למה ניסיתם לשים לב בארוחה האחרונה שלכם? האם ניסיתם להעריך את כמות הקלוריות של המזון על הצלחת? האם דאגתם שלא תכיל כמות גבוהה של שומנים רוויים? האם הקפדתם שלא יהיה בה סוכר? האם הסתכלתם בעין בוחנת על גודל הצלחת ותכולתה?
בין אם הבחנתם בחלק מהדברים האלה ובין אם לא, סביר להניח שאף אחד מהמושגים האלה לא זר לכם. כולכם יודעים מהן קלוריות, מהם שומנים רוויים, ומה מכיל גלוטן. אבל ככל שאנחנו הולכים והופכים מלומדים לגבי תכולת המזון והרכבו ומהי תזונה נכונה, כך אנחנו הולכים ומתרחקים מגופנו, ויודעים פחות ופחות לענות על שאלות פשוטות כמו: האם אנחנו רעבים? האם שבענו? האם נהנינו? ועל הדרך מפתחים הפרעת אכילה תרבותית, שמאפיינת חברה שלמה שמגלה יחס אובססיבי לאוכל, עסוקה בבדיקה ובירור מתמידים, אשמה ורדופה על כל דבר שנכנס לה לפה, ואחרי הכל - גם נוטה להשמנה, לסוכר גבוה ולשומנים בדם.
איך אפשר לנרמל את היחס שלנו לאוכל? לחזור לראות בו פשוט דרך להזין את הגוף ולהשביע רעב? כמו בתחומים אחרים, יש המוצאים שהדרך חזרה אל הפשטות והאותנטיות עוברת דרך המזרח. בהקשר של האוכל היא מכונה בשם: Mindful eating (אכילה קשובה), והיא מייבאת את הקשב, המודעות והנוכחות שמאפיינים את המדיטציה גם אל אחת הפעולות היומיומיות, התכופות והחשובות בחיינו - האכילה.
הגישה הזו לאכילה הולכת ותופסת תאוצה. ספרים, כתבות וסדנאות של אכילה קשובה מכתירים אותה כטרנד, שיש המקווים שישים מאחוריו את שאר הטרנדים, ויגרום לנו לחזור לאכול על פי מה שהגוף מורה לנו, ולא על פי תכתיבי אופנה כזו או אחרת.
עוקצנות הג'ינג'ר ופציחות הבטטה
אחד הספרים שמדגימים היטב את הגישה הוא ספרה של ג'אן צ'ו זן בייס, רופאת ילדים ומאסטר זן מאורגון המתמחה באכילה קשובה. הספר: Mindful Eating: A Guide to Rediscovering a Healthy and Joyful Relationship with Food. ("אכילה קשובה: מדריך לגילוי מחודש של יחסים בריאים ומספקים עם מזון"), שראה אור כבר ב-2009 ולמעשה בישר על הטרנד, מציג את שיטת האכילה הקשובה ומלמד טכניקות שונות לתרגל אותה.
לפי הספר, האכילה הקשובה כרוכה בתשומת לב עמוקה לסעודה ובהגברת המודעות למראות, לריחות ולצלילים ולאוסף התחושות שמתעורר בעת אכילה. הקריאה בספר מעלה את התחושה שמדובר בטכניקה שיכולה להפוך את כולנו למבקרי מזון אנינים, המבחינים בניחוחות של תבלינים ועשבים, בטקסטורות פציחות או נימוחות, בחומו או קרירותו של המזון, בטעם היער של הפטריות, בעוקצנות המדגדגת של הג'ינג'ר ובמתקתקות הבטטה.
אבל האכילה קשובה מכוונת אותנו לא רק להיות נוכחים בעצמנו בארוחה, אלא לחוש גם את נוכחותם של המגדלים והמבשלים של המזון, ולפנות מקום אפילו לשמש, לגשם ולחרקים, שבלעדיהם האוכל לא היה מגיע לפינו. לפעלים כמו "לחטוף", "לתקוע", "לבלוס", "לקחת משהו על הדרך" אין מקום באכילה מהסוג הזה.
מתרגלי האכילה הקשובה טוענים שהיא תהיה זו שתגרום לנו להיות שבעים ולהיפטר מכל מיני חוליים. ולא מדובר רק על רק למלא את בטננו - אלא להקנות לנו הרגשה של מלאות, של נחמה, של עצירה מחיפוש מתמיד אחר עוד דבר להכניס לפינו.
שבעה חטאים
לפי האכילה הקשובה ישנם שבעה סוגי רעב, וחלק מהנטייה לאכילת יתר נובעת מכך שאיננו יודעים לזהות את סוג הרעב ולכן לא יודעים איך למלא אותו וזקוקים לתוספת למרות שאכלנו. כל האיברים והחושים שהאוכל משביע אותם עלולים להיות רעבים, אבל לא כולם ישבעו באמצעות הכנסת קלוריות לפה.
1. עיניים רעבות
כמו שכולנו יודעים העיניים רעבות לא פחות מהבטן, והן עשויות לגרום לנו לאכול לא פחות מרעב. כשיודעים להשביע את העיניים בזמן הארוחה או לזהות מתי הן פשוט רעבות ליופי שאפשר להשביעו שלא על ידי אכילה, אפשר להימנע מאכילה מיותרת.
2. אף רעב
ריח של עוגה, לחמניות טריות או צלי עוף יכול לפתות אתכם לאכול גם אם כלל לא הייתם רעבים. גם לעונג של האף כדאי להקצות קשב, ולדעת שהוא אינו חייב לבוא על סיפוקו באכילת מקור הריח, ויכול לגרום הנאה רק באמצעות רחרוח ושאיפה.
3. פה רעב
הפה הוא זה שמעוניין בטעמים ובמרקמים. הוא מבקש חריפות, מליחות, חמיצות או מתיקות, כרסום, ליקוק, נגיסה, לעיסה או מציצה. התחושות האלה מחייבות קשב ותשומת לב. כשאנו אוכלים בהסח הדעת, מול טלוויזיה או מחשב, איננו מרוכזים בטעם ובפעולה, ועלולים להשאיר את הפה רעב לעוד. כשמבחינים בשלל הטעמים והמרקמים, הפה מגיע לסיפוקו וניתן להסתפק בצלחת הראשונה.
4. בטן רעבה
תחושת הרעב בבטן עושה רושם של איתות אמיתי שהגיע הזמן לאכול, אך למעשה היא מלמדת יותר על ההתניות שלנו. אנשים נוטים להיות רעבים בשעה שבה הם רגילים לאכול, ולאו דווקא ברגע שבו הגוף זקוק לתדלוק.
היכרות עם התחושות שהקיבה שולחת אלינו מלמדת לא רק מתי היא ריקה, אלא גם מה מתרחש בה במהלך האכילה, כמה היא שבעה בכל רגע של הארוחה ומתי היא מלאה עד עייפות ומבקשת שלא נדחוס אליה יותר דבר מכיוון שהיא כבר אינה יכולה לעשות את עבודתה כמו שצריך.
5. רעב תאי
לעתים הגוף זקוק לחומרי בנייה מסוימים כמו מינרלים, ויטמינים או ברזל - והוא שולח לנו איתותים מדויקים על כך. אנשים במצב של התייבשות עשויים לחוש את הצורך של הגוף במלחים; אלה שהסוכר עולה בדמם חשים צימאון כדי לדלל את כמות הסוכר בדם; נשים לפני מחזור או אחרי דימום וסתי כבד חשות צורך בברזל; ואנשים שחיים במקומות קרים חשים צורך להצטייד בעוד קלוריות.
אלא שהגוף יכול גם לשלוח מסרים שגויים. כך למשל, גם גופם של אנשים שעוברים את כל החורף בבית מחומם או באוטו מחומם מאותת להם על צורך בקלוריות נוספות; יש פעמים שבהם הגוף שולח לנו אותות של רעב כשהוא למעשה צמא ועוד. כאן יכול הקשב ללמד מה האותות האמיתיים של הגוף - האם הוא באמת זקוק עכשיו לשתייה או לאוכל, לירקות, או לחלבונים ולמנוע אכילה שנובעת ממסרים לא מדויקים.
6. רעב של השכל
השכל הוא "התזונאי התורן" שלנו. הוא שולח לנו כל מיני מסרים מלומדים כמו: כדאי שתאכל כל שעתיים-שלוש; אתה חייב לשתות 12 כוסות מים; סוכר זה רעל.
אלא שגם לשכל יש חסרונות. לא פעם אמיתות שנקבעות בתקופה מסוימת מתבררות לאחר תקופה כשגויות. כך היה עם הקביעה שהביצים מזיקות לנו, או שמרגרינה בריאה יותר מחמאה. מעבר לכך, השכל מונע מאיתנו קשב לגוף, שלא פעם חכם יותר ממנו. לכן צריך להקשיב לשכל באוזן ביקורתית, ולא לתת לו להפריע לגוף לשלוח לנו אותות.
7. רעב של הלב
אצל חלק מהאנשים האוכל מעורר זיכרונות של אם אוהבת, של סבתא דואגת, של ארוחה משפחתית - זיכרונות נעימים של זמנים שבהם מישהו טיפל, דאג וטרח עבורם. לא פעם אנשים אוכלים כדי למלא את החור שבלב, להשביע רעב לחברה או לאהבה, לשכך את הבדידות, העצב או התסכול.
בסיפוקו של דבר
אם כן, האכילה הקשובה כשמה כן היא. אנשים שלומדים להקשיב לגופם, לזהות אם זהו האף, הפה, העיניים, הבטן, הגוף, השכל או הלב שמעוררים בהם רעב, יכולים לדעת מתי באמת יש צורך לשים משהו בפה, ומתי צריך לנסות למצוא דרך אחרת להשביע את הרעב. על פי בייס, הפה, הלב והשכל הם האחראים המרכזיים לכך שלעתים אנו אוכלים כשאנחנו לא באמת זקוקים לאוכל, ולכן צריך להשגיח עליהם במיוחד.
האם המודעות לכך שהרעב שאנו חשים הוא לא פעם רעב של הלב תעזור לאנשים הסובלים מאכילה רגשית לשים מעצור לפיהם? לא בטוח שאפשר כבר עכשיו לשלוח את כל התזונאים והפסיכולוגים לגמלאות ולתת לנו ולתחושותינו להסתדר לבד. ועם זאת, ודאי לא יזיק לנו לעצור לכמה דקות ולשים לב לתחושות. גם אם לא נקבל את התמורה במונחי קילוגרמים וסנטימטרים, אולי נקבל אותה במונחי רגיעה וסיפוק.
4 טעימות של תרגילי אכילה קשובה
אי אפשר - ולא נכון - לצפות לעבור מיד לאכילה קשובה. הדבר הנכון הוא לתרגל את המודעות והקשב בביסים קטנים. הנה כמה תרגילים שיכולים לעזור לכם:
- לגמו לגימה אחת מודעת של תה או קפה בכל בוקר. עצרו דקה כדי להריח את המשקה, התבוננו בו, הכניסו אותו לפה, גלגלו על הלשון את הטעם, הרגישו את הטמפרטורה, ונסו לחוש את התחושות שהוא מעורר כשהוא מגיע לבטן.
- אם אתם נוטים לראות טלוויזיה, לקרוא עיתון או לעבוד על המחשב כשאתם עובדים התחילו להפריד בין הפעולות. קראו עמוד או צפו באייטם בטלוויזיה, ואז הניחו להם והתמקדו ל-2-3 דקות רק באכילה. וכך שוב ושוב.
- פעם אחת בשבוע שבו לאכול לבד. אכלו בשקט והתרכזו רק בחוויית האכילה.
- באחת הארוחות המשפחתיות נסו לבקש מכל בני המשפחה להיות בשקט במשך חמש דקות. לא לדבר ולהתרכז רק באכילה, ולחשוב גם על כל האנשים שהיו מעורבים בכך שהאוכל הגיע לצלחת.
