"רציתי לשמר את מפעל חייו של
אבי והקמתי לזכרו 'חדר פלאות'"

לירון אלעד החלה ללמוד מדעי החיים ועזבה, עבדה בהיי-טק ופרשה. כיום היא עוסקת בתחומים שלא הופיעו ברשימת שאיפותיה, אבל מתחברים לביתה ולמשפחתה

נגה שנער-שויערפורסם: 13.11.16 00:43
לירון אלעד על רקע שקיעה במדבר. "בת 38, אמא ואשת משפחה. אופטימית נצחית. מוטו: החיים הם עכשיו" (צילום: אלבום פרטי)
לירון אלעד על רקע שקיעה במדבר. "בת 38, אמא ואשת משפחה. אופטימית נצחית. מוטו: החיים הם עכשיו" (צילום: אלבום פרטי)

בית ילדותה של לירון אלעד היה עבורה עולם ומלואו: אי של חום ואהבה, עם הרבה בעלי חיים ואוספים מרהיבים פרי תשוקתו של אביה לטבע שבחוץ. ממנו היא יצאה אל העולם, מצוידת ביכולת נדירה לנסח את חייה ולהשפיע חסד גם על אחרים. זהו המסע שלה.

 

מי את?

"לירון, בת 38, אמא ואשת משפחה. אופטימית נצחית. מוטו: החיים הם עכשיו".

 

ומה את עושה?

"בהכשרתי אני עובדת סוציאלית. כיום אני יזמת, בעלת מסע בעקבות אחד – עסק שמתמחה בהפקת טיולי שורשים בהתאמה אישית ואירועים המדברים את סיפור החיים של גיבור המסע. בימים אלה מפיקה את בדרך לעצמי - אירוע חווייתי לנשים, שבו כל אחת מהמשתתפות נעשית הגיבורה של הסיפור האישי שלה. בשנה האחרונה הקמתי וחנכתי ביישוב ניצנה את חדר הפלאות - מוזיאון חווייתי לזכר אבי, יצחק מובשוביץ' ז"ל, שהיה צלם טבע ואספן".

 

המוזיאון שאלעד הקימה לזכר אביה. "היה אוטודידקט, איש טבע ואספן בנשמתו" (צילום: אלבום פרטי)
    המוזיאון שאלעד הקימה לזכר אביה. "היה אוטודידקט, איש טבע ואספן בנשמתו"

     

    שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?

    "גדלתי בבני ברק החילונית, בת בכורה במשפחה של שני ילדים, ותמיד אמרתי שיש לי אח אחד וחיות. משחר ילדותי היו לי שני מודלים לחיקוי. הראשון היה דמותה של אמי, אירנה. היא עלתה לארץ מרוסיה כנערה, בעבר עסקה בהפקת אירועים וכיום משמשת כסמנכ"לית תפעול בחברה לפרסום חוצות. לאמי הייתה יכולת לעשות מיליון דברים במקביל: עבודה, ניהול הבית וכמובן הטיפול בנו, ילדיה. אמא הייתה האדם האהוב עליי בעולם כולו. היא הייתה מסורה לנו מאוד ויצרה עבורנו בית וחיים ברורים ומסודרים. ידעתי שלא משנה מה יקרה - היא תמיד תהיה שם בשבילי. הדמות השנייה שהייתה מודל משמעותי עבורי היא עפרה חזה, שאת שיריה אהבתי מאוד. כישרונה וצניעותה היוו לי מקור להשראה.

     

    לירון אלעד, תמונת ילדות. "תמיד אמרתי שיש לי אח אחד וחיות" (צילום: אלבום פרטי)
      לירון אלעד, תמונת ילדות. "תמיד אמרתי שיש לי אח אחד וחיות"

       

      "אבי יצחק, יליד הארץ, היה אוטודידקט, איש טבע ואספן בנשמתו. לפרנסתו עבד כצלם טבע עבור אנציקלופדיות, מגזינים, הוצאות ספרים ומוסדות כמו הספארי. הטבע היה חלק ממנו, והוא הכניס אותו אלינו הביתה. הדירה שלנו אכלסה באופן קבוע כלב, ארבעה חתולים, ציפורים, דגים וגם אורחים מזדמנים - נחשים, לטאות, עקרבים, ציפורים פצועות שבאו להחלים אצלנו, ולעיתים גם אפרוחים. חווינו את הטבע גם מחוץ לבית, בהמון טיולים.

       

      "מקום מרכזי בחייו של אבא תפסו האוספים שלו: מאובנים, פוחלצים, צדפים ופרפרים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. לבית שלנו תמיד הגיעו אנשים כדי לראות את האוספים של אבי, וילדי השכונה אהבו לשמוע את סיפוריו על אוספיו. חייתי בקרבת בעלי חיים רבים, והאהבה הזו ליוותה אותי גם בחיי הבוגרים: עד לפני כשנתיים היו לי חתולים מהשושלת שגדלה בבית ילדותי.

       

      חלק מהאוספים של אביה בבית ההורים. "מאובנים, פוחלצים, צדפים ופרפרים היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי" (צילום: אלבום פרטי)
        חלק מהאוספים של אביה בבית ההורים. "מאובנים, פוחלצים, צדפים ופרפרים היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי"

         

        "כשהייתי בת 18, עברנו לגור בשוהם. לאחר התיכון התגייסתי לצה"ל והעברתי את השירות בביקורת הגבולות במעבר רפיח, שם הכרתי את עופר, לימים בעלי. לאחר השחרור עברנו לגור יחד בשוהם ובהמשך בבית זית. בהתחלה עסקתי בסקרים ובראיונות, ובהמשך עבדתי בחברת פרטנר, תחילה במחלקת משאבי אנוש ואחר כך כעוזרת לחשבת. כשהציעו לי קידום, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לקחת חלק בעשייה של עולם ההיי-טק. התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי החיים מתוך כוונה להמשיך ללימודי וטרינריה, אבל אחרי כחצי שנה הבנתי שאני לא נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו. ההחלטה לעשות שינוי הייתה לא פשוטה, אבל הייתה אחת המשמעותיות בחיי: הבנתי שיש לי יכולת לייצר שינוי בחיי ולקחת אחריות על הבחירות שלי. עברתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ושם מצאתי את מקומי.

         

        "במהלך הלימודים קיימתי ביקורי בית אצל קשישים והייתה לי זכות ללמוד מהם על הזיקנה, על המוות, ומתוך זה על החיים עצמם. נחשפתי להשלכות של סיפור החיים האישי, של הנרטיב שאנחנו מאמצים לעצמנו, על עיצוב דמותנו ומסלול חיינו. מתוך החוויות האלה המשכתי ללימודי התואר השני. בתזה שלי ניתחתי סיפורי חיים של בני דור תש"ח במטרה לבחון את הקשר שבין תפיסת המימוש העצמי להתייחסות למוות.

         

        "ב-2005, לאחר כעשור של חיים משותפים, עופר ואני נישאנו ועברנו למושב כמהין שבנגב, על גבול מצרים. בין 2007 ל-2013 נולדו ארבעת ילדינו - שלוש בנות ובן. המעבר לכמהין היה בבחינת הגשמת חלום עבור עופר, שמתמחה בגידול עגבניות שרי, והגשמת חלום של שנינו על חיי משפחה מלאים, שבהם הבית והעבודה שלובים זה בזה. במשך השנים צמחתי בתוך המרחב שחייתי בו: עסקתי בעשייה קהילתית מסוגים שונים והייתי חברה פעילה בפורום נשים אזורי לעסקים".

         

        אלעד בחאן בארותיים. "צמחתי בתוך המרחב שחייתי בו" (צילום: מלי גולדפרב)
          אלעד בחאן בארותיים. "צמחתי בתוך המרחב שחייתי בו"(צילום: מלי גולדפרב)

           

          לפני שלוש שנים נפטר אביה, והיא החליטה להקים מוזיאון שיכיל את האוספים שלו. "זה היה מפעל החיים שלו, וזו הייתה דרכי לשמר אותו בשבילי ובשביל הילדים שלי שהיו צעירים מאוד כשנפטר. במהלך השבעה סיפרתי לשכנה שלי על אבי ועל הרצון להקים מוזיאון לזכרו, ובשיחה עימה נודע לי על חדרי הפלאות, שנוצרו במאה ה-16 באירופה ושנחשבים לאבות המוזיאונים של היום. חדרי הפלאות נוסדו בידי אנשי אצולה, מדע ומחקר שאספו פריטים מהחוץ ויצרו מעין אנציקלופדיות המורכבות מאוספים של חפצים. הבנתי שהבית שבו גדלתי היה למעשה חדר פלאות, והחלטתי שכזה יהיה גם המיזם שאקים. מאחר שרציתי שחדר הפלאות שלנו יהיה קרוב למקום מגורינו ונגיש לילדיי, פניתי לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, וביקשתי את סיועו. ריפמן נרתם לעזרתי, ובינואר 2016 פתחנו את חדר הפלאות בניצנה. אמי הייתה שותפה משמעותית בהקמת המיזם. את הקיר האחרון, המכיל את אוסף הפרפרים של אבי, שהיה עבורו המשמעותי מכולם, ביצענו במשותף אמי, בנותיי ואני. אל הקיר הזה כמו התנקזה תמצית הסיפור המשפחתי שלנו".

           

          מה לקחת איתך מ"בסיס האם" ללירון של היום?

          "מאמי לקחתי את הפרקטיות ואת יכולת הביצוע. שאבתי ממנה גם את הביטחון ואת האמונה שאני מסוגלת להגשים דברים, להוציא אותם מהכוח אל הפועל. אבא שלי היה אדם שהמימוש העצמי היה חלק ממנו. בלי הגדרות וכותרות, הוא פשוט עשה מה שאהב. עבורי זוהי המהות של המימוש העצמי: לא לדבר, אלא לעשות בפועל. ביצירת חדר הפלאות לזכרו הייתה האוטודידקטיות נר לרגליי: כך אבא שלי חי, ולכן כך יש לשמר את זכרו. בסופו של דבר, החדר הזה הוא לא רק של אבא שלי, אלא של שנינו, ונוצר כאן משהו חדש. זה היה עבורי תהליך מכונן ברמה האישית, המשפחתית והמקצועית, וגם מקור לנחמה. כי להיות בחדר הפלאות זה גם להיות עוד קצת עם אבא.

           

          בחדר הפלאות. "להיות עוד קצת עם אבא" (צילום: מלי גולדפרב)
            בחדר הפלאות. "להיות עוד קצת עם אבא"(צילום: מלי גולדפרב)

             

            "חודש לאחר שהוא נפטר הבנתי שתכף אהיה בת 35 ושאני לא רוצה לחכות לגיל 70 כדי לחוות מסיבת 'חיים שכאלה'. החלטתי שאני רוצה לייצר, כאן ועכשיו, מפגש עם אנשים ממעגלים שונים בעולמי ולהזכיר להם ולי שהחיים הם עכשיו. הפקתי לעצמי את 'מסיבת אמצע ה-70' - אירוע שהמשתתפים בו הוזמנו לעבור בין עמדות שונות עם משימות וחומרים למחשבה ולהשראה. זו הייתה מסיבה שמחה - הדרך שלי להתמודד עם האובדן, לזכור ולהזכיר את הערך של החיים ולהמשיך לחיות אותם".

             

            מסר לאומה?

            "תחיו את החיים עכשיו, כי אין לנו זמן אחר. מה שלא קורה עכשיו, אולי לא יחזור, ולכן צריך להוקיר כל רגע שלנו כאן ולהיות מדויקים בו ובמהות של מה שעושים בו. ותהיו טובים, לעצמכם ולזולת, כי אם נהיה טובים לעצמנו ונאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת, יהיה לנו מקום לקבל גם את עצמנו וגם את האחר ולחיות בשלום פנימי בעולם הזה".

             

            ____________________________________________________

             

            יש לו מכנה משותף עם אחד מבני משפחתה של לירון אלעד. הקליקו על התמונה:

             

            "את המילה 'חיות' אני לא אוהב: אני מעדיף 'בעלי חיים'. יש גם בני אדם שהם חיות". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)
            "את המילה 'חיות' אני לא אוהב: אני מעדיף 'בעלי חיים'. יש גם בני אדם שהם חיות". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)

             

            >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר האישי שלה

             

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

            ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

            למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

            אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.