כבר לקראת אולימפיאדת לונדון ב־2012 חלמה ג'רבי לזכות במדליה, אלא שהיא לא הגיעה אליה מכיוון שהפסידה את מקומה לג'ודאית אליס שלזינגר, זיכרון כואב שצרוב בלבה עד היום.
באותה שנה זכתה במדליית כסף באליפות אירופה ברוסיה, שהכניסה אותה לצמרת הג'ודו העולמית, ומאז היא לא עוצרת: אחרי שזכתה במדליית ארד בגראנד פרי בדיסלדורף, במדליית זהב בגראנד סלאם בבאקו, במדליית כסף בטורניר המאסטרס ובמדליית ארד באליפות אירופה, לקחה את אליפות העולם בריו 2013.
"חשבתי שאני בחלום", היא מנסה להסביר את מה שרובנו לעולם לא נחווה בעצמנו, מן הסתם: איך זה לזכות באולימפיאדה. "בהתחלה לא כל כך עיכלתי, לא קלטתי שזו ה־מדליה שחיכיתי לה כל החיים. גם אחרי אליפות העולם לקח לי כמה ימים לעכל ולהבין, זה נשמע לי מוזר אפילו להגיד את זה. אני? אלופת עולם?".
נסעת לאולימפיאדה עם המון ציפיות, היית אולי התקווה היחידה למדליה חוץ מהמתעמלות. זה הלחיץ אותך?
"מצד אחד יש לחץ של התקשורת, אי־אפשר לברוח מזה. מצד שני זה נתן לי דרייב, כי אם אומרים שאני ברמה של מדליה, אז כנראה זה נכון".
איך נטרלת את הלחץ?
"דיברתי אל עצמי. אמרתי לעצמי, 'את יכולה, עובדה שמצפים ממך'. אני תמיד מנסה למצוא את הצד החיובי בכל דבר, ולכן כל הלחץ הזה הלך למקום חיובי".
האמנת שזה יקרה?
"לא ראיתי תסריט אחר, ולא בקטע של שחצנות. השנתיים האחרונות היו נוראיות, עם כל כך הרבה פציעות וכל כך הרבה קשיים, אבל עשיתי הכל לפי הספר, מאל"ף עד תי"ו. הייתי הכי מסורה והכי נחושה, והגעתי לתחרות במצב של מאה אחוז. ידעתי שזה חייב לקרות".
אבל בג'ודו הכל יכול לקרות: שנייה של חוסר ריכוז ואת כבר על הגב עם איפון.
"מביאים את זה בחשבון לטוב ולרע. מגיל קטן ידעתי שהכל יכול להשתנות ברגע, לרעתי וגם לטובתי. קרב לא טוב יכול להיגמר גם באיפון שלי".
נהנית מהמינגלינג עם שאר הספורטאים בכפר האולימפי?
"לצערי לא ממש. הגעתי יום לפני שהתחילו תחרויות הג'ודו, למחרת התחריתי כל היום, וחזרתי לארץ עוד לפני שהאולימפיאדה הסתיימה. שמעתי סיפורים על מה שהלך שם, אבל לא חוויתי שום דבר מזה. יש הבדל בין ספורטאים שבאים לנצח לספורטאים שבאים לכייף".
יש ספורטאים שמגיעים עד האולימפיאדה בשביל לכייף?
"ברור, למשל רצי מרתון, הם יודעים שהם לא באים בשביל מדליה, הם רק צריכים לעשות את השיא שלהם, אז הם עושים חיים. אני באתי לעשות עבודה".
חבל, יכולת להכיר שם איזה שחיין אולימפי חתיך.
"בשביל שחיין חתיך אני אאבד את כל מה שעבדתי בשבילו? אין מה לעשות, זה פוגע. עכשיו אני יכולה לכייף בכיף. בקרוב אסע לחופשה בקריביים עם ידיד שלי, אני רוצה לנוח במקום שבו לא מזהים אותי".
פגשת שם את אליס שלזינגר, היריבה הגדולה שלך בארץ, שייצגה את בריטניה באולימפיאדה?
"רק בתחרות עצמה, אבל אין בינינו שום דיבור. היא ניצחה אותי ב־2012 ונסעה ללונדון, ועכשיו היא עברה לייצג מדינה אחרת, אז אין מה להתעכב על זה".
הייתן יכולות להתחרות אחת בשנייה.
"כן, אבל זה לא קרה. אני מסתכלת על זה מקצועית, ועם כל הבלגן שהיה בינינו, אם היינו נפגשות על המזרן, הייתי מנסה לנצח אותה בדיוק כמו כל אחת אחרת".
איך הרגשת כשהיא הודחה אחרי סיבוב אחד?
"אני לא שמחה לאידו של אף אחד, מעולם לא הייתה לי בעיה עם אליס ואף פעם לא רבתי איתה. אפשר לשלוח רק נציגה אחת מכל משקל, שתינו התחרינו ב־63 קילו, שתינו השגנו את הקריטריון, אבל היא עברה אותי בנקודות, אז היא נסעה ואני לא. בכל הקריירה שלי אני מרוכזת רק בעצמי. אם אתעסק באחרים אתחיל לאבד את זה".
מה היה הרגע הכי קשה בקריירה שלך?
"הפספוס של אולימפיאדת לונדון".
כמה זה כאב?
"באותו רגע זה כאב מאוד. עבדתי כל כך קשה ולא נסעתי. מצד שני, אולי זאת הסיבה ששנה אחרי זה, ב־2013, נהייתי אלופת עולם. קיבלתי דרייב וזה העלה אותי למקום הכי גבוה. קשה מאוד בענף כמו שלי להיות כל הזמן בטופ. אחרי הזכייה באליפות העולם היה לי קשה לחזור להתאמן ועברתי תקופה קשה. הגעתי לתחרויות כאלופת עולם ומדורגת ראשונה, ולא הפסקתי להפסיד. אף אחד לא הבין מה קורה, וגם אני לא".
איך את מסבירה את זה?
"אחרי האליפות הרגשתי שזה בדיוק הזמן לקחת חופש כמו שצריך, אז לקחתי חופש־חופש. לא עשיתי כלום, חודשיים־שלושה של בטלה מוחלטת, ומדבר כזה לוקח המון זמן לחזור למה שהיית. לא הייתי מוכנה להתחרות".
אולי סבלת מ"דיכאון לאחר אולימפיאדה"? מחקר שבדק זוכי מדליות אולימפיות, מצא כי רבים מהם דיווחו על תחושות של בלבול, דיכאון, כעס, הזנחה וריקנות.
"אני מכירה את התופעה, אפילו מייקל פלפס דיבר על זה, אבל אני לא חוויתי דבר כזה. יש כרגע טירוף גדול סביבי, אבל אני עם הרגליים על הקרקע, יש לי הורים מדהימים, מאמן שתומך בי וסוכן שמכוון אותי. אני רואה מה הפרסום עושה לאנשים, אבל אני לא כזאת. אני יודעת מה אני רוצה ויש לי ערכים".
קיבלת כבר הצעות לקמפיינים?
"יש מלא הצעות, אבל שום דבר לא נסגר. אני לא רוצה לעשות סתם קמפיין, אני רוצה משהו שיתאים לאופי שלי. אני מחכה להצעה הנכונה".
עוד הצעה נכונה שהיא מחכה לה שייכת לענייני הלב. היא רוצה כבר להתאהב, להתמסר לזוגיות, אבל עד עכשיו לא היה לה זמן. עכשיו כשהיא בחופש, היא מקווה שאולי זה יקרה. "לא התעסקתי בזה שנים, הג'ודו ממלא, לוקח את כל המקום, אין זמן להתחיל שום דבר שלא יכול להמשיך", היא אומרת. "לקראת האולימפיאדה את בסטרס, לא יכולה להעסיק את הראש בדברים שיפריעו לך. הייתי טוטאלית בזה, לא הייתי מוכנה להסחות דעת. אם הייתי יוצאת עם מישהו ולא הייתי לוקחת מדליה, אולי הייתי מאשימה אותו".
מתחילים איתך בכלל, או שגברים נרתעים מהעוצמה שלך?
"מתחילים איתי, אבל יש הבדל בין הארץ לחו"ל. בחו"ל זה אחרת, כי זה נקי לגמרי, שם אני לגמרי אנונימית, והרבה יותר כיף שמתחילים איתי שם, שלא יודעים מי אני".
אורי ששון, המדליסט האולימפי, הפך לגבר מבוקש בעקבות הפרסום. את מרגישה שגם המניות שלך עלו?
"לא, כי אני לא הייתי אנונימית גם לפני האולימפיאדה. אורי הוא מותק, חתיך ומקסים. אני מאוד אוהבת אותו".
נו? יש מצב שיקרה ביניכם משהו?
"אין בינינו את הקשר הזה. אני מכירה אותו שנים, אנחנו חברים טובים, קולגות לנבחרת. אני מתה עליו, אבל אנחנו כמו אחים".
הייתה לך זוגיות בעבר?
"פעם אחת, לפני ארבע שנים. היינו ביחד שמונה חודשים, אבל אז התחילו האימונים האינטנסיביים לריו, וזה נגמר".
בכאב?
"בהשלמה, לא בכאב. הבנתי שזה לא הזמן לזה".
איזה גבר את מחפשת?
"אין לי מתכון או קריטריונים ואני לא רוצה לתת להם רמזים. גבר שירצה אותי יצטרך ללמוד לבד מה אני מחפשת. גם אין לי שליטה על הרגשות שלי. אני יכולה להגיד שאני רוצה כזה או כזה, ואז יבוא מישהו הפוך מזה ואני אתאהב".
את רוצה להתאהב?
"אני רוצה, בטח, מי לא רוצה להתאהב? פשוט צריך להקדיש לזה זמן. אני הולכת להקדיש לזה את השנתיים הקרובות. זה לא קרה עד עכשיו כי מנעתי את זה, זה עניין של החלטה. אני לא יכולה להכיר מישהו ולנסוע לחצי שנה, נכון? אני רק בת 27, אני מאמינה שיש לי עוד זמן".
איזה מחיר שילמת עבור התהילה?
"שילמתי מחיר, אבל כל מחיר שווה את זה שאני מדליסטית אולימפית. זה היה החלום שלי והגשמתי אותו. כמה אנשים יכולים להגיד בגיל 27 שהם הגשימו את חלום חייהם?"
הריאיון המלא עם ירדן ג'רבי - בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים
