'כנראה שיש בי כוח הישרדות מיוחד': כך נחלצה חיה שושן מקו העוני

לאחר שבעלה עזב את הבית, חיה, חולת לב כרונית, נותרה עם שני ילדים, צווי עיקול וחובות כבדים. כשכבר איבדה כל תקווה, הגיעה שיחת טלפון ששינתה את חייה

חיה שושן. "בתוך כמה חודשים הפכה מאישה נשואה עם חיים נורמטיביים למקרה סעד. "תחושת ההשפלה הייתה קשה יותר מכל" (צילום: איתמר רותם)
חיה שושן. "בתוך כמה חודשים הפכה מאישה נשואה עם חיים נורמטיביים למקרה סעד. "תחושת ההשפלה הייתה קשה יותר מכל" (צילום: איתמר רותם)

לפני חמש שנים, בגיל 28, מצאה את עצמה חיה שושן, אשקלונית, חולת לב כרונית ומורה במקצועה, במבוי סתום. נישואיה קרסו. בעלה עזב את הבית. מצבה הכלכלי הידרדר במהירות, והיא מצאה את עצמה במצב שבו לא היה לה כסף לאוכל בשביל ילדיה. היא נתמכה כספית על ידי ההורים, האחים וחברות. אחיה הצעיר הגיע במקרה ביום ההוא, נכנס לדירה ומצא אותה כך, זועקת מרה לאלוהים. הוא הזדעזע. היה ברור שחייבים לעשות משהו דרסטי, ומהר.

 

 

חברים שיגרו בשמה מכתב חריף אל ראש העיר אשקלון, איתמר שמעוני (החשוד בימים אלה בפלילים בתשלום שוחד כפיצוי לנשים שטענו כי הטריד אותן מינית), והוא הפעיל את מנהלת אגף הרווחה. האחרונה העניקה לה תלושי קניות למזון בכמה מאות שקלים. "הפרופיל שלך לא מתאים לאגף הרווחה", אמרה לה. "את אישה משכילה, יש לך מקצוע, יש לך יכולות". באותה פגישה שמעה ממנה שושן בפעם הראשונה על עמותת "כתף אל כתף", המחלצת משפחות מקו העוני, עמותה שנכנסה לתמונה בדקה ה־90 והצילה אותה ואת משפחתה.

 

היום היא מתגוררת עם שני ילדיה הקטנים בדירה שכורה נחמדה בעיר, עובדת כמנהלת צהרון בבית הספר המקומי, מתפרנסת באורח סביר. החובות שלה הוסדרו או שולמו, הם עדיין חיים בצמצום רב, אבל היא אופטימית, מלאת אמונה מחודשת בעצמה ובכוחותיה. "תודה לאל, סוף־סוף אני יכולה להגיד לעצמי ולילדים שטוב לנו. שהכל בסדר".

 

התינוקת תמות

השם שנתנו לה הוריה כשנולדה היה בת אל. בהמלצת רב החליפה את השם לחיה, עם היוולד בנה הבכור. היא בת למשפחה דתית־חרדית באשקלון ויש לה חמישה אחים ואחיות. כשנולדה, הרופאים איתרו בלבה תסמונת נדירה: לא מום אחד אלא ארבעה.

 

"לקחו את הוריי הצדה ואמרו להם בעדינות: 'תיפרדו מהתינוקת עכשיו. אל תיקשרו אליה רגשית. היא תישאר בבית החולים. היא לא תחזיק מעמד. זה סיבוך נדיר ביותר של כמה מומים משולבים, אי־אפשר לנתח בשלב כה מוקדם. היא לא תעבור את הלילה'".  

 

"אמא שלי דאגה לי וגוננה עליי ברמות מטורפות. גידלה אותי בתוך צמר גפן. אבא נקט גישה הפוכה – זרק אותי למים. גדלתי על משפטים שלו כמו: 'קשה יש רק בלחם'"

האב עשה כמצוות הרופאים, חזר הביתה והחל להתאבל. האם סירבה להשלים עם רוע הגזירה. משחלפו יומיים והתינוקת נשארה בחיים, החלה לנסוע לבקר אותה, בסתר, מבלי שבעלה ידע. היא נסעה שלוש־ארבע פעמים בשבוע, באוטובוסים, לבית החולים תל־השומר. "היא הייתה יושבת איתי, מלטפת אותי, מחזיקה אותי, נוגעת בי, מדברת אליי".

 

אחרי שנים רבות סיפרה לבתה מדוע עשתה זאת: "היא אמרה", מספרת שושן ועיניה דומעות, "'חשבתי לעצמי שגם אם הילדה שלי תמות תוך כמה ימים, לפחות היא תדע שהייתה לה אמא'".

 

שושן מאמינה ששרדה בזכות שלושה דברים: "הקדוש ברוך הוא שהחליט שאני אחיה. אחר כך אמא שלי, הנאמנה, שלא הסכימה לוותר עליי בשום אופן. ולבסוף, כוח הישרדות מיוחד שכנראה יש בי".

 

כשמלאו לה חודש ימים הרופאים מלמלו במבוכה מול ההורים – אוקיי, מתברר שהיא כנראה כן שורדת, אז אולי כדאי שבכל זאת יבואו וייקחו אותה הביתה. היא התקשתה לנשום בכוחות עצמה ונזקקה לסיוע בחמצן. בכל רגע נתון יכולה הייתה למות. אמה ישנה לצדה, ולדבריה, חדלה לחלוטין לתפקד כאם לילדיה האחרים. הייתה צמודה אליה יומם וליל, בודקת אם היא נושמת ואם שפתיה לא מכחילות. בגיל שנה עברה ניתוח לב ראשון. שנות חייה הראשונות עברו עליה בין אשפוזים ממושכים ובין הבית. בגיל שש הטיסו אותה לבוסטון לניתוח לב פתוח סבוך במיוחד ובגיל 16 עברה ניתוח נוסף שבו הושתל לה מסתם לבבי. הניתוח האחרון היה לפני עשר שנים. בשנה־שנתיים הקרובות היא צפויה לעבור ניתוח נוסף להחלפת המסתם.

 

המערכת הרפואית רואה בה נס רפואי. מבחינת הסטטיסטיקה, היא לא הייתה אמורה לחיות. ולא רק ששרדה ועברה את הניתוחים בהצלחה, אלא שהיא גם מתפקדת כבריאה לכל דבר. בכושר טוב, חיונית וחזקה, עברה בשלום שני הריונות ולידות – הכל באופן הסותר את מה שכתוב בספרי הרפואה על תינוקת שנולדת עם שילוב מומים נדיר כזה בלבה.

 

"הקרדיולוג שלי, ד"ר אברהם מתתיהו, מביה"ח קפלן, אומר שזה בזכות העובדה שאני מכירה מצוין את עצמי ואת הגוף שלי, יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא, מתי הגעתי אל הקצה ועליי להיזהר ומתי אין שום מגבלה. אני חושבת שהוא צודק".

 

אבל היא מעניקה את הקרדיט גם להוריה: "אמא שלי כאמור הייתה איתי בכל רגע נתון, דאגה לי וגוננה עליי ברמות מטורפות. גידלה אותי בתוך צמר גפן. אבא שלי נקט גישה הפוכה – זרק אותי למים. 'קשה לך? תתמודדי'. גדלתי על משפטים שלו כמו: 'קשה יש רק בלחם' ו'אין דבר העומד בפני הרצון'. היום אני ממשיכה בגישה שלו. גם הילדים שלי יודעים – הכל אפשרי. הכל תלוי בכוח הרצון"

.

תרומות מחברים

כשהייתה בת 20 וקצת הכירה את בעלה, גבר חילוני. השניים נישאו ונולדו הילדים שלומדים כיום בחינוך דתי ממלכתי. שושן עצמה לא נראית דתייה; לבושה בחולצה קיצית וחצאית לא מאוד ארוכה, ואין לה כיסוי ראש. עם זאת היא מצהירה שהיא אישה מאמינה. ולא, היא לא סבורה שעובדת היותה דתייה ובעלה לשעבר חילוני נוגעת למה שקרה לנישואיהם ולכך שהתגרשו.

 

ההחלטה שלו לעזוב נחתה עליה בשנת 2010, כשהייתה לקראת השנה השלישית בלימודי ההוראה במכללת אשקלון. הם התפרנסו אז באופן סביר בהחלט. לה יש קצבת נכות קבועה מהמדינה, בגובה 3,000 שקל, ובעלה לשעבר עבד במשרד ממשלתי והשתכר כ־8,000 שקל. גרו בדירה שכורה גדולה בעיר. חלומה היה להיות מורה ולפתח קריירה בתחום החינוך. הוא תמך בה.

 

"היו לנו נישואים טובים. הוא היה ועודנו אבא נהדר. היו לנו קשיים כמו שיש לכל זוג.

"קיבלתי החלטה שאת הלימודים אני לא מפסיקה. הבנתי שהתואר והיכולת להתפרנס בכבוד, זה העתיד שלי ושל ילדיי. אין לי מושג איך הצלחתי להתרכז וללמוד ולעשות את זה כשאני בתוך המשבר, אבל עשיתי את זה"

 אולי היינו תלותיים מדי, לא נתנו זה לזה מספיק לנשום. חשבתי שהיינו משפחה מאושרת. אבל אז, כשהקטנה הייתה בת תשעה חודשים. הוא הודיע שהוא רוצה לעזוב את הבית".

 

הם הלכו לטיפול ולייעוץ זוגי אבל זה לא עבד. הוא עזב, ושושן הלוחמת קרסה. "התמוטטתי נפשית וכלכלית. כשפניתי לביטוח לאומי הם אמרו שבגלל שאני מקבלת קצבת נכות לא מגיעה לי קצבת מזונות. לא יכולתי לפרנס את ילדיי. לא ידעתי מה לעשות; לוותר על הלימודים ועל התואר? לצאת לעבוד בעבודה מזדמנת? ומה יהיה עלינו בעתיד?" .

 

היא עברה לדירה קטנה יותר, ואביה הוציא מחסכונותיהם לעת זקנה ושילם את שכר הדירה לשנה. היא צמצמה הוצאות ככל שיכלה אבל האוברדרפט רק הלך ותפח והחובות הצטברו. אחיה המתגוררים בארצות־הברית שלחו מענקי כסף מעת לעת. היא נאלצה לפנות ולקבל סיוע של תרומות מעמותות של גמילות חסדים למיניהן. חברות טובות התחילו לערוך קניות עבורה, למלא לה את המקרר. אחיה הצעיר, שהיה חייל, עבד בשעות הפנאי וניסה לסייע. בתוך כמה חודשים הפכה מאישה נשואה עם חיים נורמטיביים למקרה סעד. תחושת ההשפלה הייתה קשה יותר מכל.

 

"קיבלתי החלטה שאת הלימודים אני לא מפסיקה. הבנתי שהתואר והיכולת להתפרנס בכבוד, זה העתיד שלי ושל ילדיי. אין לי מושג איך הצלחתי להתרכז וללמוד ולעשות את זה כשאני בתוך המשבר, אבל עשיתי את זה".

 

כשכבר קיבלה את משרת ההוראה הראשונה שלה, עיקלו לה את המשכורת בגלל חובות שהצטברו. היא פנתה לבתי דין, לעירייה, לרווחה וביקשה עזרה. נאמר לה שם, לדבריה, שאין להם יכולת לסייע.

הטלטלות שעברו על המשפחה לא פסחו על בנה, שפיתח חרדות אשר התעצמו עוד יותר בזמן מבצע "עמוד ענן", כשבדירתם לא היה ממ"ד. הבית שקע לתוך כאוס.

 

גאל הגואלת

כשכבר איבדה כל תקווה, הגיעה שיחת טלפון מעובדת סוציאלית בשם גאֶל קורן, מעמותת "כתף לכתף". בפגישה הראשונה שושן בעיקר בכתה ושפכה את מר לבה. גאל ישבה שם, האזינה לה ואמרה – נהיה איתך בקשר. במשך השנתיים הבאות הן נפגשו אחת לשבוע.  "הרגשתי כמו מישהו שצעד ימים רבים במדבר בלי מים, גווע מצמא, ופתאום הגישו לו גלון מים קרים לשתות".

 

מה קיבלת מהמפגשים האלה?

"לפני הכל – הקשבה; תקווה; אהדה; עידוד; הרגשה שאני לא לבד בעולם. גאל יידעה אותי על הזכויות שלי בכל תחומי החיים, היה עכשיו מישהו שנאבק יחד איתי, לצדי. זאת הייתה מתנה אדירה, משהו שהזרים בי כוחות".

 

למה מחלקת הרווחה לא עזרה לך קודם, מישהו שם פישל?

"ממש לא. הייתי מקרה גבולי. אני לא המקרה האופייני שלהם. יש להם נרקומנים, זונות, נוער בסיכון, מתאבדים, מה לא. באה אישה כמוני ואומרת: 'הצילו. אין לי ממה לחיות'. 'אין לך כסף? תסתדרי. יש לנו דברים קשים ודחופים יותר'. אני מבינה את זה. חוץ מזה, בסופו של דבר, הרווחה היא שחיברה ביני ובין העמותה. אני אסירת תודה לה על כך".

 

חוץ מהקשבה ותמיכה, העמותה העניקה לה גם דברים קונקרטיים חשובים ששווים לא מעט כסף: הם מימנו טיפול משפחתי לה ולילדים, ש"העמיד את הילד על הרגליים". הם מימנו את המשך הלימודים שלה עד השלמת התואר ובהמשך, מימנו לה קורס בהוראה מתקנת. הם סייעו לה להכין תוכנית להסדרת החובות הכספיים, העניקו ייעוץ איך להתנהל נכון כלכלית, איך לפתוח עסק ואיך להתנהל מול הרשויות. עיקרון

הפעולה, היא אומרת, היה קבוע: היא נדרשת ליישם, לפעול וליזום, בכוחות עצמה, אבל גאל כל הזמן איתה, ברקע.

 

כמה זמן חלף עד שנעמדת מחדש על הרגליים?

"בערך שנה. סיימתי את הלימודים. פתחתי עסק – הקמתי צהרון בבית. התחלתי להכניס כסף. עברנ

"גאל מעמותת 'כתף לכתף', הייתה הכתף שלי לאורך התהליך הכואב שעברתי. היא הייתה איתי ברגעים הכי קשים וגם ברגעים הכי משמחים. היא ליוותה אותי במסע מאישה נטושה קורבנית, תלותית ומבוהלת לאישה עצמאית, בוטחת, מלאת אמונה ושמחת חיים"

ו לדירה קטנה יותר, אבל עם ממ"ד, וזה הרגיע את הילדים. טירוף המערכות בבית נגמר. החיים נכנסו לשגרה חדשה, עלו מחדש על הפסים. חזרתי להרגיש בן אדם שיש לו שליטה בחייו".

 

מהי גאל בשבילך?

"מלאכית משמיים. מנטורית. משענת. חייתי ממפגש למפגש, ספרתי את הימים ואת השעות עד שאדבר איתה שוב. לא סתם קוראים לעמותה 'כתף לכתף', היא הייתה הכתף שלי לאורך התהליך הכואב שעברתי. בכל דבר שיתפתי אותה. היא הייתה איתי ברגעים הכי קשים וגם ברגעים הכי משמחים, בניצחונות. היא ליוותה אותי במסע מאישה נטושה קורבנית, תלותית ומבוהלת לאישה עצמאית, בוטחת, מלאת אמונה ושמחת חיים".

 

ואלמלא העמותה, מה להערכתך היה קורה?

"אני מעדיפה לא לחשוב על זה. לא הייתי מתפקדת. נכנסנו לסחרור ודבר גרר דבר, איבדתי שליטה. לא הייתי מסיימת את התואר. היינו נהיים תיק קבוע באגף הרווחה. הילדים שלי היו נשארים עם הסטיגמה הזאת, ואני לא הייתי יוצאת מהמסכנות שלי. הם היו גלגל ההצלה שלי".

 

האמונה הדתית שלך לא התערערה במהלך המשבר?

"להפך. התחזקתי. הדתיוּת החיצונית שלי אולי נחלשה, אבל בפנים האמונה התחזקה מאוד. הקדוש ברוך הוא אוהב אותי. אומרים שהוא לא מעמיד אותנו בפני ניסיונות שלא נוכל לעמוד בהם. וזה נכון. הוא הזיז חיילים, הוא דאג לכך שאתוודע לעמותה הזו, הוא שלח אליי את גאל שגאלה אותי".

 

על עמותת כתף אל כתף

"כתף לכתף" היא עמותה ארצית המעניקה לאנשים הזדמנות לצאת ממעגל העוני ולשנות לטובה את מהלך חייהם. בעשור האחרון ליוותה העמותה 2,000 משפחות ישראליות בתהליך שחילץ אותן מן העוני. בשנה הקרובה התוכנית היא לסייע ל־1,000 משפחות נוספות.

 

העמותה מפעילה תוכניות מורכבות ומגוונות, של שנתיים, שמטרתן להניע משפחות ממצב משבר למצב של חוסן נפשי, צמיחה ועצמאות כלכלית. העזרה מתמקדת בארבעה צירים מרכזיים: איכות חיים, ניהול כלכלי, חיזוק התא המשפחתי ותעסוקה. לעמותה יש מוקדי פעולה באזורים שונים ברחבי הארץ והיא עובדת עם כל מגזרי האוכלוסייה.

 

מחקר ובו מעקב עצמי של העמותה על פעילותה מעלה נתונים המדברים בעד עצמם: בתחילת התוכנית רק 41 אחוז מהנשים במדגם עבדו ועם סיומה עלה המספר ל־73 אחוז. שנתיים מסיום התוכנית, 50 אחוז מהמשפחות משתכרות פי 3.3 מכפי שהשתכרו בתחילתה. במהלך ארבע שנות המעקב, 21 אחוז מהמשפחות המטופלות סגרו באופן סופי את התיק שהיה להן באגף הרווחה בעירן.  

  (צילום: רונן פדידה)
    (צילום: רונן פדידה)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד