עמליה רוזן היא גלצניקית מלידה. היא נולדה לפני 86 שנים בגאלאץ, עיר נמל על גדות הדנובה ברומניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה עלתה לארץ, התגייסה לצה"ל והוצבה ב...גלצ. "כמו שאומרים, כי מגאלאץ באת ואל גלצ תשובי", היא צוחקת.
במשך יותר מ־60 שנה ערכה מוזיקלית אלפי תוכניות והכתיבה במידה רבה את הפסקול הישראלי. היא חתומה בין היתר על תוכניות פופולריות, כמו "שבע־אפס־שבע" של אלכס אנסקי, "שעה היסטורית" עם פרופ' מיכאל הרסגור ו"מעל ומתחת לשמיכה" של פנחס עידן.
בנוסף, העניקה כמה פתיחים מוזיקליים, מיתולוגיים לא פחות, לתוכניות שחלקן משודרות עד היום, כמו "שאלות אישיות" עם יעקב אגמון, "האוניברסיטה המשודרת" וגם "פרקי אבות", שהפתיח שלה – מתוך נעימה יפנית עתיקה – זימן לה חוויה מיוחדת: עיתונאית יפנית שביקרה בארץ ושמעה אותו במקרה דיווחה על כך למשרד התרבות היפני, ועמליה זכתה לארח בתקליטייה משלחת יפנית שהעניקה לה שעון מתנה.
נפגשנו בממלכה שלה, בבניין גלצ ביפו, ונדהמתי למראה החיוניות שבה היא מתנועעת בין החדרים, מדלגת בקלילות במדרגות – מובן שאין מעלית – ומבקשת מחיילי התחנה שיסחבו בשבילה את התיק ויגישו מים לאורחת. מסביב אין קירות, רק ארונות עמוסי תקליטים ישנים ועליהם מדבקות בכתב ידה, זכר לזמנים שבהם טיפסה על סולמות כדי למצוא שירים שהיום נשלפים בלחיצת כפתור.
"אלה היו זמנים אחרים, אני קוראת להם 'תקופת הגיר והמסמר'", היא צוחקת. "למה מסמר? המחטים של הפטיפון היו בעובי של מסמרים ושרטו את התקליטים. עד היום כואב לי הלב שהתקליטים עזבו אותנו, למרות שהדיסק נשמע מעולה טכנית. לתקליט היה ניחוח מיוחד, צליל מיוחד, הייתה נשמה".
הפסנתר שהציל את חיי
את החינוך המוזיקלי קיבלה עמליה רוזן, שנולדה בשם אמילי מרקוזון, עוד בינקותה, בבית הוריה – מריאטה, רוקמת שניהלה חנות סדקית קטנה, ומוריץ, שהיה סוחר יינות. כבר מגיל שש נדרשה ללמוד לנגן בפסנתר שהוצב בסלון ביתה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הפסנתר הזה הציל את חייה.
"שני קצינים נאצים באו אלינו בכל ערב כדי לנגן בפסנתר – אני בטוחה שהם ידעו שאנחנו יהודים, אבל הם לא אמרו מילה", היא מספרת. "ערב אחד הם אמרו לנו: 'תצאו מהבית הלילה, כי מחר יהיה יום קשה מאוד'. באותו לילה ברחנו ודרך רחובות בוערים רצנו לדודה שלי, שגרה בקצה העיר, והסתתרנו במרתף שלה".
מאיזה גיל ידעת שאת יהודייה?
"גיליתי את זה בגיל 12, כשגירשו אותי מהגימנסיה. זה היה בשנת 1942, רומניה נכבשה והיהודים נרדפו, הושפלו ונדרשו לענוד את הטלאי הצהוב. היו גם אזעקות והפצצות, אבא שלי נשלח לעבודות כפייה בצפון המדינה, ואני נשארתי עם אמא בחוסר ביטחון מוחלט. עד היום אני חיה בפחד, יש לי פוסט טראומה מהתקופה הזאת".
ידעתם מה קורה באירופה?
"היה לנו רדיו ישן, שמענו את תחנת אירופה החופשית וידענו שמשהו לא טוב קורה, אבל הייתי נערה צעירה, לא ממש הבנתי. הנאצים היו בכל מקום, אבל עוד לא שלחו אותנו, ואז הופצה שמועה שהרוסים קרובים והנאצים בורחים. הרוסים הצילו אותנו אבל הכניסו את המשטר הקומוניסטי. בסיום המלחמה התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בבוקרשט, ובמקביל למדתי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה".
לישראל עלתה ב־1951. "עליתי לבדי, כי להורים לא נתנו. הם הגיעו אחרי כמה חודשים. הגעתי למעברת קריית־עמל בטבעון, למדתי עברית בקיבוץ רמת־יוחנן, וב־1952 התגייסתי לצוות הווי גולני".
איך הגעת לגלי צה"ל?
"ניגנתי באקורדיון בהופעה במחנה ביל"ו, שבה נכח במקרה מי שהיה מפקד גלי צה"ל, בנו צור. בהפסקה, ליד המזנון הצה"לי המאולתר, הוא הציע לי לעבור לגלי צה"ל בתור פקידת תקליטייה ונעניתי בשמחה. היה לי כתב מאוד יפה. צריך אופי מיוחד בשביל לנהל תקליטייה, דקדקנות וקפדנות. ניחנתי בכך, אני מזל בתולה. בעבודה קשה ועם כלים מועטים עשיתי את עבודתי נאמנה".
את בעלה, סנדו רוזנברג, לימים רוזן, שנפטר לפני שש שנים, הכירה עוד ברומניה, אבל השניים הפכו לזוג רק בארץ, בעקבות מפגש מקרי בצבא. בגיל 27 ילדה את בנה יחידה הראל (59), דוקטור לכימיה אנליטית שעובד בחברת "טבע".
"הייתי בת יחידה וכך גם בני, זה נראה לי אז טבעי", היא מסבירה. "הייתי קשורה נפשית לעבודה שלי והסתפקתי בילד אחד בלי בעיה. העבודה מילאה אותי, הייתה תמצית חיי ואפשרה את קיומי ממש".
"סנדו תמך בי, נתן לי ללכת בדרכי. הוא באמת היה בן אדם נהדר, חיינו 52 שנה ביחד בהרמוניה מלאה. מצאתי את הבן אדם המתאים שאפשר לי לנהל את הקריירה שלי בתקליטייה. והאמת? אני מבשלת הרבה יותר טוב באולפנים מאשר במטבח".
לאחר שילדה את בנה עזבה את גלצ ופנתה ללימודים במדרשה למורים. היא חשבה שתהיה מורה למוזיקה, אפילו הלחינה מספר לא מבוטל של שירים, שאותם מיעטו להשמיע בגלי צה"ל. "אין נביא בעירו", היא צוחקת.
"לימדתי שנתיים, אבל ראיתי שזה לא כל כך בשבילי, ואז הגורל החזיר אותי לגלצ. במקרה פגשתי ברחוב אלנבי את יעקב הראל, הרס"ר של התחנה, שסיפר לי שהמפקד מחפש אותי ורוצה שאחזור. באתי לפגישה והוא חידש לי את החוזה כמנהלת תקליטייה".
אז איך נהיית עורכת מוזיקלית?
"בזכות העורך המכובד שלנו, עזריה רפפורט, אביה של טלי ליפקין־שחק. הוא הגיש אז תוכנית בידור לחיילים בשם 'המחנה רוקד' בימי שישי, והוא נתן לי את הצ'אנס הראשון לספק לו מוזיקה לתוכנית. הייתי מלכת הסמבה, הפסדובלה והצ'ה צ'ה צ'ה". גולת הכותרת של פועלה הייתה ללא ספק "מצעד המרגנית", שהגה יצחק לבני כשהיה מפקד גלי צה"ל, ושנועד להחיות את השירים העבריים ולשמרם.
"זו הייתה הצלחה גדולה עד כדי כך, שהוקם מועדון מעריצים בשם 'מועדון מרגנית', ויצא אפילו עלון חודשי לעניין המצעד. אחרי כמה שנים רון בן ישי, שהגיע לפקד על גלי צה"ל, אמר שמספיק עם זה", היא אומרת.
לאיזו שנה את הכי מתגעגעת?
"שנת הזוהר שלי הייתה 1956. הייתה לי תוכנית בשם 'פרפראות', שהייתה לה האזנה יוצאת מן הכלל. זו הייתה תוכנית הומוריסטית מאוד, ואני נתתי את חלקי במוזיקה".
עם מי הכי אהבת לעבוד?
"פנחס עידן, שדרן שעבד פה הרבה שנים, כי מצאתי את השפה המשותפת איתו. הוא קודם כל בן אדם, וידען גדול בכל התחומים, ממוזיקה קלאסית ועד ספרות. הוא הגיש את התוכנית 'מעל ומתחת לשמיכה' בשבת בבוקר, והוא שיתף אותי כעורכת מוזיקלית ונתן לי להגיש פינות. גם אלכס אנסקי, כמובן, אנחנו ביחד עשרות שנים, מאז 'שבע־אפס־שבע', דרך 'שעה היסטורית', 'פתוח בשבת' ו'יום שישי בשש'. עם הזמן למדתי מה הוא אוהב, והוא למד לאהוב את מה שאני אוהבת. הוא אמר לי: 'עמליה, כל מה שאני יודע על מוזיקה זה מהארכיון שלך'".
איזו מוזיקה אהבת להשמיע?
"הכל, חוץ מרוק, פאנק או מטאלי, זה לא היה בראש שלי בכלל. באתי מבסיס קלאסי, אבל זה לא אומר שאהבתי רק את הקלאסי. השמעתי מוזיקה מסרטים, שירי פולקלור וגם קאנטרי. אני אגיד לך מה, אז לא שרו רק שירי אהבה, היו שירים עם הומור וסאטירה, היה תוכן לשירים. איפה דן אלמגור הנהדר הזה? הוא ידע לכתוב שירים".
מה הייתה עמדתך בעניין הקמת גלגלצ?
"הרעיון הוא נכון, כי בגלי צה"ל הדגש הוא על החדשות ואין כל כך הרבה זמן למוזיקה. אני שואלת, למה לא להתקדם? קוראים לה חטיבה, אבל גלגלצ היא תחנת רדיו לכל דבר. אני לא מעורבת שם, זה החומר של הדור הצעיר, אני רק שומרת על הנישה הקטנה שלי בגלי צה"ל".
בטח שמעת את הביקורת נגד התחנה, שלא נותנת הזדמנות שווה לזמרים וזמרות מזרחים.
"הביטי, אני יודעת שאנשים פה עובדים קשה מאוד, אין פה שרלטנות ומשוא פנים. הם מתאספים פעם בשבוע לשעות רבות כדי לקבוע את הפלייליסט בצורה הכי הוגנת, חבל שהתקשורת מנפחת את הביקורת, כי היא לא מוצדקת".
יצא לך להשמיע מוזיקה מזרחית?
"למה לא? מוזיקה מזרחית תמיד הייתה, זה לא דבר חדש. בשנות ה־50 וה־60 השמענו את אריס סאן ודומיו, שהיו נהדרים. רק מה? יש בעיה עם הטקסטים. תמיד אהבה, תמיד הלב שבור, כמה אפשר? תשירו קצת על ידידות, כי זה הכי חשוב. האהבה עוברת, הידידות נשארת".
יש זמר מזרחי שאת אוהבת?
"שרית חדד. היא אנרגטית ונותנת לקהל שלה את מה שהוא רוצה. גם מרגלית צנעני בסדר. מוכשרת מאוד".
לא היה תקציב אז התנדבתי
בבית היא בקושי שומעת רדיו, "כי אני הרבה בתחנה, וגם כשאני קמה בבוקר אני לא פותחת רדיו, אלא שמה לי דיסק יפה של מוזיקה קלאסית. אם אני שומעת רדיו, אז כמובן גלצ, וגם את גֶדי ליבנה ורוני ידידיה מ־88 FM. אני מכורה לנוסטלגיה, אבל אצלי הנוסטלגיה היא לא רק משנות ה־60 וה־70, אצלי זה מגיע גם למאה ה־16. ואני תמיד מעדיפה להשמיע את המקור. קחי למשל את השיר Ain't She Sweet, שנולד בשנות ה־20, בתקופת הצ'רלסטון, אבל התפרסם כשהביטלס שרו אותו; או Cheek to Cheek של אלה פיצג'רלד. אני משמיעה אותו בביצוע של פרד אסטר ואחותו אדל, שהקליטו אותו במקור. ועם כל הנוסטלגיה, אני מעודכנת בצעירים, יודעת מה הולך היום".
מה הולך היום?
"נינט זמרת טובה אבל היא רוקיסטית מדי בשבילי. אפרת גוש מעניינת, יש לה סטייל, וקרן פלס מוכשרת והיא גם פסנתרנית נהדרת. הרעיונות של אביב גפן טובים בעיניי, אבל אני אוהבת יותר את אביו".
מה את אוהבת לשמוע?
"אני אוהבת את השירים של קובי לוריא, הוא כותב סאטירה בהמון כישרון והמון הומור, שירים שמיד נכנסים לך ללב. ויש עוד, למשל מיקי גבריאלוב, דויד ברוזה, יהורם גאון והגששים, שהם בשבילי מדינת ישראל. גם נעמי שמר היא ארץ ישראל ומלואה.
שושנה דמארי הייתה הגדולה מכולן, אי־אפשר לא להתרגש. גם יפה ירקוני, עם הקול שלה, הייתה כוכבת בצדק. לגבי חוה אלברשטיין אין מקום לספק. וגם גלי עטרי וירדנה ארזי. מיקי קם טובה מאוד ואילנית בוודאי. אני חושבת שיש לנו זמרים וזמרות טובים מאוד".
אבל את מי מהם תשמעי גם בבית, אחרי העבודה?
"בעברית? אולי את הגדול מכולם, אריק איינשטיין. אדם משכמו ומעלה. הוא חיפש חומרים טובים, הקפיד על המילה ושר הרבה שירי משוררים. הוא ממש עמוד תווך. אני אוהבת גם את השירים של נחצ'ה (נחום היימן), חבל לי מאוד על לכתו".
הכרת אותו אישית?
"עבדתי איתו, היו לנו תוכניות משותפות. הוא היה טיפוס לא קל, בעיקר עם עצמו, הבת שלו בעצמה אמרה שהוא היה זאב בודד. כל כך כאב לי על השנים האחרונות שלו, אבל זו גם אשמתו קצת. הוא היה מכור לאמנות שלו, לא חשב על הכסף אף פעם".
"בתקופה של אבי בניהו, שנתן לי את פרס יקירת הרדיו, יצאתי לפנסיה. הוא רצה שאשאר אבל לא היה תקציב, אז הוא הציע לי להישאר כמתנדבת. אף פעם לא עבדתי בשביל כסף, אני וגלי צה"ל זה קשר גוף ונפש. עד היום אני מגיעה לתחנה לפחות ארבע פעמים בשבוע, ואני לא באה לשעה־שעתיים. החיים שלי מלאים וטובים הודות לגלי צה"ל, אז תודה לגלי צה"ל שגידלוני והביאוני עד הלום".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
>>> להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
