מרקש היא עיר מרתקת, חושנית ויפה במיוחד. עיר מדברית, שנוסדה לפני כאלף שנה בדרום-מערב מרוקו. היא בירתה ההיסטורית והתרבותית של המדינה (רבאט היא הבירה הפוליטית, וקזבלנקה - הבירה הכלכלית). היא מורכבת מעיר עתיקה (ה"מדינה", במלעיל) המוקפת חומה; ומעיר חדשה, גליז (Gueliz), כשם אחת משכונותיה. שני החלקים הם עולמות שונים לחלוטין. על גליז, שנבנתה בסגנון אירופאי בתחילת המאה העשרים, לא אכביר מלים, היות ששדרותיה, על חנויות הרשתות הבינלאומיות המוכרות שבהן, הרשימו אותי פחות.
עוד בסדרה "אדריכלים בוחרים עיר"
בודפשט | ורשה | ג'איפור | איי האמנות היפניים
מרקש נקראת העיר האדומה, על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה). זאת, משום שרוב הבנייה בה עשויה אדובה (Adobe), אדמה דחוסה, והאדמה באזור אדומה.
ניכר בעיר, היושבת על סף המעברים בהרי האטלס, שהייתה צומת דרכים המקשר את אפריקה לאירופה, ומהותה, משום כך, מסחר. כיום היא מונה קרוב למיליון תושבים. סמטאותיה הצרות של "המדינה" מאתגרות, ו-GPS לא יועיל בהן: נציגי בתי המלון פוגשים את אורחיהם בכביש הראשי הקרוב (שאינו קרוב כלל וכלל), מעמיסים את המזוודות על עגלותיהם, ומתחילים במסע מפותל. האורחים עסוקים בניסיון לזכור את המסלול (אין סיכוי) ובהתפעמות עמוקה. כמה יופי.
העיר נדמית למארג של שוק אדיר, מקצתו מחולק על פי סוג הסחורה ובעלי המקצוע (בורסקאים, אורגי שטיחים, חרטי עץ, נפחים, נגרים, צורפים, סנדלרים, חרשי נחושת, קדרים ועוד ועוד), ורובו מעורב לחלוטין ומכיל הכל מהכל.
הססגוניות עוצרת נשימה ובאה לידי ביטוי בכל - מוזאיקות ופסיפסים אינסופיים, בגדי הנשים והגברים (בעיקר הברברים), חנויות התבלינים, אלפי השטיחים והבניינים עצמם.
כיכר העיר (La Place Djemaa El Fna)
הכיכר המרכזית בעיר העתיקה, ג'אמע אל-פנא, אינה עונה על הגדרה אדריכלית של כיכר, אך היא שוקקת והומה ומרתקת בכל שעה של היום, ובעיקר בערב, אז היא משנה את גווניה והופכת למעין במה גדולה ופתוחה, מתמלאת במאלפי נחשים, נגנים, להטוטנים, מגידי עתידות, רוכלים, מספרי סיפורים וערב רב של מקומיים ותיירים. מעל כולם מתנשא עשן העולה מהמסעדות ההומות ומדוכני האוכל.
כשעברנו שם, צפיתי בפליאה בטקס שבו נפגשו שני גברים ברברים, בבגדים צבעוניים, שילבו זרועות בדרך מפותלת ביותר, ונישקו זה את כף ידו של זה, שבע פעמים בכל כיוון.
הכיכר מוקפת בתי קפה הצופים עליה מהקומה העליונה. קפה דה פראנס (Cafe de France) הוא הידוע שבהם, ומזכיר את השפעתה העמוקה של צרפת על מרוקו.
אחרי כארבעה עשורים של שליטה צרפתית (1912-1956), כמעט כולם כאן עדיין מדברים צרפתית (וגם לא מעט אנגלית. מרשים במיוחד במדינה שבה 60% מהנשים ו-40% מהגברים הבוגרים הם אנאלפבתים).
מדרסת בן יוסף (La Medersa Ben Youssef)
המדרסה (בית מדרש) נמצאת מצפון לשוק, וצמודה למסגד בעל שם זהה.
המדרסה היא בית ספר לאיסלאם מהמאה ה-16, המיועד ל-900 תלמידים, ובנוי סביב מערכת של חצרות פנימיות, בפאר מרשים הכולל פרטי ברונזה, מוזאיקה, פסוקי קוראן אינסופיים מסותתים באבן ועבודות מפוארות מעץ ארז. למבנה אין חזיתות לרחוב, והכניסה למסגד הצמוד אליו מותרת רק למוסלמים.
הקברים הסעדיים (Les Tombeaux Saadiens)
מתחם הקברים הסעדיים, שבנה במאה ה-16 הסולטן אחמד אל-מנסור, הוא אחד מאתרי התיירות הבולטים בעיר. המתחם מורכב משלושה חדרים, שהמפורסם בהם מתנאה ב-12 עמודים, ובו קבור גם נכדו של הסולטן.
הקברים התגלו ב-1917 ועברו שיחזור ושימור מרשימים: אדריכלות בסגנון מרוקאני-אנדלוסי עם פרטי גבס יוצאי דופן, המשתמרים מאות שנים, מונומנטים משיש קררה איטלקי ומרבדי מוזאיקה אינסופיים.
מסגד קוטוביה (La Koutoubia)
צריחו של מסגד קוטוביה, המסגד הגדול בעיר, שהוקם לפני 800 שנה, מתנשא לגובה של כ-77 מטרים ומתבלט כנקודה הגבוהה ביותר בעיר.
כאדריכלית, השתעשעתי מאוד מהעובדה שעל-פי המסגד תישק תוכנית בינוי העיר (תב"ע): אין לבנות בניין גבוה יותר. פשוט. ללא תוכנית רובעים ותמ"א 38.
הרובע היהודי, המלאח (Mellah)
שכונת היהודים במרקש, ה"מלאח" - הנקראת כך בכל הערים הגדולות במרוקו, כנראה על שם עיסוקם של היהודים בסחר במלח - נבנתה במאות ה-15 וה-16 למהגרים הרבים שנקלטו במרוקו בעקבות גירוש ספרד.
מלכי מרוקו אימצו, כידוע, את היהודים לאורך השנים, הגנו עליהם, העסיקו אותם כיועצים, ובנו את המלאח ליד ארמונותיהם (או להיפך).
המלאח בעיר פז עומד נטוש ומחכה לשובם של היהודים, שהיגרו ברובם לישראל ולצרפת; והמלאח במרקש, שהיה במקור מוקף חומות, התמלא באמצע המאה שעברה במוסלמים חסרי רכוש והפך לשכונת עוני. כיום, הרובע משופץ לאיטו כחלק מיוזמה של המלך, המעוניין בשימור המורשת היהודית בארצו, בין השאר כאטרקציה תיירותית.
גם בית הכנסת היפה ברובע, בית הכנסת "אל-עזמה", עבר שיפוץ, אבל זה קרה כחלק מפרויקט עצמאי והתנדבותי של קובי יפרח - צעיר ישראלי מקסים, ממוצא מרוקאי - שגייס ליוזמה, שכללה גם את שיפוץ המיארה, בית הקברות היהודי של העיר, עוד חבר'ה מישראל.
יפרח, שפגשנו במקרה בבית הכנסת, שמח לספר את סיפורו המרתק של המבנה, ודרכו את סיפורה של הקהילה.
יפרח גם סיפק לנו הסבר מקורי לכך שהרגשנו כל כך רצויות בעיר, ובמרוקו בכלל: התייר האמריקאי והאירופאי הממוצע קונה במהלך ביקורו במרוקו בכ-500 דולר, ואילו התייר הישראלי הממוצע, לדברי יפרח, משאיר במדינה 3,000 עד 5,000 דולר. אינני יודעת אם הנתון מבוסס או לא, אבל החבורה שלנו (חמש נשים) הצליחה להוריד את הסטטיסטיקה באופן ניכר, גם הרבה מתחת לזו של הזרים.
גני מאז'ורל (Jardin Majorelle)
פסק זמן באווירה אירופאית משהו, אך אקזוטית, מצאנו בגני מאז'ורל, הנמצאים בגליז (חלקה המודרני של העיר). הגנים היפהפיים היו אחוזתו של האמן הצרפתי ז'אק מאז'ורל (Majorelle), שהחל לטפח אותה ב-1920 ופתח אותה לציבור ב-1947. לאחר מותו, ב-1962, עברה הבעלות על השטח לידיו של מעצב האופנה איב סן לורן.
במרכז הגנים ניצב בניין צבוע כחול, המעוצב בסגנון אר-דקו. בית זה שימש כסטודיו של האמן וכיום פועל בו מוזיאון קטן ומעניין לאמנות איסלאמית. הגנים מציעים צמחייה מכל העולם, כולל קקטוסים מרהיבים, על רקע גוונים עזים של המבנים – בעיקר כחול, ירוק וצהוב. בית הקפה הממוקם במרכז הגנים נעים להפליא.
ריאד. חצר פנימית ומלון
כמעט בכל ארמון ובית משפחה במרוקו יש ריאד. בפירוש המילולי בערבית, ריאד הוא גן; כאן מדובר בחצר פנימית, שחלק ניכר מהארכיטקטורה המרוקאית משתמש בה כמקור יחיד לאור ולאוויר לבני הבית. מפאת צנעת הנשים, קירות הבתים הפונים לרחוב אטומים, וחלונות נפתחים רק אל החצרות הפנימיות. בתי היהודים, אגב, נבדלים בכך שיש בהם גם חלונות החוצה ולפעמים אף גזוזטראות קטנות.
בכל ריאד יש מקווה מים - מזרקה או בריכה - ובאקלים הלוהט באופן קיצוני (עד כדי 50 מעלות בקיץ), המים מעניקים הקלה משמעותית. החצר הפנימית משמשת גם כתחליף לחדר הסבה ולחדר אוכל.
בהשאלה, "ריאד" הוא מלון שהוקם בבית מגורים בעל חצר פנימית כזו. חדרי האירוח מסודרים סביב החצר וסביב מעבר מקורה ומקשר בכל קומה. על פי המדריכים, במרקש יש כ-1,000 בתי מלון ו-600 ריאדים - יותר מיטות מאשר בפריז.
הריאד שבו התארחנו בעיר העתיקה, Riad Les Yeux Bleus (ריאד העיניים הכחולות), עוצר נשימה ביופיו, על צבעיו העזים (בעיקר כחול אינדיגו מהפנט), אריחיו המצוירים, הבריכה במרכזו, הגג המשקיף על העיר ומשמש לארוחות בוקר, החמאם, חדר הטיפולים והג'קוזי.
חייבים לציין, עם זאת, שיש בו גם כמה דברים לא שגרתיים, בלשון המעטה: החדרים, לפחות בחלקם, קטנים (28 סנטימטרים נמדדו בין המיטה לקיר); דלתות החדרים אינן ננעלות ואפילו לא ממש נסגרות; ודבר אינו מפריד בין החדר לחדר הרחצה (כולל האסלה). ועדיין, ההמלצה החמה תקפה.
בסיור קצר, ביומו השני של הביקור, התרשמנו גם מריאדים נוספים, אחד יפה ממשנהו (כמו למשל Kniza Riad, Riad 72 ואחרים). מעל דלתותיהם, אגב, לא מופיע שלט עם שמם. ליודעי ח"ן בלבד.
יותר מהכל, הריאד מזמין לשהייה נינוחה. וזו אולי הבעיה המרכזית במרקש: כל מה שאתה רוצה זה לנוח בריאד, לקרוא ספר, להתבשם מהאווירה, אבל העיר הרוחשת קוראת לך לצאת ולטרוף.
מה אוכלים (חוץ מקוסקוס וטאג'ין)
הניווט בעיר העתיקה לא פשוט. גם כשהזמנו מקום במסעדה, תמיד יצא מי מטעמה לאסוף אותנו. למרות שנהנינו להרגיש כמלכות – זה לא אנחנו, אלו הסמטאות, ואין ברירה, אם רוצים להגיע.
אם כבר הזכרתי מסעדות, אמליץ על שתיים: אחת - Dar Yacout - רק מפי השמועה (המבוססת ביותר). יש הטוענים כי היא המסעדה הטובה והיפה בעולם (אך יש להזמין מקום המון זמן מראש, ולא עלה בידינו); והשנייה, Gastro mk, שהסבה לנו עונג גדול. נהנינו מאוכל עילי, בינלאומי, מדויק ועדין, שהגיע בדיוק בזמן (אחרי שבוע של קוסקוס וטאג'ין טובים כשלעצמם, אבל מעט רפיטטיביים).
המסעדה נמצאת בריאד מעוצב להפליא, המהווה תפאורה מושלמת, ואפשר גם להתארח בחדריו היפיפיים. הסעודה מתחילה על הגג, לעת השקיעה, מוקפים בגגות העיר הציוריים, ואחרי קוקטיילים וטעימות קטנות ומענגות, יורדים לאכול בריאד עצמו.
את המובן מאליו גיליתי בדרך הקשה - יום וחצי במרקש אינם מספיקים. מסע של שמונה ימים (ברוטו) במרוקו משאיר טעם של עוד. עוד המון. אני לא זוכרת מקום בעולם שבו הרגשתי רצויה כל כך. המרוקאים נעימים ומסבירי פנים, נותני השירותים יוצאים מגדרם, ואפילו הרוכלים מרפים ממיקוח בקלות רבה. לו היו טיסות ישירות למרקש, היה נווה המדבר הזה הופך בשבילי לחלופת סוף-שבוע נפלאה ותכופה לפריז, רומא ולונדון. הרגשתי שם מוקסמת וסקרנית כאחד. עוד אחזור.
ומה אסור להחמיץ בבודפשט? לחצו על התצלום למדריך יעדים אדריכליים
>> שתי קוביות ושביל קליפות: וילה בתכנון נוימן-חיינר במרכז הארץ
