מה לעשות. הוא הציע לי לפנות אליהם לקראת שידור המצעד למחרת ולהקליט את השיחה. פניתי, גם מהלהקה צלצלו, ובכל זאת המצעד שודר ללא קרדיט. הייתי בהלם".
הם היו חייבים לתת קרדיט?
"הם לא מחויבים. אם הם לא היו נותנים קרדיט בכלל, לא היה לי קייס, אבל אם מציינים
את מיומנה חייבים לציין גם את שמי".
איך הגיבו החברים כשאמרת שאת הולכת לתבוע את גלגלצ?
"כל החברים שלי היו נגד. אמרו לי: 'משוגעת, את לא פוחדת שלא ישמיעו אותך יותר?'"
עם יד על הלב: לא פחדת?
"ברור שפחדתי ועדיין קצת פוחדת. אני מאמינה בעשייה שלי, ומקווה שהם יהיו מספיק הוגנים כדי שזה לא ישפיע. זה נכון שמוזיקאים מפחדים מגלגלצ, אבל לדעתי אמנות לא צריכה להיות שבויה של פחד. למה אני צריכה לפחד? זה מה שאני צריכה ללמד את הילדה שלי? חוץ מזה, לא פינקו אותי גם קודם. רק שלושה שירים שלי מכל חמשת האלבומים נכנסו לפלייליסט. בתחנות 106 ו־88 משמיעים אותי הרבה יותר".
האמנת שתזכי?
"לא הייתי בטוחה. באתי לעורך דין בהרגשה דון קישוטית כזאת, אבל הוא הרגיע אותי ואמר שמגיע לי לזכות אבל זה לא כזה מובהק".
ניסיתם להגיע לפשרה?
"היו המון ניסיונות לפשרות, אבל גלגלצ דחתה את כולם. אמרתי להם: 'אוקיי, גזלתם לי קרדיט? תשמיעו במקום זה שירים שלי לפי בחירתכם בתדירות כזו או אחרת, הם לא רצו לשמוע מכלום. הם היו עד כדי כך יהירים, שאפילו לא התנצלו. לטעון שלא נתנו לי קרדיט כי אני אנונימית זה טיעון מטופש ביותר. איך אפסיק להיות אנונימית אם לא נותנים לי קרדיט?" .
יש לך ביקורת גם על ההתנהלות הכללית של גלגלצ, בדומה לזמרות אחרות, כמו ריקי גל ומאיה בוסקילה?
"מאז המקרה שלי התחלף המנהל, נדב רביד נכנס לתפקיד וחלו תמורות. עם זאת עדיין יש שם קבוצה מצומצמת מדי של מחליטים, יש אנשים שעובדים שם כבר 11 שנה, ואם הם לא אוהבים מישהו – הלך עליו. ראוי שאנשים יתחלפו יותר, רוטציה תאפשר להכניס יותר אמנים ויותר שירים. צריכה להיות יותר שקיפות שם".
אין שם שקיפות?
"אין ולא הייתה. אפילו במשפט לא הצלחנו לקבל את הפרוטוקולים. בתעשייה נורא מחזיקים מגלגלצ, מעבר לכל פרופורציה. נכון, יש להם יתרונות שאין לאחרים מעצם זה שהם מחזיקים בתדר צה"לי ארצי. זה גוף שידור ציבורי שיכול לשדר ללא פרסומות וזה יתרון ענק. הם צריכים להתנהג בהתאם מבחינת האחריות שלהם, לתת יותר כבוד לאמנים".
אודי ירושלמי, דובר גל"צ, סירב להתייחס להחלטת בית המשפט ולטענות המועלות בכתבה.
גם בת הזוג מוזיקאית
רולנד, שמסרבת להסגיר את גילה ("העיקר זה הגישה"), חיה בתל־אביב עם דין אהרוני, צלמת, גרפיקאית ומוזיקאית. הן הכירו כשאהרוני הייתה חברה בהרכב טרנטינה, שאותו הפיקה רולנד בעבר. הלהקה התפרקה מהר מאוד, אבל אהרוני נשארה והיום הן אמהות להללי (ללי), בת שנתיים, שנקראה על שם בתה של נעמי שמר. בנות הזוג עובדות יחד, אהרוני מנגנת בהרכב של רולנד ואף חתומה על חלק משירי האלבום האחרון.
היא נולדה בתל־אביב וגדלה בבית יצירתי: אביה, ויליאם, היה פסנתרן ואקורדיוניסט שניגן במשך תקופה קצרה עם שמוליק קראוס, אך עבד לפרנסתו כמהנדס בניין. אמה, מרים, הייתה שחקנית ומורה לדרמה. שניהם כבר לא בחיים. אחותה הצעירה, מיכל, היא אמנית ומעצבת.
בילדותה נחשבה לילדת פלא, בגיל שש שרה בפסטיבל שירי הילדים את "שירו של פו הדוב", במקביל לתיקי דיין.
"ביקשתי ללכת למבחנים ואמא שלי הסכימה בשמחה", מספרת רולנד. "אחרי הפסטיבל כבר היה לי פחות נעים, לא יכולתי לעבור ברחוב, אנשים חיכו לי מחוץ לבית, וכבר היה מאוד קשה לשאת את התווית הזאת של 'ילדת פלא'. הילדים בבית הספר עשו עליי חרם כל הזמן. פעם עשו לי יום הולדת ואף אחד לא בא. מאז אני שונאת מסיבות. אמא שלי לחצה עליי להופיע, אבל כמה שהיא לחצה ככה לא רציתי יותר לשיר".
בגיל 17 היא סגרה מעגל כשהלחינה לאותו פסטיבל את השיר "לאהוב כמו גדול" שביצע חיים משה, שזכה במקום השלישי. בזכות השיר פגשה רולנד את נורית גלרון, שהשתתפה בפסטיבל, ובהמשך ליוותה את גלרון במופע "אחד לאחד", שזכה להצלחה בארץ ובעולם.
טראומת הילדות הייתה כל כך גדולה, שבצבא דילגה על האפשרות ללכת ללהקה צבאית ושירתה כמפקדת קורס מדריכות שריון. "בזמנו אהוד מנור, שהיה שכן שלנו ובחן באותה תקופה ללהקות, קרא לי לאודישנים ואפילו הלכתי, אבל לא הייתי מסוגלת להיבחן. ממש נהניתי בצבא אז אני לא יכולה להתלונן", היא אומרת.
לאחר הצבא נרשמה לבית הספר למוזיקה רימון, ואחר כך למדה מוזיקה באוניברסיטת ברקלי. כשחזרה לארץ הוציאה בשנת 2001 את האלבום הראשון שלה, "עד סוף הזמן", בייעוצו של יהודה עדר, שליווה אותה עוד מימי לימודיה ברימון, ובהפקתו המוזיקלית של ז'אן פול זימבריס. האלבום לא זכה להצלחה גדולה, ושלוש שנים לאחר מכן שחררה את אלבומה השני, "כל אחד והקטעים שלו", בהפקתם של דודו טסה ושמוליק דניאל. בהמשך יצאו אלבום שלישי ורביעי, שלא הותירו חותם ממשי, ולאחרונה הוציאה לאור את אלבומה החמישי והמצוין, "מבוך".
"לפני שהוצאתי את האלבום הראשון הייתי בטוחה שמישהו יגלה אותי וישקיע בי. בשום תסריט שדמיינתי לא הייתי אמורה להוציא חמישה אלבומים לבד", היא אומרת. "היום אף אחד לא משקיע בזמרים, אז החלטתי לפתוח לייבל משלי כדי לקדם מוזיקלית אמנים שאני מאמינה בהם. הפקתי אלבום ללהקת טרנטינה, להקת בנות ירושלמית. השקעתי בהן את הנשמה אבל הן נפרדו עוד לפני שהתחילו, ואני החלטתי לוותר על הלייבל. מה שחשוב לי היום זה להעצים את היצירה הנשית, בגלל זה אני עובדת עכשיו על הקמת הרכב בנות חדש בסגנון אלקטרו־סווינג, עם עוד שלוש בנות ממיומנה".
ואז קוטנר התקשר
כמעט לא נעים לי לשאול אותה איך עם כל העשייה המוזיקלית הזאת, אני שומעת עליה רק עכשיו בעקבות התביעה. אבל לה אין בעיה עם זה. "זאת שאלה מעולה, אבל אין לי הסבר", היא אומרת. "אני כל הזמן יוצרת, מזגזגת בין הז'אנרים ועושה את מה שמעניין אותי. בעולם המוזיקה מכירים אותי לגמרי, אבל אני מודה שהקהל פחות".
למה?
"זה תלוי כמה במה את מקבלת ברדיו ובטלוויזיה. היום אין בכלל מוזיקה בטלוויזיה, אז נשארנו עם הרדיו, והרדיו לא ממש מפרגן כמו שאת רואה. אני מדברת איתך על שנים של יצירה ועשייה, שלא באות לידי ביטוי. היום העולם משתנה, אנשים מגלים אותי ברשת, יש לי קליפים עם 500,000 צפיות, אנשים כותבים לי מכל העולם, וזה כזה כיף לדעת שהיצירה שלי מגיעה ללבבות של אנשים. ועם זאת, עדיין השאלה 'למה לא פה' מעסיקה אותי. הייתי רוצה להגיע לקהל יותר רחב, לקהל של גלגלצ".
מתסכל שאחרי חמישה אלבומים, בסוף מה שמפרסם אותך זו התביעה נגד גלגלצ?
"היום לא, אבל פעם בהחלט הייתי עסוקה בזה. כל שיר שיצא הייתי מחכה לראות אם יכניסו אותו לפלייליסט. היום אני מבינה שהעולם כל כך גדול והאפשרויות כל כך רחבות, שהשאלה אם ישמיעו או לא ישמיעו פחות קריטית. פעם לא רציתי להסתבך איתם, היום אין לי שום בעיה, כי יותר ממה שהסתבכתי כבר אי־אפשר".
את מצליחה לחיות ממוזיקה?
"למזלי כן, אבל זה רק בגלל שההורים שלי, שנפטרו בגיל צעיר, סידרו לי ירושה. אם לא היה לי בית, ללא ספק הייתי צריכה לעבוד גם בדברים אחרים. אני עושה המון דברים, אני לא רק זמרת, אז איכשהו אני מסתדרת. אני עובדת עם המון יוצרים והמון זמרים ואני יודעת שזה נורא קשה. כמעט אי־אפשר לחיות מזה".
התביעה שלך היא גם קצת שליחות בשבילם?
"התביעה שלי מהווה תקדים היסטורי, והיום בגלגלצ יחשבו פעמיים לפני שהם יחליטו לא לתת קרדיט, אז ברור שהניצחון הזה הוא של כולם. אחרי שזכיתי במשפט קיבלתי חיבוק חם מהתקשורת, הזמינו אותי לטלוויזיה פעמיים והנה, בדיוק עכשיו יואב קוטנר צלצל וביקש ממני להגיע לתוכנית שלו 'פסקול ישראלי' בגלי צה"ל, אז כנראה אנחנו בסדר עכשיו".
