עושה רושם שכולנו גדלנו על הפנטזיה הזו – ביום מן הימים יגיע ה"אחד", נתאהב, נתחתן ויחד נקים משפחה לתפארת. אבל מה קורה כשמגיעים לסוף שנות ה־30, והפנטזיה הזו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות?
אמהוּת חד־הורית היא אפשרות נפוצה ומקובלת, אבל בעולם כולו, ובישראל בפרט, צובר פופולריות עוד מודל משפחתי: הורות משותפת ללא זוגיות. בדרך כלל, בין אישה סטרייטית לגבר הומו.
רחלי בר־אור, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, וגידי שביט, עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט ומטפל משפחתי, הקימו לפני 22 שנה את מרכז "הורות אחרת" בדיוק לשם כך. באמצעות המרכז הם מלווים זוגות כאלה בתהליך ההורות המשותפת, החל בהיכרות, דרך כתיבת החוזה בין שני השותפים וכלה בלידה.
"בישראל קיים לחץ גדול להולדה", אומרת בר־אור. "מצד אחד, אתם כמעט לא שייכים למשפחת האדם אם אין לכם ילדים. מצד שני, המדינה לא נותנת תמיכה כלכלית. אמהות חד־הוריות רבות חיות לא רק במצב של עוני, אלא גם בבדידות רגשית קשה. פגשנו לא מעט הומואים שרוצים ילד, ועלה בנו הרעיון לחבר ביניהם. כך מתקיימת תמיכה הדדית - מעשית, רגשית וכלכלית - בגידולו של ילד משותף בשני משקי בית נפרדים".
בלי פרפרים בבטן
מרב לוין (44) מגבעתיים, תוכניתנית, מאמינה מניסיון שמדובר במודל טוב ושוויוני. "ברוב המשפחות שאני מכירה, חלוקת התפקידים לא שוויונית", היא אומרת. "אם הייתי חיה עם גבר, הייתי מחשבת כל הזמן אם אני עושה את כל עבודות הבית, אם העבודה שלו חשובה יותר משלי ואם העיסוקים שלי חשובים משלו. מה גם שבזוגיות לוקחים אחד את השני כמובן מאליו. פה משקיעים בלשמור על יחסים טובים ואין חיכוכים. לפעמים החברות שלי אומרות שגם הן היו צריכות לעשות כמוני".
איך הגעת לרעיון של הורות ללא זוגיות?
"בגיל 35 נמאס לי מעולם הדייטים. הבנתי שהסיבה העיקרית שבגללה אני מחפשת בן זוג היא להקים משפחה. אלון חמיס היה הראשון שפגשתי אחרי שהחלטתי על הורות אחרת. היה לנו נוח לדבר ולתקשר, משהו רגוע ולא לחוץ. כל התהליך של ההיכרות לקח שנה. אחרי שפגשתי אותו נפגשתי עם עוד גבר או שניים, שלא התאימו. נכון שהיה לי רגע של רגליים קרות, לא הייתי בטוחה אם זה הבן אדם הנכון ואם אני מוכנה, אבל אלון הרגיע אותי. הוא לא נלחץ".
אלון חמיס (45) מגבעתיים, בעלים של חברה להדברת מזיקים, דווקא היה בזוגיות מחייבת, שבמסגרתה קיווה להקים משפחה, אבל בן זוגו לא רצה ילדים. חמיס החליט שהוא לא מוותר וחתך את הקשר בהחלטה אמיצה. "עניין הפונדקאות נראה לי מסובך וגם רציתי אמא בתמונה, אז התאימה לי הורות משותפת", הוא אומר. ללוין ולחמיס יש שני ילדים (שבע ושלוש וחצי) בהורות משותפת.
איך ידעת שמרב היא האדם הנכון?
חמיס: "קשה לדעת שזה זה, כי אין לי רגשות כלפי אישה כמו שיש לי כלפי גבר. אין ריגושים ופרפרים בבטן. אבל בשלב ההיכרות אתה לומד להכיר את הבן אדם מבפנים. פגשתי את ההורים והאחים של מרב, והיא פגשה את המשפחה שלי. אחרי חצי שנה הבנתי שאני רוצה שהיא תהיה אם ילדיי, אבל היא אמרה שהיא צריכה עוד כמה חודשים. לא בדקתי בזמן הזה אופציות אחרות. זה סתם מסרבל".
סליחה על השאלה, אבל איך זה עובד בפועל?
לוין: "עשינו הזרעה. ניסינו באופן עצמאי עם מזרק, וזה לא עבד. עם הילד השני כבר עברנו להפריה, וזה לקח שנה וחצי".
מה קורה מבחינה כלכלית? איך אתם מתחלקים בהוצאות?
חמיס: "מתחלקים חצי־חצי. יש לנו חשבון משותף לכל ההוצאות שקשורות בילדים. אנחנו מפקידים שם סכומים זהים, ולכל אחד יש פנקס צ'קים של החשבון. אנחנו חיים בבתים נפרדים. שלוש פעמים בשבוע הילדים ישנים אצלי, ואז שבת אצלי ושבת אצל מרב. את החגים עושים לפעמים יחד, אצל אחת המשפחות. אנחנו משתדלים להתגמש ולא להיות ביקורתיים. לי, למשל, חשוב יותר אוכל בריא ושלא ישחקו בטאבלט, ואצל מרב פחות, אבל זה לא מהותי".
הסידור ביניכם נשמע אידיאלי. יש גם חסרונות או חיכוכים?
חמיס: "החיסרון הוא בכך שאני לא נמצא רצוף עם הילדים, וגם שזה קצת מבלבל אותם - היום ישנים אצל אמא, מחר אצל אבא. הבן הגדול אמר פעם: 'הלוואי שהייתם גרים יחד'. הם הולכים לחברים ורואים שם שאבא ואמא גרים באותו בית. אבל בסך הכל יש יותר יתרונות מחסרונות. אני מכנה אותנו 'זוג הורים גרושים בלי כל האיכסה והמריבות על כסף'".
מרפסת מול מרפסת
עד לפני שבע שנים, גלי ארבל (46) מתל־אביב, בעלת משרד לשיווק דיגיטלי, בכלל לא ידעה אם היא רוצה ילדים. הנושא אפילו לא העסיק אותה. "רבים מחבריי לא עשו ילדים עד גיל מבוגר, אז היה קל לחיות ככה. גם זוגיות לא הייתה הקטע שלי, אבל בכל זאת החלטתי לבדוק את עניין ההורות האחרת. אחרי חצי שנה החלטתי שאני רוצה להיות אמא, ואז פגשתי את יעקב. היום יש לנו שני ילדים, בני ארבע ושלוש".
לעומתה, בן זוגה להורות, יעקב מנחם (55), אדריכל מתל־אביב, תמיד ידע שהוא רוצה ילדים, אבל כאשר היה בארון חשב להקים משפחה כמו כולם, לפחות למראית עין.
מנחם: "לפני 20 שנה לא היה מגוון של משפחות אלטרנטיביות כמו היום. פרסמתי בפורום של לסביות וחיפשתי מישהי שרוצה לממש איתי חלום של אבא, אמא, ילדים, חתולה וסובארו. חברות הפורום שפכו עליי קיתון של צוננין בגלל הפנטזיה הזו, ואני התחלתי להיפגש עם נשים באופן עצמאי, אבל זה לא הצליח. לא ידעתי על מה לדבר איתן. לא היה לי ברור איזו מערכת יחסים אני מחפש ואיך אקיים משפחה כזו. לא הייתי בשל לגמרי. בסופו של דבר הגעתי ל'הורות אחרת', ושם עזרו לי להבין שבשביל להביא ילד לעולם אני צריך לצאת מהארון. לקח חמש שנים עד שהכרתי את גלי. בסופו של דבר המשפחה עודדה, והעובדה שאני הומו לא קלקלה את השמחה".
חמש שנים זה המון זמן, לא?
מנחם: "יכולתי לקבל כרטיס 'הנוסע המתמיד'. בדרך היו ניסיונות היריון שלא צלחו עם אישה אחרת. זה היה מתסכל. כשפגשתי את גלי, היה ברור שיש חיבור. ראינו את ההורות עין בעין. יש בה חום, שמחת חיים וטמפרמנט שחשוב להביא להורות".
ארבל: "אני ידעתי מהרגע הראשון שזהו זה. היה ביעקב משהו ששידר יציבות ושקט, משהו שאני נמשכת אליו כי אני לא כזו. אבל ממש מעט אחרי שהכרנו הכרתי בחור אנגלי, נסעתי לאנגליה, ולא ידעתי איך זה יתפתח. התברר שהבחור עקר, ואני הבנתי שאם אני רוצה ילדים לא כדאי להתמהמה. לא רציתי ללכת לבנק הזרע, אז ויתרתי על הקשר".
מנחם: "אנחנו קצת חריגים באופן שבו אנחנו מנהלים את ההורות שלנו. אנחנו מנהלים קשר אינטנסיבי. גלי גרה מרפסת מולי, ואפילו קנינו אוטו משותף. אנחנו מבלים המון יחד, כל יום אוכלים ארוחת ערב משותפת. הילדים יום אצלי ויום אצל גלי. כמעט כל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב משפחתית".
לא היו משברים בדרך?
ארבל: "איך שפגשתי את המשפחה של יעקב, התחברתי עם אחותו. הוא דווקא לא אהב את זה, כי זה טשטש לו את הגבולות והיו לנו חיכוכים על רקע זה. היום אחיו ואחותו חברים מאוד טובים שלי. לאורך השנים היו בינינו מחלוקות גם סביב שינויים. אם אני רוצה משהו, אני עושה, יעקב הוא מהמתבשלים. מאז שהכרתי אותו עברתי דירה שלוש פעמים, והוא גר 25 שנה באותה דירה. אבל בסופו של דבר אנחנו מאזנים אחד את השני. לפעמים הוא הברקס שלי".
אם משווים את המשפחה שלכם למשפחה גרעינית קלאסית, מה היתרונות ומה החסרונות?
ארבל: "החיסרון הגדול הוא כלכלי. יקר מאוד להחזיק שני בתים, במיוחד במרכז תל־אביב. החיסרון השני הוא התפקוד הלוגיסטי, קל יותר לתפעל כשיש שניים בסביבה כל הזמן. אם הוא היה בן הזוג שלי, תמיד היה שם מישהו, לא היה מצב שאהיה לבד עם הילדים. אמא שלי שואלת הרבה פעמים למה אנחנו לא גרים יחד. אבל אין סיכוי שאוותר על המרחב הפרטי שלי".
מנחם: "אני רואה כמעט רק יתרונות. אני מבלה יותר זמן עם הילדים מאשר החברים הסטרייטים שלי".
איך הילדים מקבלים את זה?
ארבל: "הילדים קטנים ועדיין לא שואלים שאלות. אבל כשהבן הגדול כן שואל, אני אומרת לו שכל אחד בונה משפחה כמו שהוא רוצה ולא כולם חייבים להיות אותו הדבר".
יש לך טיפ לנשים שקוראות את הכתבה הזו וחושבות להביא ילד לעולם בצורה דומה?
ארבל: "כשיש משברים חשוב ללכת לטיפול או לגישור. אני מכירה הורים כמונו שלא הולכים לטיפול כי הם לא מרגישים כמו זוג, אבל צריך להבין שברגע שיש ילדים זו זוגיות לכל דבר. צריך להשקיע ולטפח את הקשר בדיוק כמו בזוגיות".
בין שני בתים
הדבר שהכי הפחיד את ענבר בן יעקב (53), סוכנת נסיעות מתל־אביב ואם לבת 18, היה החשש להוליד ילד עם מישהו שהיא לא ממש מכירה.
"חששתי שאם מערכת היחסים לא תהיה טובה, ההורות תהפוך לעניין עסקי, וזה נראה לי עצוב. מה גם שבניגוד למערכת יחסים רומנטית, כאן את לא יכולה לשבור את הכלים וללכת כשאת מתעצבנת".
ל"הורות אחרת" הגיעה בגיל 34. מכיוון שהייתה צעירה יחסית לנשים אחרות שבוחרות במודל המשפחתי הזה, היא בחרה להמתין עוד שנה כדי לחשוב. לאחר שנה שבה, וכמה חודשים לאחר מכן פגשה את אמנון רהב (53), מעצב גרפי מתל־אביב. "אהבתי את הראש של ענבר והייתה בינינו תקשורת נהדרת", הוא מעיד. "זה באמת היה סיפור חלק, בלי שום דרמה וטלטלות", הוא אומר.
איך זה עבד?
בן יעקב: "נסענו יחד לניס לחופשה, והחלטנו שננסה להיכנס להיריון בשיטה הביתית, עם מזרק. לא היינו לחוצים, אבל זמן הנסיעה הסתדר עם זמן הביוץ".
מה אמרו החברים והמשפחה?
בן יעקב: "דיברתי רק עם שני חברים. את הוריי העדפתי ליידע בשלב מאוחר יותר, כשהייתי יותר מגובשת עם עצמי".
רהב: "אצלי כל הסביבה ידעה, המשפחה הגרעינית, החברים, גם בעבודה. זה אף פעם לא היה אישיו".
יצא לכם לגור יחד?
בן יעקב: "גרנו יחד כשהייתי בהיריון ועוד עשרה חודשים לאחר הלידה. עשינו את זה בעיקר מאילוצים טכניים. אמנם ב'הורות אחרת' התנגדו לרעיון, אבל בשבילנו זה היה מצוין לאותה תקופה, עד שזה נעשה צפוף מבחינה נפשית ואז הפרדנו בתים. מצאתי דירה שכורה קרוב לאמנון, בהתחלה הילדה הייתה יותר אצלי, ואחר כך התחלקנו חצי־חצי. מבחינה כלכלית אמנון תמיד כיסה חלק גדול יותר מההוצאות, כי רמת ההכנסה שלו גבוהה יותר. קיימים בינינו אמון וחברות, אף אחד מאיתנו לא מרגיש מנוצל".
ומה עם זוגיות של ממש? זה לא מפריע?
בן יעקב: "אני לא חושבת שהורות מסוג זה מהווה בעיה למי שרוצה זוגיות. אמנון בזוגיות כבר תשע שנים. לי היו קטעים פה ושם שלא התפתחו לזוגיות, אבל אם את פוגשת מישהו ואת מוצאת חן בעיניו, זה לא משנה לו אם יש לך ילד מגבר הומו".
בתכם כבר בת 18. איך היא מגיבה על ההרכב המשפחתי המיוחד?
בן יעקב: "הילדה גדלה בלב תל־אביב וראתה כמעט את כל המודלים המשפחתיים האפשריים. אם לא מתייחסים לזה כאל משהו יוצא דופן, גם הילד לא מתייחס לזה כך. היא יודעת איך עשו אותה מבחינה טכנית וגם על המיניות של אמנון. כל פעם סיפרנו פיסת מידע בהתאם למה שאפשר לעבד באותו גיל".
רהב: "כשהבת שלנו הייתה קטנה, היא הייתה בטוחה שאנחנו נשואים. אמרנו לה שלא התחתנו אבל שאנחנו חברים טובים מאוד. הסברנו לה שיש בנים שמתחתנים עם בנים, ובנות שמתחתנות עם בנות".
מה היתרונות והחסרונות במודל שלכם?
בן יעקב: "יש לי חצי מהשבוע שבו אני חופשייה ועושה מה שאני רוצה".
רהב: "כשנפגשים עם ילד שלא רואים כל יום, מתרגשים יותר. החיסרון הוא בכך שמגדלים ילד בשני בתים, ולפעמים דברים נופלים בין הכיסאות - כן עדכנתי, לא עדכנתי, כן עשתה שיעורים, לא עשתה. יש גם את עניין ההסתגלות להבדל בין שני הבתים, וללמוד לכבד את ההבדלים, כי בכל בית יש גבולות קצת שונים".
יש לך טיפ לנשים שקוראות את הכתבה ושוקלות להביא ילד לעולם באותו אופן?
בן יעקב: "זו החלטה גדולה מאוד, וכדאי לאישה להיות מספיק כנה עם עצמה: האם היא תאפשר למישהו אחר לגדל איתה את הילד? האם קשה לה לשחרר? כי אם היא לא פתוחה, אולי תרומת זרע מתאימה לה יותר".
לא ממליצים לגור יחד
רחלי בר־אור וגידי שביט ממליצים לנשים השוקלות הורות משותפת להתחיל בגיל 37. אז עדיין יש זמן לבחון את הרעיון ולהבשיל לתוכו. "נשים פונות גם בגיל 41-40, אבל אז מידת הלחץ גבוהה מדי. אנחנו לא מקבלים בדרך כלל נשים הטרוסקסואליות מתחת לגיל 36, מפני שהן לא באות מהסיבות הנכונות. בדרך כלל זה קורה אצלן בגלל צורך לא מעובד למרוד. רוב הנשים שנמצאות אצלנו באות אחרי טיפול פסיכולוגי, ומקבלות החלטה מודעת לדחות את הזוגיות לאחר שלב ההורות", אומרת בר־אור.
אז בשלב זה הן מוותרות על החלום?
"כדי ליצור מבנה משפחה של 'הורות אחרת' נדרשת פרידה מ'פנטזיית סינדרלה', ובהחלט מדובר בתהליך של אובדן ואבל. הגברים במרכז ויתרו על הפנטזיה הזו כאשר השלימו עם ההומוסקסואליות שלהם. אצל נשים זה קורה בדרך כלל רק בעקבות השעון הביולוגי".
מה בדיוק כולל התהליך?
"זה מתחיל בריאיון אישי, שמנסה לבדוק את ההתאמה ההדדית בין הפונה למרכז. אלה שמתאימים משתתפים בקבוצה שמנחה גידי אחת לשבועיים. הקבוצה מיועדת גם להיכרות ראשונית וגם לעיבוד השאלות, המחשבות, הפחדים והציפיות מקשר ההורות המשותפת. כשצריך, אנחנו מייעצים גם בטלפון ובשיחות אישיות לאורך כל תהליך מציאת השותף והעמקת הקשר. המטרה שלנו היא שהאנשים שבאים לכאן יהיו שלמים עם ההחלטה שעשו".
כמה זה עולה?
"100 שקל לריאיון הראשוני ו־1,700 שקל לתהליך כולו, ללא הגבלת זמן. מפגש קבוצתי עולה 40 שקל. שעת ייעוץ לחוזה לחברי המרכז - 250 שקל. המרכז פועל בתל־אביב בלבד, ולמיטב ידיעתי השירות שלנו הוא היחיד בעולם".
כמה אנשים עברו דרככם עד היום?
"אנחנו קיימים כבר 22 שנים. ניתן להניח שנרשמו למרכז כ־1,000 אנשים, ולהערכתנו באו לעולם כ־400 ילדים באמצעותנו. יש גם זוגות רבים שיצרו קשר עצמאי, אבל באו אלינו לקבל ייעוץ וליווי בתהליך כתיבת החוזה. במשך השנים היו כמובן שותפים להורות שחוו קשיים ביחסים, ובדיוק בשביל מקרים כאלה יש סעיף מרכזי בכל החוזים שנקרא 'מנגנון לפתרון חילוקי דעות'. הוא מחייב את שני השותפים לפנות לטיפול בקשר ההורי".
למה אתם מתנגדים לחיים בבית משותף?
"החיים בבית משותף מחקים זוגיות הטרוסקסואלית. זה מבלבל ויוצר מתחים מיותרים. כאשר חיים בשני משקי בית שונים וכל אחד מההורים יכול לבנות זוגיות שמתאימה לו, היחסים בין ההורים נשארים יציבים והילד לא חשוף למריבות ולמשברים. עולמו נשאר יציב".
מה כדאי לבחון בקשר לפני שמחליטים?
שביט: "חשוב לראות איך רבים, האם האדם אמין, איך הוא מתנהל עם כסף, עד כמה נחמד לנו לבלות איתו. תשאלו את עצמכם, האם יהיה נחמד להיות הבן או הבת של האדם שמולכם. אנחנו ממליצים על היכרות של שלושה חודשים עד חצי שנה לפני שחותמים על חוזה, שהוא רשת הביטחון. ככל שמדייקים את ההסכם לפני ההיריון, עולים סיכויי ההצלחה".
מה עם החלוקה הכלכלית? אתם חושבים שהיא צריכה להיות שווה?
בר־אור: "שוויון כלכלי מתקיים במובן זה שכל צד משתתף בהוצאות גידולו של הילד באופן יחסי ליכולתו".
זה לא מבלבל להוליד ילד ללא רומנטיקה?
"העובדה שהגברים מחוץ לארון יוצרת גבול ונפרדות - מאפשרת לאם ולאב ליצור קשרים לפי בחירתם".
