בגיל 33, כשהלכה לטיפול פסיכולוגי, הבינה גלית גורא־עיני לראשונה בחייה שחוותה בעבר אונס. גם אז, כשהפסיכולוגית שלה אמרה את המילים המפורשות "את מבינה שזה אונס?" היא סירבה להפנים. "התנגדתי, חשבתי שאונס זה כשאת הולכת בלילה בחושך ומישהו מתנפל עלייך עם סכין. אבל זה היה אונס, ואני הייתי בת הזוג של האיש שאנס אותי".
שנים ארוכות שתקה, לא דיברה גם על השכן שפגע בה כשהייתה בת שש, "עד שהבנתי שזו לא חולשה לדבר. הבנתי שחלק מהייעוד שלי זה לספר. אני רוצה שאנשים ששומעים אותי ילמדו וישכילו, שנשים יבינו שהן לא צריכות להתבייש בדברים קשים שהן עברו. צריך לתקן וצריך לצעוק את זה".
גלית גורא־עיני (43) היא ה"קול של המדינה", זו שמלווה מדי יום מאות אלפי נוסעים המשתמשים באפליקציית ווייז ומכוונת אותם ליעד. היא נשואה לרפאל עיני (37), עורך ומגיש מוזיקה ב־88FM, אמא לשניים ובעלת התוכנית היומית "רדיו גע גע" ב־88FM.
הוא קנה לי מתנות
את השכן שפגע בה הכירה בשכונה בהרצליה שבה גדלה, לא רחוק מהמקום שבו היא מגדלת כיום את ילדיה. "היינו נפגשים ברחוב, הוא היה קונה לי מתנות, אומר לי מילים נחמדות ומזמין אותי אליו הביתה. אהבתי ללכת אליו בגלל היחס החם ובגלל שהיו אצלו בבית תמונות של פעם. אני זוכרת שאפילו באתי אליו עם אחותי הקטנה בעגלה. אז לא הייתה השגחה כמו היום, יכולנו להסתובב".
ומה קרה?
"הרבה שנים זה היה זיכרון מעורפל. לא הייתי בטוחה. תמיד אמרו לי: 'את בחורה עם דמיון פורה, את דרמטית', ואני הייתי משוכנעת שהמצאתי את זה. לא זכרתי כמעט כלום, רק זכרתי שאני שונאת את השכן".
מה את כן זוכרת?
"הוא היה מחבק ומצמיד אותי חזק ונוגע במקומות שהייתה לי תחושה שזה לא בסדר. אבל לא ידעתי, לא היו לי מילים להסביר לעצמי. הייתה לי תחושה קשה כל הזמן, הייתי מסתובבת מהבוקר עד הערב בהרגשה שאני עושה משהו ממש רע, הייתי באי־שקט 24 שעות ביממה. זה היה ענן גדול על החיים שלי.
"יום אחד הלכתי לבקר חברה טובה. הייתי אצלה כל אחר הצהריים, ופתאום נזכרתי בזה. אמרתי לעצמי: 'וואו, היו לי כמה שעות של שקט, אני אבוא לכאן כל הזמן'. אבל למרות הקושי שחוויתי הוא אמר לי מילים טובות והביא לי מתנות, ואני הרגשתי שזו כפיות טובה מצדי להפסיק לבוא אליו ולספר עליו דברים לא טובים, כי כביכול לא הייתה אלימות".
איך זה הסתיים?
"בשלב כלשהו הפסקתי ללכת אליו. אחרי זמן מה הוא בא מולי ברחוב ושאל למה אני לא באה יותר, והרגשתי שאני חייבת להסביר לו. התיישבנו באיזה גן על הספסל ואני חושבת שאמרתי לו: 'אני לא רוצה לדבר איתך'. באותו יום זה נגמר".
גלית מספרת שהדחיקה את מה שאירע עם השכן, אבל המעשים המשיכו להשפיע עליה. "הייתה אצלי התעניינות מטורפת במין השני. בכיתה א' שלחתי מכתב לבן שאהבתי. כתבתי לו: 'בוא ניפגש ליד הברזייה עם בגדים של חתן וכלה'. כל פעם היה לי מושא התעניינות אחר. כל הזמן חיפשתי את זה, אולי בגלל שהכרתי את הנושא באופן לא תקין ולא בריא".
סיפרת על כך למישהו?
"לא. לא הייתה מודעות אז, ובכלל איך אפשר לחשוב שדבר כזה קורה".
ואילו יחסים היו לך עם בנים?
"הייתי דתייה, לא נגעתי בבנים, אבל התעסקתי בזה כל הזמן. הבנים של השבט למדו בישיבת רענן ברעננה, ואני הייתי נוסעת במיוחד לשם, אולי מישהו יצא ויקרה משהו. היה לי דימוי עצמי נמוך, חשבתי שאני מכוערת, שמנה, לא מוכשרת ולא יודעת לעשות שום דבר.
"בגיל 17 ניסיתי להתאבד. בלעתי בלילה 38 כדורי נוסידקס, כי אמא אמרה שזה כדור מרדים ואסור לבלוע יותר מאחד, אז בלעתי והלכתי לספר לאמא. לקחו אותי למיון, חסכו לי שם אשפוז פסיכיאטרי כי התרשמו שאני בסדר, ואחר כך התחלתי ללכת לפסיכולוג שכינויו היה 'הדוד', כי זה נחשב מביש לשלוח את הילדה לפסיכולוג".
ולא חשפת בפניו את מה שקרה לך עם השכן?
"לא. לא היו הרבה פגישות, הוא היה מוקסם ממני, נתן לי אהבה, אמר מילים יפות, זה עזר לי וזהו. סיימנו עם זה".
בגיל 18 הלכה לשירות לאומי. בשנה הראשונה הייתה קומונרית של תנועת בני עקיבא במושב יונתן ברמת הגולן, ואחר כך, במשך שנה נוספת, התנדבה במחלקת ילדים נפגעי ראש בבית החולים לוינשטיין, "שם החלטתי ללכת ללמוד סיעוד ולהיות אחות".
רצה שאקח גלולות
בתום הלימודים בבית הספר לאחיות בשערי צדק בירושלים, עבדה במשך שנתיים בחדר המיון של בית החולים. "זו הייתה תקופה של פיגועים, אוטובוסים מתפוצצים, ועוד הרבה זמן אחרי זה חלמתי בלילות על המראות הקשים. אני זוכרת במיוחד פצוע שהגיע אלינו שרוף בפנים. הוא צעק: 'אני נשרף, אני נשרף', וזה ליווה אותי שנים. לימים התייעצתי עם רב בירושלים. כשסיפרתי לו על הסיוט הזה הוא הציע שאנסה לאתר את הבחור. חיפשתי והתברר שהוא מתפלל בבית הכנסת של חברה. הלכתי לפגוש אותו וגיליתי שהוא נראה מדהים, אפילו לא היו לו צלקות על הפנים. זה סגר לי מעגל".
בשלב מסוים פגשה גם את מי שלימים אנס אותה. "הכרתי סטודנט. נורא רציתי כבר להתחתן, להיות כמו כולן, להפסיק להיות המוזרה הזו שמחפשת התעסקויות עם בנים. הייתי רעשנית, בעלת חוש הומור, לא חסודה, שונה מאוד מהחברה שבה גדלתי. בשלב הזה רוב החברות שלי היו נשואות ונשארתי כמעט הרווקה היחידה.
"הכרתי את הבחור ההוא בגיל צעיר יחסית, בשלב שעוד אפשר היה להציל אותי מהזדקנות דתית ממושכת. בפגישה השלישית הוא כבר הציע שנהיה ביחד לעד. הייתי על סף חזרה בשאלה, וכשפגשתי אותו אמרתי לעצמי שעכשיו אחזור לדרך הישר. אחר כך היה מפגש עם ההורים ואמא שאלה בעדינות: 'את בטוחה שאת רוצה להיות איתו?' אלא שהיא לא הסבירה למה, ואני גם לא הקשבתי".
במה היא הבחינה?
"היו לו התקפי זעם. הוא היה תוקפני ושתלטן, דיבר לא יפה, היה קנאי ורצה שאהיה איתו כל הזמן. היה לי קשה, אבל חשבתי שככה זה מערכת יחסים. ואז נסענו לחו"ל ושם הוא אנס אותי".
איך זה קרה?
"הוא אמר לי: 'הייתי כבר נשוי ואני בשל לקיים יחסי מין', אבל אני שמרתי את עצמי בתולה עד יום החתונה. נאחזתי בחלום הזה. פעם, כשהתקלחתי אצלו בדירה, הוא נכנס פתאום. צעקתי, הוא יצא ובכה, ואמר: 'מה עשיתי, אני אוהב אותך'.
"האונס היה ממש מתוכנן. הוא מכר לי סיפור שבגלל שהמחזור שלי לא סדיר כדאי שאתחיל לקחת גלולות. הוא לא רצה שאכנס להיריון כשיאנוס אותי. התחלתי לקחת גלולות, ואם הייתי שוכחת, הוא היה מתעצבן וצועק. הוא הקפיד שאזכור לקחת. הוא ממש תכנן הכל".
איפה זה קרה?
"במקום הכי פסטורלי שאת יכולה להעלות על דעתך, במדשאות בית מלון בחו"ל. נסענו יחד, הייתי לבושה לחלוטין, התחלנו להתמזמז, ופתאום הרגשתי שמשהו מוזר קורה. לא קלטתי. קפאתי. הוא חדר ויצא מיד, אחר כך עשה את עצמו בוכה ואמר: 'איך נתת לי לעשות לך את זה?' אפילו לא הבנתי. שאלתי: 'מה היה פה?' והוא אמר: 'את לא בתולה יותר'".
איך הגבת?
"תצחקי, הרגעתי אותו. אמרתי: 'לא נורא, אנחנו יחד'. ניסיתי להתרגל לרעיון. למחרת בבוקר הוא הודיע: 'עכשיו, כשאת לא בתולה, אפשר לעשות את זה כל הזמן', ואני הסכמתי. אמרתי שזה כבר לא משנה, אבל אחרי זה רק רציתי להיות לבד. לא רציתי להיות איתו. סבלתי נורא ולא ידעתי לקום וללכת".
ואיך נפרדתם?
"ערב אחד הלכתי למשמרת בבית החולים. היה לי רע והחלטתי להתקשר לרב שאיתו נהגתי להתייעץ. סיפרתי לו שאני מרגישה רע, והרב אמר: 'את חייבת לקחת פסק זמן ולחשוב מי את ומה את רוצה". אמרתי: 'אי־אפשר, הוא אובססיבי, הוא יהרוג אותי'. הרב שאל מה אעשה, עניתי לו: 'אני אתחתן איתו', והרב הודיע: 'אני לחתונה הזו לא בא'. רק אז ירד לי האסימון. לקחתי מונית, נסעתי לבן הזוג שלי הביתה ואמרתי: 'אני לא שואלת ולא מבקשת, אני לוקחת פסק זמן', וברחתי".
שנים של עצבות
מרגע הפרידה הקשה, היא מספרת, התחיל המסע האישי שלה. "שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה, למה אני דתייה, למה אני מקיימת מצוות, והבנתי שאני רק רוצה להיות ילדה טובה ושיאהבו אותי. בשלב הזה התחיל מסע שבמהלכו יצאתי בשאלה".
איך ההורים קיבלו את זה?
"כל כך הוקל להם שנפרדתי מהבחור ההוא, שהם הסכימו לקבל הכל. גם אחיותיי יצאו בשאלה ואחי הוריד את הכיפה לפני שנה, אבל כולנו ביחסים טובים עם כל המשפחה. כמעט כל ערב שבת אנחנו בקידוש אצל ההורים שלי".
במקביל לשינוי בחיים החליטה לעבור להתגורר בתל־אביב ועשתה קורס שדרני רדיו. "רציתי לעשות משהו צבעוני. חיפשתי את עולם השואו ביזנס, עולם עליז, בלי מתים ופיגועים, וכשפתחו את רדיו צפון במעלות התחלתי לשדר שם כל סוף שבוע. 20 שנה אני כבר משדרת".
בשל אילוצי פרנסה המשיכה לעבוד גם כאחות במחלקה להמטו־אונוקולוגיה ילדים בתל־השומר, "ואלו היו שנים של עצבות. חיפשתי הכרה, רציתי להיות מפורסמת, רציתי זוגיות, וכשכל זה לא קרה אמרתי שעדיף לי למות. היה לי מורפיום והכנתי מכתבי פרידה לכולם. הרגיע אותי שיש לי אפשרות לסיים את הכאב".
בסופו של דבר ויתרה על ההחלטה הגורלית. "החלטתי ללכת לטיפול", היא אומרת. "אמרתי 'ננסה', ואם לא, אז תמיד המורפיום מחכה לי".
בשנה הראשונה ברדיו הכירה את רפאל עיני. "עם כל הקשיים שהיו לי, משהו בקשר איתו אִפשר לי להירפא. כשהכרנו אמרתי שניהנה בינתיים, אבל זה צמח לאהבה גדולה, ואז זרקתי את המורפיום".
ומה קרה אצל הפסיכולוגית?
"היא ביקשה לשמוע על הילדות, זיכרונות שקשורים בגברים, כי היא הבינה שיש שם משהו. ואצלה, לראשונה, סיפרתי על השכן. אחר כך, כשסיפרתי לה על בן הזוג שלי, היא אמרה: 'את מבינה שזה אונס', ואני אמרתי: 'מה פתאום אונס?' לקח לי המון זמן עד שהסכמתי לקבל שבאמת נאנסתי.
"הבנתי שהחיים שלי עלו על מסלול אחר בגלל מה שקרה עם השכן. אמרתי שלא יכול להיות שהוא חי את חייו ואני סובלת. כשהתברר שאי אפשר להתלונן עליו בגלל חוק ההתיישנות, עשיתי מעשה. השגתי מכשיר הקלטה לטלפון, וביקשתי מאחד מחבריי שיצלצל אליו. כתבתי לו טקסט שבו הוא אומר שהוא מדבר ממשטרת הרצליה ומתקשר להודיע לשכן ששתי נשים הגישו נגדו תלונה על שביצע בהן מעשים מגונים כשהיו ילדות. לפני כן עשיתי חקירה משלי. בדקתי אם זה קרה בכלל, כי הרי שנים הדחקתי. התברר לי שהוא פגע בבת משפחה נוספת וגם בשכנה".
מה רצית להשיג בזה?
"רציתי שיפסיק לישון בלילה. שיידע שאני יודעת. כשהוא התחיל לתרץ תירוצים לחבר שלי ואמר: 'זו הייתה משובת נעורים, רוח שטות', הבנתי שאני לא ממציאה. הוא ידע בדיוק מה הוא עשה לי".
שנה לאחר מכן החליטה לפגוש בשכן פנים אל פנים. "הייתי כבר מספיק חזקה והחלטתי שאני חייבת לפרוק, לכעוס עליו, לומר לו מה עבר עליי. לפגישה הגעתי מוכנה, אחרי סשן שעשיתי עם המטפלת, הדברים היו כתובים לי על דף, ורפאל המתין בחוץ".
איך השכן הגיב?
"הוא ישב ושתק ובסוף הוא אמר: 'נכון שעשיתי את המעשים, אבל אני לא עבריין מין', ואני נטרפתי. התחלתי לצעוק עליו והוא ברח. לפני כן דמיינתי שהוא נופל על הרצפה, מתנצל, הולך הביתה ויורה לעצמו בראש מרוב חרטה, וכשזה לא קרה הרגשתי אכזבה גדולה. לקח כמה ימים להרגיש את העוצמה של מה שקרה. הייתה לי הרגשה שסוף־סוף מישהו קם בשביל גלית הקטנה, וזו הייתה גלית הגדולה. מאז זה נסגר".
שנתיים לאחר שהכירה את רפאל נישאו, ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור. ודווקא כשהרגישה שעלתה על דרך המלך, צצו ועלו שדים מהעבר. "במהלך ההיריון חזר לי זיכרון מהילדות. הוצפתי ברגעים של ייאוש, תחושה של חור גדול בבטן. התנועות של העובר היו משהו שכאילו נעשה בי ללא רצוני. הרגשתי חסרת שליטה. פחדתי שיקרו לי שוב דברים איומים ונוראים. גם המחשבה לשכב בבית החולים עם הרגליים פתוחות מול מישהו שאני לא מכירה שיתקה אותי. היו לי סיוטים שאני מגיעה לחדר לידה וצורחת 'אל תיגעו בי'. בחרתי ללדת בבית. לשמחתי, המיילדת שיילדה אותי הכירה את הסיפור, רפאל היה לידי, וזה עבר בשלום".
גם אחרי הלידה לא שקטה על שמריה. "סירבו להעניק לי דמי לידה כי ילדתי בבית. נאמר לי שזה החוק. פניתי לנירית שפירא, מהמייסדות של תנועת 'נשים כורעות ללדת', היא קישרה אותי עם עו"ד שלומי פרידמן, ויחד איתו ואיתי הגיעו לדיון הרבה נשים שתמכו במאבק. בזכות 'נשים כורעות ללדת' הוגשה הצעה לשינוי החוק, והיא עברה בקריאה ראשונה".
האקזיט ואני
היום, בין היתר, גלית היא הקול של אפליקציית ווייז. אותה זה משעשע. "מצחיק שאני, שבמשך שנים איבדתי את הדרך, מכוונת היום מאות אלפי אנשים בדרכים".
איך הגעת לזה?
"ממש במקרה. חיפשתי דרך להרוויח עוד כסף וחברה סיפרה לי שיש אפליקציה חדשה. זה היה בשנת 2013, לא היה לי מושג מה זה ווייז. התקשרתי, וזה שענה לי הכיר אותי מהרדיו. מכאן זה התגלגל".
החברה נמכרה בסכום עתק. לפחות הרווחת משהו?
"הרווחתי סכום של 400 שקל להקלטה ועשיתי שלוש הקלטות. פעם אחת ביקשו שאקליט משפט ותמורת זה שלחו לי כיסוי של אייפון ומטען".
מה את אומרת על זה?
"אני עדיין הקול של ווייז, וזה הביא לי הרבה שמחה לחיים. זה שובר את הקרח בכל שיחת סלון, תמיד מגיעים לזה, בחתונה המשפחתית האחרונה העבירו אותי משולחן לשולחן. עכשיו התברר שלקחו את הקול שלי לאפליקציית סירי. חברת אפל לקחה את הקול שלי מחברה בלגית שעשיתי לה ג'י־פי־אס בשנת 2003. עבדתי שם במשך חודש, והפעם קיבלתי אחלה כסף".
כיום גלית מרצה מעת לעת ברחבי הארץ ומספרת את סיפורה, וכשמבקשים ממנה להגיע ליום עיון או למתן עדות אישית במרכזי סיוע, היא מתייצבת ברצון. "התגובות שאני מקבלת ממלאות אותי התרגשות, זה חלק מהריפוי שלי. לפני שנה פרסמתי בפייסבוק פוסט שזכה למאות שיתופים. כתבתי שם, בין היתר: לא באתי לעולם הזה כדי לשתוק. שתקתי מספיק. אני באתי הנה כדי לדבר, להסביר, להשמיע, לטלטל, לעורר אי־נוחות, להדאיג. אני נפגעת תקיפות מיניות פעמיים. הראשונה בגיל שש. השנייה בשנות ה־20 לחיי. זה לא נדמה לי, זה באמת קרה לי. ואני לא אשמה, הם אשמים".
