סליחה אחותי שלא קיבלתי אותך, כשהחלטת לא לקבל טיפול כימותרפי
רגע לפני יום כיפור, סיגל קפלן מבינה שאף אחד לא יחזיר לה את החודשים האבודים, בהם אחותה התרחקה ממנה, רגע לפני שנפטרה
אחותי ואני היינו מאוד קרובות ומאוד רחוקות. במרחק של ארבע שנים אחת מהשניה לטובתה, תמיד הערצתי את כישרונה המוזיקלי, יופיה ואת ההילה שסבבה אותה וכן בילדותנו חשתי גם קנאה, אבל תמיד תמיד היתה אהבה שזרמה ממנה ללא עכבות וללא סינונים, חלקה את רגשותיה כמו בצל חתוך לפרוסות. הגינונים הכי חזקים אצלה היו הרגשות החשופים. זה לא תמיד קל. יש בזה אפקט מהמם, אבל זו גם היתה האבן השואבת אליה כל כך הרבה אנשים. היא פשוט הסתכלה על העולם בעיניים אחרות, בעיניים טוטאליות, חומלות, אוהבות, כועסות ונעלבות וכל רגש הוגש בעוצמה.
לא ידענו לחלוק את השוני
ביציאה הראשונה שלי מהבית, חלקתי איתה דירה ובשנים האחרונות חלקנו את אותה השכונה, בית ליד בית. היא מספר 5 אני מספר 7.
וכשקרובים כל כך, השוני הוא מראה לפרצוף. היא רוחנית-טבעונית ואני גשמית ואוכלת בשר; היא אתאיסטית ואני צמה בכיפור; היא חיה את המציאות כפי שהיא מאמינה בה ואני חיה את המציאות כפי שהחברה מאמינה בה. היא מאמינה שהעולם הוא קו אופקי בו יש מקום לכולם ואני מאמינה שהעולם הוא קו אנכי בו כל אחד נאבק על מקומו. היא ספונטנית ואני מתוכננת; היא הביאה הרבה טיעונים אמוציונאליים ואני הבאתי טיעונים רציונאליים (מחקרים וכאלה). אבל לשתינו היה דבר אחד משותף: לא ידענו לחלוק את השוני; את העובדה הכל כך בסיסית שהמציאות האובייקטיבית של מישהו אחד היא המציאות הסובייקטיבית של האחר; את העובדה שלכל אחת מאיתנו יש משקפיים אחרות, שדרכן אנחנו מסתכלות על העולם.
זה יצר הרבה ויכוחים ומתחים, שהגיעו לעיתים לטונים לא מידתיים, כמו למשל ויכוח על סושי עם סלמון או בלי סלמון, שנגדע באמירה מזועזעת על כל המשתמע מכך: "סלמון זו חיה שיש לה אמא ויש לה אבא" או "ילד חולה צריך לקחת לרופא ולא לרקוח לו כל מיני עשבים" או "איזה חוסר אחריות זה לקחת ילדים לאמריקה ולהחליט להישאר מבלי לאפשר להם להפרד מחברים" או "כימותרפיה הורגת. אני מטפלת בעצמי בדרך שלי".
המשפט האחרון היה נעוץ עמוק בלב ליבה של מערכת היחסים בינינו במהלך כל שנות מחלתה - משפט שחרץ את גורל התקשורת בינינו, בה אני לא מוכנה להשלים עם הדרך בה בחרה ולכן היא השיבה לי שתיקה. בכל פעם שהרגישה לא טוב זה היה טריגר להציף את הכעס והמחאה שלי: "אולי תפסיקי עם השטויות ותתחילי לטפל בעצמך".
כעס הוא בזבוז זמן
החלק הקשה ביותר בכל ויכוח היה מי תגיד סליחה ראשונה, מי תשבור את המתח, בעיקר כשהילדים של שתינו כל כך קרובים וחיינו במתכונת בית פתוח. חוסר היכולת לדבר על המחלה התפשט כמו סרטן בקשר וגרם לה להתרחק עד ניו יורק. דווקא בחודשים בהן היא היתה כל כך זקוקה לתמיכה וקירבה היא מידרה אותנו המקטרגים: "צריכה אנרגיות טובות". וכשישבתי לידה בימיה האחרונים בקומה ה-11 בדירתה הנמצאת בצומת סואנת בקווינס, כבר לא היינו עסוקות במי צודקת, מי תגיד את המילה האחרונה, סלחנו אחת לשניה בלי מילים, כי כנראה הבנו באופן לא וורבלי שכעס הוא בזבוז זמן.
את הזמנים האבודים בהם כל אחת מאיתנו אצרה את אילוזיית הצדק אצלה ולא הסכימה לוותר, אף אחד לא יחזיר ותחושת ההחמצה כנראה לעד תזכיר ששום דבר בעולם לא שווה שתדיר מחייך מישהו קרוב רק בגלל שהוא לא חושב כמוך.
אז נכון, הסיפור שלי הוא פטאלי ואין לו סוף טוב, אבל יש לו תובנה מבטיחה ואני אחזור על אימרה שלדעתי אמרתי כבר פעם, אבל פעם אחת זה לא מספיק - "שוני הוא מקור לעושר אנושי". קחו את השוני כנתון.
קשה לנו כשאנחנו חיים עם מישהו שחושב אחרת מאיתנו ועוד יותר קשה לנו כשאנחנו מגלים שהילדים שלנו, מבית הגידול שלנו, חושבים אחרת מאיתנו. אז אנחנו משלמים מחיר גדול של יחסים כדי להשיג את המטרה הנשגבת 'שליטה': "שיעשו מה שאני אמרתי".
מערכת יחסים בין שני אנשים קרובים או רחוקים לעולם לא יכולה לפרוח על קרקע של – צודק ולא צודק, מכניע ומוכנע. ויכוחים לא יכולים להיפתר כשהמגשר הוא הכעס.
ככל שנקדים להבין את זה, חוסר הסכמה לא ייתפס כאיום והמילה סליחה תהיה הרבה יותר קלה להיאמר. לא 'סליחה כי אתה צודק', אלא 'סליחה כי לא הבנתי אותך'.
כן, גם האנשים הכי קרובים אלינו שונים מאיתנו. זה לא כישלון בחינוך. זו הצלחה. הצלחתם לגדל בני אדם עם חוט שדרה, עם תובנות ותפיסות משלהם, מבוססות על ניסיון החיים כפי שהם חוו אותם וכדי להבין אותם צריך לדבר בשפה של הבנה, לא הסכמה. אנשים בעלי דעות שונות לא צריכים להסכים אחד עם השני, רק לקבל את העובדה שאנחנו שונים בדעות ואף דעה לא מנצחת. היא רק טריגר לנסות לראות את המציאות מזווית אחרת - זה עושר.
ואתם יודעים מה הכי מצחיק? שככל שאנחנו מבינים את השוני ומקבלים את הפערים אנחנו יותר מתקרבים.
