"הבנתי שזה לא מתאים לי. סגרתי את המשרד וחיפשתי דרך חדשה"
שלומית יפת-ביאליק קיבלה מאביה עורך הדין את משרדו, אבל אחרי כמה שנים ויתרה עליו ופנתה לכיוון אחר לגמרי ובלתי צפוי, שמשלב משפחה, עבודה וכיף גדול
כששלומית יפת-ביאליק סיימה את לימודי המשפטים, נראה היה שדרכה ברורה וסלולה. היא הצטרפה למשרד עורכי הדין של אביה, ובגיל 26 כבר ניהלה אותו בהצלחה. רק שאז היא הבינה שלא טוב לה, שזה לא המקום הנכון עבורה. נאמנה למורשתה מבית, היא לא ויתרה לעצמה: היא חישבה מסלול מחדש, יצאה לדרך עצמאית והקימה את הוצאת הספרים המשפחה המטיילת, שהפכה זה מכבר למעין תנ"ך עבור משפחות ישראליות המטיילות בחו"ל. האומץ, הנחישות, הקסם והנדיבות של יפת-ביאליק - כולם נמצאים כאן, במסע האישי שלה.
מי את?
"שלומית, נשואה לאוּרי ואמא לאיל, עופר והילה – 'המשפחה המטיילת'. אני רואה את עצמי כברת מזל, מפני שאני עושה משהו שאני מאוד אוהבת, שמשלב באופן נפלא את החיים האישיים, המשפחתיים והעסקיים שלי".
מה את עושה בדיוק?
"אני בעלת הוצאת ספרים שמפרסמת מדריכי נסיעות למשפחות ישראליות המטיילות בחו"ל. בהוצאה שלי אני חובשת כובעים רבים: אני הבעלים, המו"ל, התחקירנית, הכתבת, הצלמת – וגם מפקחת על כל שלבי העבודה עד להפצת הספרים לנקודות המכירה. יתר עיסוקיי משיקים לכך: אני מקיימת מפגשי ייעוץ קבוצתיים ואישיים לקראת יציאה לטיול, נותנת הרצאות ומשיבה לשאלות גולשים".
שורשים, סיפורי ילדות - מה את זוכרת?
"אני בת הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. הוריי היו ממייסדי שכונת רמת מוצא בירושלים, שבה נולדתי וגדלתי. אמי שרה היא פרופסור לחקר המקרא, כלת פרס ישראל בתחומה. אבי גדעון ז"ל היה משפטן, בעל משרד לעריכת דין. שניהם ניהלו קריירה משמעותית, עובדה שהשפיעה מאוד על תפיסת עולמי ועיצבה במידה רבה את מסלול חיי.
"אמא שלי הייתה אשת קריירה בשנים שבהן זה לא היה מאוד מקובל. היא הייתה האישה הראשונה שכיהנה כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית, וגם הראשונה ששימשה כראש המכון לחקר היהדות. המסר בבית היה ברור: ניתן לשלב חיי משפחה עם קריירה. העובדה שאת אישה אולי מציבה בפנייך קשיים, אבל לא מהווה סיבה להימנע מעשייה ומהגשמה עצמית.
"אבא שלי מעולם לא הצליח להבין אנשים שמילאו לוטו: מבחינתו, העבודה כשלעצמה הייתה ערך, והצלחה היא משהו שאתה משיג בזכות עבודה קשה. החינוך בבית היה לעצמאות כלכלית, ומגיל צעיר התחלתי לעבוד עבור דמי הכיס שלי. זה נתן לי תחושת ערך ומסוגלות.
"בזכות הקריירה האקדמית של אמא שלי יצאנו כמה פעמים לשנת שבתון בחו"ל: כשהייתי בת שלוש נסענו לקליפורניה, בכיתה ד' נסענו לאנגליה, ובכיתה י' לבוסטון. אבא פירגן לאמא מכל הלב והיה סוגר את המשרד שלו לשנה ומצטרף אלינו. התקופות בחו"ל נתנו לי המון: ראיתי עולם, הכרתי אנשים, תרבויות ומנהגים, למדתי להסתדר ולהרגיש בבית בכל מקום. ההורים נתנו לי הרבה חופש, וגם בחו"ל שמרתי על העצמאות שלי. אמא תמיד הייתה מתגאה ש'לא חשוב איפה יזרקו את שלומית, היא תיפול על הרגליים ותסתדר'. מאז ועד היום אני מרגישה בנוח בכל מקום, אבל עם כל ההנאות בחו"ל והאפשרויות שעמדו שם בפני אמי, תמיד היה ברור לנו שחוזרים, שכאן זה הבסיס והבית.
"אחרי הצבא נסעתי לטיול הגדול בדרום אמריקה. כמי שהתנסתה בחיים בחו"ל, חשוב היה לי לחוות את הדברים 'מבפנים': לדבר עם המקומיים בשפתם, להכיר את מנהגיהם. ההצלחה הגדולה ביותר מבחינתי הייתה כשאנשים הזמינו אותי להתארח בביתם. עד היום זוהי המהות האמיתית של הטיולים בעיניי: להתקרב לאוכלוסייה המקומית, לאכול את האוכל המקומי. גם בגדים מסורתיים מכל סוג מעוררים בי שמחה גדולה.
"כשחזרתי, התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. זו הייתה בחירה טבעית עבורי, ללכת בדרכו של אבי. כבר בתקופת הלימודים התחלתי לעבוד במשרד עם אבא, וכשסיימתי, הצטרפתי אליו במשרה מלאה. שיתוף הפעולה בינינו היה מרתק. אבא שלי היה יזם בנשמתו: בכל קונפליקט או בעיה הוא ראה הזדמנות לצמיחה. הביטחון העצמי שלו והביטחון שלו בי וביכולות שלי דחפו אותי קדימה.
"אחרי כשנה נסעו הוריי לעוד שבתון בחו"ל, ואני נשארתי לבד במשרד, ולמעשה ניהלתי אותו בפועל. כשההורים חזרו ארצה, אבא לא חזר לעבוד במשרה מלאה, ולמעשה המשרד כבר היה 'שלי'. באותה תקופה נישאתי לאורי, מהנדס תעשייה וניהול, שאותו הכרתי באוניברסיטה, ובמהלך הקמת הקן המשפחתי התחלתי לשאול את עצמי אם אני נמצאת במקום הנכון. אחרי כמה שנים אינטנסיביות הבנתי שמה שאני עושה, פשוט לא מתאים לי. בבסיס העיסוק בעריכת דין קיים קונפליקט בין שני צדדים, ואני שונאת קונפליקטים. בזמן שאבא שלי הסתער בחדווה על הצורך לייצג לקוחות בבית המשפט, אני תמיד ניסיתי למצוא נוסחה לפשרה. לא נהניתי מעצם הלחימה. לאחר לבטים קשים סגרתי את המשרד וחיפשתי דרך חדשה.
"בינתיים נרשמתי לתואר שני בהיסטוריה של המשפט. במהלך הלימודים נולד בננו הבכור איל, וכשהוא היה בן חמישה חודשים, נסענו שלושתנו לאיטליה. היינו הורים צעירים, מנוסים בטיולים בעולם, וחשבנו ש'מה הבעיה, פשוט נוסעים עם תינוק'. הטיול הזה, שבו הבנתי שלטייל כמשפחה זה דבר שדורש היערכות אחרת, היה נקודת המפנה שלי. כך נולדו ספרי 'המשפחה המטיילת'".
ב-2008 יצא המדריך הראשון שלה, לצפון איטליה, "ומהרגע הראשון התגובות היו טובות מאוד", היא אומרת. "הבנתי שעניתי על צורך ושאני בכיוון הנכון. בהתחלה עשיתי הכל לבד, עד לרמת ההובלה של הספרים לחנויות. נאמנה לחינוך שלי מהבית, לא עשיתי לעצמי הנחות. עבדתי קשה בשביל ההצלחה שלי. בהמשך למדתי להסתייע באנשי מקצוע, אבל גם כיום אני מעורבת בכל שלבי היצירה של הספרים. בעקבות המדריך הראשון באו עוד חמישה: מדריכים לסלובניה ולקרואטיה, להולנד, ליער השחור, לפריז ולאוסטריה. בימים אלה אני עובדת על ספר חדש שיוקדש לספרד".
מה לקחת איתך מ"בסיס האם" לשלומית של היום?
"המון. אבא שלי ז"ל ואני היינו החברים הכי טובים, ואני קשורה מאוד לאמי ולאחים שלי. אורי והילדים הם הפרטנרים שלי לטיולים המשפחתיים, ואחותי חגית היא הפרטנרית הקבועה לטיולי תחקיר עבור הספרים. בבית שבו גדלתי הייתה חשיבות גדולה למסגרת המשפחתית, ואני בחרתי לשמר את הערך הזה בתחום העיסוק שלי. בבית למדתי גם שהעיסוק הוא אחד הדברים החשובים בחיים, והטמעתי את זה היטב. אני רואה את מה שאני עושה לא כעבודה, אלא כמי שאני. זו לא רק פרנסה: זו הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלי.
"גם הנסיעות לחו"ל כילדה הטביעו את חותמן. אני אוהבת לטייל. ממש-ממש אוהבת לטייל. לא משנה כמה פעמים אני נוסעת, אני תמיד מתלהבת. אני במיטבי כשאני בטיול: הזמן טס לי, אני מרגישה נפלא פיזית, זה אזור הנוחות שלי. כשאני רואה שלטים של שבילים, אני מתמלאת אנרגיות. העבודה על כל ספר כרוכה בהרבה נסיעות, והיכולת לשלב את העבודה עם ההנאה העצומה שאני חווה היא מקור לאושר גדול. יחד עם זאת, חשוב לי לציין: גם לנו יש פאשלות, גם אנחנו מתבלבלים לפעמים בדרך, גם אצלנו הילדים רבים במושב האחורי".
מסר לאומה?
"טיילו הרבה. הטיול המשפחתי תורם המון. הילדים שלכם יסתכלו עליכם, יראו איך אתם מתפקדים בארץ זרה, ויבינו שהעולם פתוח בפניהם. החשיפה לשפות זרות, לתרבויות, לריחות ולטעמים מרחיבה אופקים ומציידת אותנו בחוויות שהופכות להיות חלק ממי שאנחנו וממי שנהיה. חשוב לטייל גם עם ילדים צעירים: הם אולי לא יזכרו מקומות, אבל יזכרו היטב את החוויה המשפחתית, את המשמעות של הדברים. לפעמים דווקא החוויות הקטנות - הליכה משותפת לסופרמרקט, פיקניק על שפת האגם, לינה בצימר - הן אלה שייזכרו לטוב ויהיו חלק מהסיפור המשפחתי שלכם".
________________________________________________
המשפחה הזו יצאה לטיול במזרח לפני שנתיים והחליטה לא לחזור. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.
למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.
