בית ילדותה של לירון אלעד היה עבורה עולם ומלואו: אי של חום ואהבה, עם הרבה בעלי חיים ואוספים מרהיבים פרי תשוקתו של אביה לטבע שבחוץ. ממנו היא יצאה אל העולם, מצוידת ביכולת נדירה לנסח את חייה ולהשפיע חסד גם על אחרים. זהו המסע שלה.
מי את?
"לירון, בת 38, אמא ואשת משפחה. אופטימית נצחית. מוטו: החיים הם עכשיו".
ומה את עושה?
"בהכשרתי אני עובדת סוציאלית. כיום אני יזמת, בעלת מסע בעקבות אחד – עסק שמתמחה בהפקת טיולי שורשים בהתאמה אישית ואירועים המדברים את סיפור החיים של גיבור המסע. בימים אלה מפיקה את בדרך לעצמי - אירוע חווייתי לנשים, שבו כל אחת מהמשתתפות נעשית הגיבורה של הסיפור האישי שלה. בשנה האחרונה הקמתי וחנכתי ביישוב ניצנה את חדר הפלאות - מוזיאון חווייתי לזכר אבי, יצחק מובשוביץ' ז"ל, שהיה צלם טבע ואספן".
שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?
"גדלתי בבני ברק החילונית, בת בכורה במשפחה של שני ילדים, ותמיד אמרתי שיש לי אח אחד וחיות. משחר ילדותי היו לי שני מודלים לחיקוי. הראשון היה דמותה של אמי, אירנה. היא עלתה לארץ מרוסיה כנערה, בעבר עסקה בהפקת אירועים וכיום משמשת כסמנכ"לית תפעול בחברה לפרסום חוצות. לאמי הייתה יכולת לעשות מיליון דברים במקביל: עבודה, ניהול הבית וכמובן הטיפול בנו, ילדיה. אמא הייתה האדם האהוב עליי בעולם כולו. היא הייתה מסורה לנו מאוד ויצרה עבורנו בית וחיים ברורים ומסודרים. ידעתי שלא משנה מה יקרה - היא תמיד תהיה שם בשבילי. הדמות השנייה שהייתה מודל משמעותי עבורי היא עפרה חזה, שאת שיריה אהבתי מאוד. כישרונה וצניעותה היוו לי מקור להשראה.
"אבי יצחק, יליד הארץ, היה אוטודידקט, איש טבע ואספן בנשמתו. לפרנסתו עבד כצלם טבע עבור אנציקלופדיות, מגזינים, הוצאות ספרים ומוסדות כמו הספארי. הטבע היה חלק ממנו, והוא הכניס אותו אלינו הביתה. הדירה שלנו אכלסה באופן קבוע כלב, ארבעה חתולים, ציפורים, דגים וגם אורחים מזדמנים - נחשים, לטאות, עקרבים, ציפורים פצועות שבאו להחלים אצלנו, ולעיתים גם אפרוחים. חווינו את הטבע גם מחוץ לבית, בהמון טיולים.
"מקום מרכזי בחייו של אבא תפסו האוספים שלו: מאובנים, פוחלצים, צדפים ופרפרים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. לבית שלנו תמיד הגיעו אנשים כדי לראות את האוספים של אבי, וילדי השכונה אהבו לשמוע את סיפוריו על אוספיו. חייתי בקרבת בעלי חיים רבים, והאהבה הזו ליוותה אותי גם בחיי הבוגרים: עד לפני כשנתיים היו לי חתולים מהשושלת שגדלה בבית ילדותי.
"כשהייתי בת 18, עברנו לגור בשוהם. לאחר התיכון התגייסתי לצה"ל והעברתי את השירות בביקורת הגבולות במעבר רפיח, שם הכרתי את עופר, לימים בעלי. לאחר השחרור עברנו לגור יחד בשוהם ובהמשך בבית זית. בהתחלה עסקתי בסקרים ובראיונות, ובהמשך עבדתי בחברת פרטנר, תחילה במחלקת משאבי אנוש ואחר כך כעוזרת לחשבת. כשהציעו לי קידום, הבנתי שאני לא רוצה להמשיך לקחת חלק בעשייה של עולם ההיי-טק. התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי החיים מתוך כוונה להמשיך ללימודי וטרינריה, אבל אחרי כחצי שנה הבנתי שאני לא נמצאת במקום שאני רוצה להיות בו. ההחלטה לעשות שינוי הייתה לא פשוטה, אבל הייתה אחת המשמעותיות בחיי: הבנתי שיש לי יכולת לייצר שינוי בחיי ולקחת אחריות על הבחירות שלי. עברתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ושם מצאתי את מקומי.
"במהלך הלימודים קיימתי ביקורי בית אצל קשישים והייתה לי זכות ללמוד מהם על הזיקנה, על המוות, ומתוך זה על החיים עצמם. נחשפתי להשלכות של סיפור החיים האישי, של הנרטיב שאנחנו מאמצים לעצמנו, על עיצוב דמותנו ומסלול חיינו. מתוך החוויות האלה המשכתי ללימודי התואר השני. בתזה שלי ניתחתי סיפורי חיים של בני דור תש"ח במטרה לבחון את הקשר שבין תפיסת המימוש העצמי להתייחסות למוות.
"ב-2005, לאחר כעשור של חיים משותפים, עופר ואני נישאנו ועברנו למושב כמהין שבנגב, על גבול מצרים. בין 2007 ל-2013 נולדו ארבעת ילדינו - שלוש בנות ובן. המעבר לכמהין היה בבחינת הגשמת חלום עבור עופר, שמתמחה בגידול עגבניות שרי, והגשמת חלום של שנינו על חיי משפחה מלאים, שבהם הבית והעבודה שלובים זה בזה. במשך השנים צמחתי בתוך המרחב שחייתי בו: עסקתי בעשייה קהילתית מסוגים שונים והייתי חברה פעילה בפורום נשים אזורי לעסקים".
לפני שלוש שנים נפטר אביה, והיא החליטה להקים מוזיאון שיכיל את האוספים שלו. "זה היה מפעל החיים שלו, וזו הייתה דרכי לשמר אותו בשבילי ובשביל הילדים שלי שהיו צעירים מאוד כשנפטר. במהלך השבעה סיפרתי לשכנה שלי על אבי ועל הרצון להקים מוזיאון לזכרו, ובשיחה עימה נודע לי על חדרי הפלאות, שנוצרו במאה ה-16 באירופה ושנחשבים לאבות המוזיאונים של היום. חדרי הפלאות נוסדו בידי אנשי אצולה, מדע ומחקר שאספו פריטים מהחוץ ויצרו מעין אנציקלופדיות המורכבות מאוספים של חפצים. הבנתי שהבית שבו גדלתי היה למעשה חדר פלאות, והחלטתי שכזה יהיה גם המיזם שאקים. מאחר שרציתי שחדר הפלאות שלנו יהיה קרוב למקום מגורינו ונגיש לילדיי, פניתי לשמואל ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת נגב, וביקשתי את סיועו. ריפמן נרתם לעזרתי, ובינואר 2016 פתחנו את חדר הפלאות בניצנה. אמי הייתה שותפה משמעותית בהקמת המיזם. את הקיר האחרון, המכיל את אוסף הפרפרים של אבי, שהיה עבורו המשמעותי מכולם, ביצענו במשותף אמי, בנותיי ואני. אל הקיר הזה כמו התנקזה תמצית הסיפור המשפחתי שלנו".
מה לקחת איתך מ"בסיס האם" ללירון של היום?
"מאמי לקחתי את הפרקטיות ואת יכולת הביצוע. שאבתי ממנה גם את הביטחון ואת האמונה שאני מסוגלת להגשים דברים, להוציא אותם מהכוח אל הפועל. אבא שלי היה אדם שהמימוש העצמי היה חלק ממנו. בלי הגדרות וכותרות, הוא פשוט עשה מה שאהב. עבורי זוהי המהות של המימוש העצמי: לא לדבר, אלא לעשות בפועל. ביצירת חדר הפלאות לזכרו הייתה האוטודידקטיות נר לרגליי: כך אבא שלי חי, ולכן כך יש לשמר את זכרו. בסופו של דבר, החדר הזה הוא לא רק של אבא שלי, אלא של שנינו, ונוצר כאן משהו חדש. זה היה עבורי תהליך מכונן ברמה האישית, המשפחתית והמקצועית, וגם מקור לנחמה. כי להיות בחדר הפלאות זה גם להיות עוד קצת עם אבא.
"חודש לאחר שהוא נפטר הבנתי שתכף אהיה בת 35 ושאני לא רוצה לחכות לגיל 70 כדי לחוות מסיבת 'חיים שכאלה'. החלטתי שאני רוצה לייצר, כאן ועכשיו, מפגש עם אנשים ממעגלים שונים בעולמי ולהזכיר להם ולי שהחיים הם עכשיו. הפקתי לעצמי את 'מסיבת אמצע ה-70' - אירוע שהמשתתפים בו הוזמנו לעבור בין עמדות שונות עם משימות וחומרים למחשבה ולהשראה. זו הייתה מסיבה שמחה - הדרך שלי להתמודד עם האובדן, לזכור ולהזכיר את הערך של החיים ולהמשיך לחיות אותם".
מסר לאומה?
"תחיו את החיים עכשיו, כי אין לנו זמן אחר. מה שלא קורה עכשיו, אולי לא יחזור, ולכן צריך להוקיר כל רגע שלנו כאן ולהיות מדויקים בו ובמהות של מה שעושים בו. ותהיו טובים, לעצמכם ולזולת, כי אם נהיה טובים לעצמנו ונאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת, יהיה לנו מקום לקבל גם את עצמנו וגם את האחר ולחיות בשלום פנימי בעולם הזה".
____________________________________________________
יש לו מכנה משותף עם אחד מבני משפחתה של לירון אלעד. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר האישי שלה