העבודה על הכתבה הזו זרקה אותי חמש שנים אחורה, ליום שבו הגעתי לעבודה בראש מגולח. במעלית נתקלתי בעמיתה לעבודה, כזו של "שלום שלום", לא מישהי שעבדתי איתה באופן צמוד.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
- להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
- לכתבות נוספות
כשראתה אותי השפילה מבט באחת. התגובה הזו ל"יציאה מהארון" עם סרטן השד שלי, ליוותה אותי ברוב המקומות. בעבודה אמנם חיבקו אבל שכנעו אותי לצאת לחופשת מחלה (וטוב שכך), ליד שער בית הספר של הילדים אנשים שהכרתי הפסיקו להגיד לי שלום, וחברים שנפגשתי איתם הביטו בי במבטים משתתפים אך מבוהלים. חלקם ודאי חשבו שאני גוססת. אפילו בני המשפחה התקשו להתמודד.
כשהגעתי לפני כחודש למושב משמרת בשרון, פגשתי חבורה גדולה של נשים שחוגגות את הנשיות שלהן. היו שם נשים בשנות ה־30, 40, 50, 60 שלהן ואחת בת 67. גבוהות, נמוכות, קירחות, קצוצות שיער ובעלות שיער ארוך. חלקן חבשו פאות, אצל אחרות השיער כבר הספיק לצמוח. כולן היו לבושות בג'ינס וגופיות לבנות עם סרט ורוד, שהוא סמל המחלה. כולן הפקידו את פניהן בידי המאפרות המתנדבות, וסיפרו בהתרגשות זו לזו ומול המצלמה את הסיפור האישי שלהן.
החגיגה הזו, שהמחישה את הצורך של רובנו, נשים שהחלימו מסרטן השד, לצעוק את דבר המחלה ולא להתבייש בה, הזכירה לי את הסצנה של סמנתה מ"סקס והעיר הגדולה", שבה היא נואמת בפני קבוצה גדולה של גברים ונשים ונוטפת זיעה בגלל גלי החום מטיפולי הכימו. באמצע הנאום היא אומרת 'fuck it' ומסירה בהפגנתיות את הפאה. אחריה קמות נשים אחרות בקהל ובזו אחר זו מסירות גם הן את הפאות שלהן.
בחזרה למושב משמרת: שיא האירוע היה כשכל הנשים נעמדו בסטודיו וחייכו למצלמה לבושות בחולצה וחזייה ואחר כך בלי. יוזמת הפרויקט והצלמת מיכל בנדק, "ורודה" בעצמה, שארחיב עליה בהמשך, חשבה שייקח להן זמן. היא אמרה להן שהן יכולות להישאר בינתיים עם החולצות ולהתפשט כשירגישו נוח. אלא שכמעט כולן הורידו מיד את החולצה והחזייה.
אם הייתי רואה את המחזה הזה לפני חמש שנים, גם אני, כמו כל האנשים הבריאים, הייתי נבהלת. אנשים שמשהו לא שלם נראה להם פגום וחולה ומפחיד. אבל חבורת האמיצות הזו חשפה את הצלקות בלי להתבייש. חלקן עם שדיים מפוארים שנבנו על ידי מיטב המנתחים הפלסטיים, חלקן ללא פטמות, אחרות כרותות שד או בעלות קעקועים על הצלקות. אבל הן היו זוהרות וחייכו למצלמה. הן לא הפסיקו לפטפט האחת עם השנייה בהתרגשות כשבנדק טיפסה על סולם גבוה כדי לתפוס את כולן יחד בפריים. הן היו מאושרות.
חבורת הנשים הזו התנדבה להצטלם לפרויקט "אם הייתי ממתינה, לא הייתי בתמונה" בשיתוף האגודה למלחמה בסרטן. המטרה הראשונה: לעודד גילוי מוקדם של המחלה ולעורר נשים להיות מודעות לשינויים בגופן ולהיבדק ברגע שהן חשות שמשהו אינו כשורה. חלקן מספרות שנאלצו להיאבק עם הרופאים שלהן שישלחו אותן לבדיקות, כי הם לא האמינו שהן יכולות לחלות בגיל כל כך צעיר. המטרה השנייה של הצילום המשותף הייתה להראות לעולם שיש חיים אחרי המחלה. שלמרות הניתוחים, הכימותרפיה וההקרנות, החיים נמשכים ולעתים הם אף ורודים יותר.
כריתת השד השני
בנדק, 43, היא צלמת פורטרטים, צילומי תדמית, עירום ובודואר (עירום חלקי). לפני קצת יותר מעשור, במהלך חופשת לידה עם בנה השני רועי (בתה הגדולה אורי הייתה בת שנתיים וחצי והוא היה בן חמישה חודשים), הרגישה תוך כדי הנקה גוש בשד וישר ידעה שמשהו לא בסדר. "אף שהייתי צעירה ואין אצלנו רקע משפחתי, זה לא הרגיש לי כמו גודש. זה היה ב־1 באפריל, ואני זוכרת ששכבתי במיטה ואמרתי לעצמי שהבדיחה הזו ממש לא מצחיקה".
בתוך יומיים הגיעה בנדק לרופא המשפחה, שהפנה אותה בדחיפות לממוגרפיה ולאולטרסאונד. "בממוגרפיה לא ראו כלום אבל באולטרסאונד ראו ועשו לי ביופסיה במקום. האבחון: גוש מפושט בגודל סנטימטר וחצי. נשלחתי לניתוח כריתה חלקי אך השוליים לא יצאו נקיים ולכן נשלחתי לניתוח שני ושלישי. אחריהם עברתי כימותרפיה, כריתה מלאה ושחזור. לאחר מכן גם בשד השני התוצאות לא היו חד־משמעיות ונאלצתי לעשות MRI כל חודשיים. הייתי במצב נפשי די קשה והתחננתי שיכרתו לי גם את השד השני. לא רציתי את הציצי. עברתי תשעה ניתוחים במשך שנתיים".
איך הצלחת לתפקד בבית עם שני תינוקות?
"לקחתי עזרה לטיפול בבית כדי להפנות את כל האנרגיה לילדים ולעצמי. בת דודה של רונן, בעלי, הגיעה מהונגריה לעזור לנו, ובזו אחר זו באו שתי בנות דודות נוספות. זו הייתה הצלה, הייתה אווירה כל כך נעימה בבית. היה לי כיף, היה לי עם מי להיות".
ואיך הגיבה הסביבה?
"המשפחה תמכה, החברים - רובם נעלמו, כי התקשו להתמודד עם המצב. לאורי בתי הגדולה סיפרתי שאמא חולה, שהיא צריכה לקחת תרופות ושהיא תהיה קצת עייפה. הלכתי לחפש פאה עם רועי התינוק על הידיים, זה היה הזוי.
"בחוץ חבשתי פאה, כי לא רציתי שיציקו לבת שלי בגן ולא רציתי את מבטי הרחמים. אפילו לאמא שלי היה קשה לראות אותי עם קרחת. למדתי איפור באותה תקופה ובכל יום התאפרתי ולא ראו בכלל שאין לי גבות וריסים. זה היה לי נורא חשוב. בבית הורדתי את כל המסכות ונראיתי כמו ירח. פעם אחת תפסתי את עצמי בדרך לחדר הכושר בלי פאה והחלטתי לא לחזור הביתה ולהמשיך לשם. המדריכים החליפו מבטים ביניהם ואחד מהם התנדב לקחת אותי תחת חסותו וללוות אותי בזמן האימון".
צילומי עירום מרפאים
לאחר שהחלימה, החליטו בני הזוג בנדק ללדת ילד נוסף והיום עמית בן שש וחצי. מיכל לא עשתה שימור פוריות לפני הכימותרפיה, כי מדובר היה בהליך ארוך והרופא המליץ לא להמתין עם הטיפולים. "הוא אמר לי: 'עכשיו את נלחמת על החיים שלך, שלא תשאירי יתומים בבית'. קיבלתי זריקות לוקרין שמפסיקות את פעילות השחלות. יתרונן בכך שעם הפסקת הטיפול ובתנאי שמדובר באישה צעירה - פעילות השחלות מתחדשת. הלוקרין גורם להפסקת המחזור ומלווה בתופעות לוואי קשות של כניסה לגיל המעבר, כמו גלי חום, הפרעות בשינה, יובש בנרתיק ונטייה להשמנה".
לא חששת שההיריון יחזיר את הסרטן?
"הרופאים אישרו לי להרות כי סוג הסרטן שהיה לי לא הגיב להורמונים ולא נאלצתי לקחת תרופות לאחר הכימו. די מהר (בתוך חודשיים) נכנסתי להיריון ושמחנו מאוד, עם כל הזהירות המתבקשת כי זה נחשב ל'היריון יקר'. במהלך ההיריון התעמלתי באינטנסיביות כי מבחינתי הספורט הוא התרופה לסרטן וזה מה שהרגיע אותי".
כשחלתה עבדה כעורכת דין במשרד המשפחתי – גם הוריה ואחיה הם עורכי דין. וכמו רבות מאיתנו, גם אותה דחפה המחלה לשינוי מקצועי. "שש שנים עבדתי כעורכת דין, אבל רציתי להפסיק לריב", היא אומרת.
"הלכתי ללמוד עיצוב פנים, 'לימודי חנטריש', כמו שקראו לזה אצלנו בבית, כי גידלו אותי שצריך ללמוד רפואה או משפטים. אחרי תקופה מסוימת הבנתי שזה לא בדיוק המקום שאני רוצה להימצא בו. ואז בעלי קנה לי מתנה ליומולדת קורס צילום, ועשיתי עוד קורס ועוד קורס. כשהגעתי לעניין של צילומי העירום זה מאוד משך אותי.
במסגרת כל החיפושים והסדנאות שעברתי כדי להתמודד עם מה שעברתי, הגעתי להצטלם בעצמי. זו לא הייתה התמודדות פשוטה למישהי שכרתה שדיים ועברה כל כך הרבה שינויים גופניים. למדתי מהחוויה הזו המון, חזרתי על זה שוב והרגשתי איזה שינוי זה חולל בי. התפיסה העצמית שלי השתנתה והבנתי שאני רוצה לעשות את זה עבור נשים אחרות".
מה זה בדיוק צילומי בודואר?
"מדובר בצילומי הלבשה תחתונה מאוד נשיים, מכבדים, שמיועדים לנשים פרטיות, שרוצות להעצים את עצמן, להתחבר לעצמן, שתהיה להן מזכרת מעצמן".
יש נשים שסתם כך באות להצטלם?
"המון! נשים בגילאי 35 עד גיל 50, שמחפשות את הזהות שלהן מחדש, שרוצות להתחבר לנשיות, לתשוקה, וחפצות להשאיר לעצמן מזכרת מתקופת השיא. כולנו באמת נראות טוב בגיל הזה. זו חוויה שיכולה לחולל שינוי בחיים".
