האגדה מספרת שבתקופת כהונתו של טדי קולק כראש עיריית ירושלים, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נשתלו לראשונה פרחים עונתיים בכיכרות העיר. תושבי הבירה המופתעים חשבו שקיבלו מתנה, וקטפו את הפרחים כדי להכין זרים לשבת. אבל קולק לא נכנע למראה הערוגות החשופות: גנני העיר שתלו שוב ושוב פרחים חדשים, שנקטפו שוב ושוב, עד שהתושבים התחנכו וחזרו לקנות פרחים בחנויות ובדוכנים.
מאז התחלפו לא מעט ראשי ערים ופרחים עונתיים בכיכרות ערים בישראל, אבל מודלים שגויים של גינון במרחב הציבורי הצמיחו שורשים עמוקים. בערים רבות מקושט המרחב הציבורי בפרחים עונתיים, במדשאות נרחבות ובשיחים ועצים שנגזמים לצורות הנדסיות לא טבעיות להם. הגינון העירוני יוצר חלק משמעותי מהתפאורה של חיי היומיום: הוא מתקיים לאורך הרחובות, באיי תנועה, בכיכרות, בחורשות, בגינות ובפארקים, אבל הוא לא חייב להיראות כפי שמקובל בערים רבות בארץ.
בשנים האחרונות מתפתחים מודלים חלופיים לגינון עירוני, שיוצרים סביבה ירוקה בת-קיימא שתורמת לבריאות הגופנית והנפשית של תושבי העיר ואף יכולים לספק להם מזון, ומסייעים לרשויות המקומיות לחסוך כסף.
גירוף: עלים יבשים אינם לכלוך
הרשות המקומית אחראית על הגינון והתחזוקה ב"ריאות הירוקות", אם באמצעות גננים עובדי עירייה ואם באמצעות קבלנים, שאיתם מתקשרים במכרזים. גנן עירוני עסוק בדרך כלל באחת הפעולות הבאות: גירוף עלים, ריסוס בקוטלי עשבים, שתילה של פרחים עונתיים או גיזום. איך מבוצעות הפעולות הללו?
את העלים הנושרים הגננים נוהגים לגרף יחד עם כל חומר צמחי נוסף שנמצא על הקרקע עד שנותרת קרקע חשופה. את הגזם מרכזים בערימות, ומשאיות בשירות הרשות המקומית מפנות אותן מספר פעמים בשבוע, להטמנה או לשריפה. לדברי דבי לרר, מתכננת נוף שמתמחה בגינון בר-קיימא, הגירוף המתמיד גורם נזק שעלול להיות בלתי הפיך לאדמה: "במקום שבו מגרפים את האדמה כל הזמן, חושפים אותה לקרינת שמש חזקה ופוגעים ביצורים שחיים בה ויוצרים את מרקם החיים בה: מיקרואורגניזמים, פטריות, שלשולים ועוד".
לדבריה, יש כאן בעיה תודעתית: "משום מה פיתחנו תפישת עולם שעלים יבשים הם לכלוך או פסולת, אבל בטבע אין פסולת, כל דבר נהיה חלק מהחומר האורגני שמחפה ומזין את הקרקע. התפתחה אצלנו תרבות גינון של פחד: אם לא רואים אדמה חשופה, אנשים חוששים שאולי משהו מסתתר בה".
להשארת חיפוי אורגני על האדמה, בדמות רסק של גזם עץ, קש או עשבים מיובשים, יש יתרונות רבים. שורה של מחקרים ישראליים, שסקרה אביגיל הלר ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר, מראים שהחיפוי משפר את לחות ורטיבות הקרקע וכך מאפשר חיסכון במים, מוריד את טמפרטורת הקרקע, מעלה את כמות החומר האורגני בקרקע, מפחית נביטת צמחי בר, מוריד את רמת מליחות הקרקע ואף מונע סחף בחלק מסוגי הקרקעות.
מחקר אמריקאי שראה אור לאחרונה הראה שחיפוי מטעי תפוחים וכרמי ענבים ברסק עץ הפחית את פליטות גזי החממה מהמטעים בעד 28%. מלבד זאת, הגירוף עצמו כרוך בעבודת כפיים מאמצת, והפינוי, השינוע וההטמנה או השריפה גובים מחיר כלכלי וסביבתי.
חיפוי: טוף פולט חום ואבק
לרר מבחינה בין חיפוי אורגני לבין חיפויים אחרים שהשימוש בהם נפוץ, כגון טוף צבעוני, חלוקי נחל ודשא סינתטי. אלה, לדבריה, ״לא קולטים פחמן דו-חמצני, לא תורמים חמצן ולא קולטים זיהום אוויר - להפך, הם פולטים חום ואבק לסביבה. הטמפרטורה שנמדדת על פני השטח של חיפוי טוף כהה ודשא סינתטי, למשל, גבוהה לאין שיעור מזאת שנמדדת על קרקע המכוסה בצמחייה״.
לרר גם מאתגרת את הטענה שחיפוי כזה, בניגוד לדשא או חיפוי צמחי אחר, חוסך מים: ״מבחינת עלות-תועלת, השקעת מים בצמחייה היא מצוינת בטווח הארוך, משום שצמחייה תורמת מבחינה אקולוגית לאוויר ולסביבה, מה שטוף לא עושה. מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מביאים טוף מרמת הגולן לגינה בבאר שבע?", היא מוסיפה, "מילא אם היו משתמשים בחומר מקומי, אבל להביא חומר שלא שייך למקום יוצר קיטש מבחינה נופית, וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר הכלכלי והסביבתי של השינוע מקצה לקצה של המדינה. זו תרבות גינון רעה, כזאת שלא מכבדת את המקום על הזהות המקומית שלו״.
ריסוס: חומרי הדברה כימיים מסוכנים לבריאות
בתודעה הציבורית, ריסוס מתקשר יותר לשדות חקלאיים מאשר לשטחי הגינון הציבורי. אך כאשר ילדים קוטפים חמציצים בחורשה, ומכניסים אותם לפה, ייתכן שהם מכניסים לפה גם קוטל עשבים שהגנן העירוני ריסס שם יום קודם.
עיריית תל אביב-יפו, למשל, נהגה עד לפני כמה שנים לרסס דרך קבע את החורשות בעיר. בזכות פעילות "פורום תושבים למען טבע עירוני" בתל אביב, שאותו מובילה תושבת העיר גלית סמואל, הופסק הריסוס בקוטלי עשבים ביותר מ-30 חורשות ברחבי העיר ומספר החורשות הלא מרוססות עולה בהתמדה משנה לשנה. בעקבות השינוי, נצפית בחורשות התבססות מחודשת של צמחי בר האופייניים לאזור, מהם נהנים המשתתפים בסיורי ליקוט, שאותם מארגן הפורום.
על ריסוס בקוטלי-עשבים כימיים נדמה שאין צורך להכביר מלים. מחקרים מעשרות השנים האחרונות הראו כי חשיפה אליהם עלולה לגרום נזק בריאותי, וכן שהם מזהמים את מי התהום ואת הקרקע.
לפני כשנה וחצי פרסמה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן של ארגון הבריאות העולמי דו"ח, שקבע כי גלייפוסט, החומר הפעיל בראונדאפ - קוטל העשבים הנפוץ ביותר בשימוש בארץ ובעולם - חשוד כמסרטן בני אדם, ובעקבות כך ועדת הבריאות של מרכז השלטון המקומי בישראל המליצה לרשויות המקומיות להפסיק את השימוש בו.
מחקר ישראלי שנערך באזור עמק החולה הראה קשר מדאיג בין חשיפה ארוכה לרמות נמוכות של חומרי הדברה מסוג זרחן אורגני, לבין ירידה בתפקוד במשימות קוגניטיביות אצל מבוגרים וילדים.
לריסוס בקוטלי עשבים אלטרנטיבות רבות, החל מעישוב ידני או שימוש בחומרים בעלי רעילות נמוכה המתפרקים מהר, כגון שמנים אתריים או חומצה אצטית, דרך חיפוי הקרקע בחומר אורגני המפחית את צמיחת צמחי הבר ועד להימנעות מכל פעולה ובחירה בחיים בשלום עם צמחי הבר, שלחלקם תועלת רבה, למאכל או למרפא.
פרחים: העונתיים יקרים יותר
בערים רבות בישראל מעדיפים לשתול פרחים עונתיים, שיש לשוב ולהחליף מדי עונה, או צמחים לא מקומיים, שצריכת המים שלהם גבוהה, והם מקיימים פחות קשרים עם הציפורים ויתר חיות הבר המקומיות. המשמעות היא השקעת משאבים רבים בשתילים חדשים ובתחזוקה, עלות כספית גבוהה למשלמי המסים ופגיעה במגוון בעלי החיים.
חוקרים באוניברסיטת תל אביב ובטכניון בדקו את הקשר בין מגוון הצומח ומבנה הגן לנוכחות ציפורים ב-25 גנים באזור תל אביב. החוקרים מצאו כי מגוון גבוה של עצים ושיחים משך לגנים יותר ציפורים. לעומת זאת, כיסוי נרחב של הגן בעצים ממין אחד או בדשא משך רק מספר מצומצם של מיני ציפורים, שרובן אינן מקומיות. עוד איששו החוקרים את ההנחה כי ציפורים מקומיות מעדיפות פירות של עצים מקומיים. במחקר נמצאה גם השפעה שלילית של נוכחות בני אדם וכלבים על נוכחות הציפורים.
החוקרים ממליצים להימנע ממדשאות רחבות ידיים, להעדיף שיחים סבוכים ומגוונים ועצים מקומיים, וכן להשאיר אזורים בגן שאינם נגישים לבני אדם ולכלבים.
גם במדריך "לפיתוח, אחזקה ושדרוג גנים ופארקים עירוניים על פי עקרונות סביבתיים ובני קיימא", שפרסם בשנה שעברה משרד החקלאות, מופיעות המלצות להעדפת צמחייה מקומית, התורמת לחיסכון במים ומשאבים בטווח הארוך ומושכת בעלי חיים. בין בעלי החיים הרצויים בגן נמנים חדפים, קיפודים, עטלפים, ציפורים, חרקים, דו-חיים וזוחלים - חלקם נמצאים בסכנת הכחדה, כמו צב היבשה. כמו כן, מודגשת בדו"ח חשיבות מגוון המינים בגן.
עצים: למה לא לטעת עצי פרי?
"בכל מקום שותלים את אותם הצמחים", אומרת לרר. "התוצאה היא קודם כול שאי אפשר לנחש לפי הצמחייה אם אנחנו נמצאים בקריית שמונה, בצפת, בקריית גת או בדימונה - אין כל זיהוי מקומי. אין בזה כל היגיון מבחינה סביבתית, כי בכל אחת מהערים יש אקלים אחר וצמחיית בר אחרת".
לדבריה, בכל השכונות החדשות שנבנות היום אין בכלל עצי פרי. "זה נובע", היא מסבירה, "מתפישת גננות שרווחה שנים ארוכות ולפיה לא צריך להכניס עצי פרי לגינון העירוני. אבל שימוש בעצי פרי מקומיים יוצר זיהוי מקומי וחיבור של האנשים למקום שהם גרים בו. מדי פעם אני מפרסמת בפייסבוק תמונה של עץ תות שאני קוטפת ממנו, ואני מקבלת הרבה תגובות בנוסח 'איזה יופי, גם אני קטפתי תותים כשהייתי ילד'. למה היום לא מאפשרים את זה לילדים? לשמחתי, בשנים האחרונות יש תנועות שמאתגרות את התפיסה הזו, שמקימות גינות קהילתיות ויערות מאכל, בין היתר בגלל משבר המזון העולמי".
גיזום וכיסוח: מחלישים את הצמחים
ברחובות הערים נפוץ גיזום מופרז של עצים ושיחים. גיזום כזה מחליש את הצמחים, קוטע את המחזור הטבעי שלהם ולא מאפשר להם לפרוח. במקרים רבים הוא גם מפחית את יכולתם לעשות את תפקידם במערכת האקולוגית - לייצר חמצן, לקלוט פחמן דו-חמצני ולשמש בית לבעלי חיים.
גיזום של עצים, למשל, עשוי לפגוע בציפורים, בייחוד כאשר הוא נעשה בעונת הקינון, בחודשים מרץ-יולי, וזה עוד לפני שמדברים על זיהום האוויר והרעש שנגרמים מפעולות הגיזום והכיסוח. כיסוח אינטנסיבי, אגב, עלול להזיק גם למדשאות.
על פי מחקרים, הכיסוח אחראי לִפליטה רבה של גזי חממה (יחד עם הדישון וההשקיה), להעלאה ישירה של הטמפרטורה וכן לִפגיעה במגוון הביולוגי. במדריך משרד החקלאות לגינון עירוני בר קיימא, מודגשת החשיבות של גיזום מקצועי של עצים, שיחים ודשא על פי אופיים ועונתם להקטנת צריכת המים של הצמחים.
לדברי לרר, ״כאשר גוזמים את השיחים והגדרות החיות בצורה מרובעת או עגולה, מקבלים השטחה. לא רואים אם מדובר בהיביסקוס או אבליה, הכול נראה אותו דבר ואין שום זהות נופית. מובן שגם מפסידים כך את כל התמורה הנופית: פריחה, ריח ופרי, ולא מאפשרים בתי גידול ומזון לציפורים ופרפרים. לעומת זאת, כאשר נותנים לצמח להתפתח, הוא מקבל את היופי הטבעי שלו. אפשר ליצור אזורי גינון שנראים טבעיים מאוד ועובדים מאוד בחוכמה, ובמשטחי הבטון בין גדרה לחדרה זה נדרש כמו אוויר לנשימה".
הבעיה נובעת, לדבריה, מבעיה מובנית של ענף הגינון העירוני: "קיימת מכניזציה גבוהה של הענף, ובמקביל חוסר ידע מקצועי. כל פועל גננות יודע לכסח בצורה מרובעת; אבל לגיזום מקצועי נדרש יותר ידע. בענף הגינון הכול מופרט לעבודת קבלנים, והעבודה נעשית במהירות. לצערי, לא השכילו לטפח דור של גננים לטוח ארוך, והתסכול שלי הוא שיש כסף בענף, אבל מתמקדים בטוף, בעצי בונסאי, בכדים ובפסלים, במקום להשקיע בידע של אנשי הגינון. בכלל, מתי הפסקנו לגנן והתחלנו לכסח?"
גינון בר-קיימא: הגן נעשה יותר ויותר יפה
"גן שתוכנן נכון נראה יפה יותר משנה לשנה", אומרת לרר, "ואילו גן שתוכנן לא נכון עושה רושם גדול בהתחלה, וכל שנה מידרדר. בטקס החנוכה של הגן, עם ראש העיר, זה נראה מקסים: דשא, צמחים שתולים צפוף, טוף וחלוקי נחל וכמה כדים עם פרחים עונתיים פורחים. אבל משם זה רק מידרדר: הצמחים צפופים מדי, מה שמאלץ את העירייה לגזום אותם יותר, ולבזבז יותר כסף, מים ועבודה. זו תפיסה שגויה - גינון כל שנה צריך להיות יפה יותר, משגשג יותר, בריא יותר, חזק יותר, פורח יותר. זו חשיבה לטווח ארוך, וזו התפישה של גינון בר-קיימא".
כרמיאל: יותר גינון בפחות כסף
העיר כרמיאל עברה לגינון בר-קיימא בשטחיה הציבוריים. "צמצמנו את שטחי הדשא מ-400 ל-100 דונם", מספרת שוש עינב, מנהלת מחלקת גנים ונוף בעירייה, "את הפרחים העונתיים צמצמנו משמונה דונם לפחות משניים, שאותם השארנו רק בפסים בכמה מקומות מרכזיים. בנוסף, שתלנו ברחבי העיר יותר צמחייה ים-תיכונית, עצי פרי וצמחי תבלין. באופן כללי דאגנו ליותר הצללה במרחב הציבורי".
פרט לשינויים מרחיקי לכת אלה באשר לסוגי הצמחים שנשתלים, נקטו בעיריית כרמיאל גם צעדים שנוגעים לתחזוקה השוטפת. "בסתיו, בחורף ובאביב אנחנו אוספים את הגזם מכל רחבי העיר למספר מוקדים, שאליהם אנחנו מזמינים מרסקת", מספרת עינב. "בשלב מאוחר יותר, כל רסק הגזם חוזר לשטחי הגינון כחיפוי. זה גם חוסך שינוע של הגזם לאתרים מחוץ לעיר וגם את היטל ההטמנה. החיפוי שומר על בריאות ולחות הקרקע ומאפשר לנו להתחיל להשקות מאוחר יותר בעונה - אנחנו פותחים את ההשקיה בחודש מאי, כאשר יש עיריות שפותחות כבר במרץ".
בנוסף, בכרמיאל שותלים בצפיפות נמוכה יותר, כדי לאפשר לצמחים להגיע לגודל הטבעי שלהם. "אנחנו גם מרחיקים את השתילה מהשבילים והמדרכות", אומרת עינב, "כדי לחסוך עבודת גיזום מיותרת בשלב מאוחר יותר, ואנחנו גם מעבירים השתלמויות והדרכות לאדריכלים ולגננים שעובדים אתנו, בין היתר על גיזום מקצועי".
וזה משתלם כלכלית, מתברר. "לפני השינוי", מגלה עינב, "תחזקנו כ-1,100 דונם של שטחי גינון בשלושה מיליון שקלים בשנה, ואילו היום אנחנו מתחזקים 2,000 דונם באותו תקציב (מתקציב מחלקת גנים ונוף, לא כולל משכורות במחלקה ועלות השקיה). זה יחס חסר תקדים לעיריות״. הנתונים עולים בקנה אחד עם התחשיבים במדריך לגינון בר קיימא של משרד החקלאות, שלפיהם עלות אחזקת שטח ירוק על פי גישת בר קיימא נמוכה בעשרות אחוזים מאחזקתו על פי הגישה המקובלת.
״שטחי הגינון", מוסיפה עינב, "כוללים אפילו שפ"פים (שטחים פרטיים פתוחים, כמו למשל גינות בין בתי מגורים) שלקחנו על עצמנו. בכמה מהם אנחנו מסייעים לתושבים לגדל לעצמם ירקות וצמחי תועלת ליד הבית".
זו כתבה של זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה - המתפרסמת בערוץ האדריכלות של Xnet
