"בתי, סליחה שגרמתי לפיטורייך ממקום העבודה שכ"כ אהבת"
כשראה שבתו עוברת את גיל 30 ולא מתחתנת, הוא החליט לגרום לפיטוריה, להרחיק ממנה את אחיה ואפילו את מאמנת הכושר שלה. התוצאות לפניכם
"רק פה, אצלנו בלונדון, יכולה להיות אישיות מורמת מכל שיקול ומקסימה כמו מיסיס לרנר (שם בדוי). אלוקים סידר לי אנשים המפגינים קור רוח, שיודעים לחתוך עניינים, שהיו יכולים לשתף פעולה עם המזימה שהובילה אותי להתחתן ולזכות לגדל ילדים", נאום רייצ'ל. "מזימה?" סקרנותי גוברת ורייצ'ל מתחילה לספר את סיפורה.
החלטה שאי אפשר לשנות
"אני חושבת שאוזניי התארכו באותו רגע בעשרה סנטימטרים", מספרת לי רייצ'ל על היום הגורלי ביותר בחייה. "ישבתי מול מיסיס לרנר, מנהלת בית הספר בו אני מלמדת כבר 10 שנים, הבטתי בה, הקשבתי למילים שיצאו מפיה, אבל שום דבר ממה שאמרה לא נשמע לי הגיוני. היא לא השפילה לרגע את עיניה והודיעה לי בטון לקוני שיש לי שלושים יום להתארגן, לעזוב ולחפש מקום עבודה חלופי. רציתי להתווכח, לשאול, להילחם, אבל הד קולה, בעל המבטא האנגלי הקפוא, לא הותיר מקום לספקות: 'מיס הלר, זו החלטה שאי אפשר לשנות'".
"ישבתי שם, כמו מטרייה ישנה ונפולה, מנסה לחייך, מנסה לשדר אדישות, לא להשתולל ולצרוח, לשדר שזו בטח טעות – לפטר? אותי? את המורה הנערצת, שכל בנות גולדרס גרין כרוכות אחריה בהערצה; שביוםשבת נכנסת לבית הכנסת ומנידה ראש לגוט שאבעס לעשרות תלמידות ובוגרות שעדיין שומרות לי אמונים וזוכרות שיחות נפש מתמסרות בגינה? איך אפשר לפטר אותי – מורה שלא יכולה לעמוד בתור בסופרמרקט בלי שיעצרו אותה הורים וישבחו אותה על כך שהילדה ציטטה בשולחן שבת את הוורט המפעים על עבודת המקדש?"
"זה עדיין דוקר לי את הלב. גם עכשיו, כשאני מספרת לך את זה, שנים רבות אחרי", רייצ'ל משפילה ראש וממשיכה בסיפור. "נזרקתי משם כשאני חסרת הגנה ובודדה. אם שרה-מלכה לוין היתה נזרקת, היא היתה מתקשרת לבעל הנפלא שלה ומתנה את צרתה; אם פרומי-לאה היתה הולכת הביתה, בעלה, שהוא איש חינוך רגיש, היה יודע לומר את המילים הנכונות ואני, למי אתקשר כעת? לא רוצה להעמיס על אבא ואמא".
"מיסיס לרנר, אנגליה אמיתית גבוהת קומה, עם מבט ירוק חודר וחיוך מסתנן ומוקפד, קמה ממקומה, התעלמה ממני, ארזה את חפציה ויצאה. צעדנו בשתיקה כל הדרך החוצה, היא נופפה לטקסי ועזבה אותי באמצע הרחוב הלונדוני הקר. תמיד אהבתי את לונדון, את הגשם השוטף בשקט ובאלגנטיות, את הרחובות, רק שהיום הקור עז מדי. דהרתי לכיוון הרכבת, ממהרת הביתה, לבית היפה והמהודר, ל'טירה' הלונדונית שלנו.
"הדמעות טרם הצליחו לפרוץ את סכר ההלם. רק כשהתקרבתי לחנות שליד ביתנו הרגשתי רעד פנימי חזק. נכנסתי לשם. הפירות והירקות היו מסודרים בסדר מופתי, צבעי התפוז כתום חזק והבננות היפות צהובות-בשלות, לא הצליחו לנחם אותי כמו תמיד".
פחדתי לחזור הביתה
"פתאום באמצע החיים, לקראת חופשת סוף סמסטר, מפטרים אותי, בלי שום סיבה", רייצ'ל מתארת את תחושותיה באותו יום נורא. "פחדתי לחזור הביתה. לא הייתי מסוגלת. לכן החלטתי להסתובב ברחוב הקר והאפור. אני בת קצת יותר משלושים, יותר משלושים ורווקה.
"הייתה לי משרה טובה בבית הספר; הייתי אהודה על עשרים ואחת תלמידות שהיו לי כמו הבנות שלא נולדו לי; היה לי סדר יום, ידידוּת עם המורות, משכורת קבועה, סיבה לקום בבוקר ולהתלבש, סיבה לחיות! רווקה בת שלושים, שמול הכישלון הצורב שלה בשידוכים, שאבה הצלחה ותחושת ניצחון בבית הספר היהודי המקומי.
"למען האמת, בניגוד לשליטה שחשתי בכיתה, פחדתי מדייטים. הייתי מגמגמת, מילותיי היו מתערפלות בתודעתי, ראיתי בבחורים שהוצעו לי איום בלתי עביר וחשבתי לעצמי, מה בעצם חסר לי שאני רוצה להתחתן? יש לי את החדר שלי, המטופח והמושקע, בבית הוריי האמידים: אבא עורך דין ידוע. אמא רפלקסולוגית שכל המטרוניתות המכובדות של לונדון מחזיקות בארנק את מספר הנייד שלה. יש לי את האחיינים שלי, שמפנקים אותי ומעסיקים אותי. יש לי את לורי, מאמנת כושר אישית, רק 70 פאונד למפגש שלנו בפטיו המקורה או בחדרי.
"לשם מה אני צריכה את זה, חשבתי לעצמי בדרך לכל פגישה במלון סלמון ולא עשיתי שום מאמץ. ישבתי חמוצה ומשמימה והפגישות התאדו להן בלובי, בין כורסאות העור לשנדלירים.
"חשבתי שמחר יאיר שחר חדש, אבל לונדון נשארה אפרורית, בעלת שמיים אטומים. דברים התחילו לקרוס סביבי. בעוד חברותיי לצוות המומות, מתלחשות ומנסות להבין את המניע שעומד מאחורי החלטת הפיטורים התמוהה, קיבלתי שיחת טלפון מלורי, מאמנת הכושר שלי. 'מיס הלר, סורי. אני בנבצרות זמנית ולא אוכל להגיע אליך בחודשים הקרובים'.
"או מיי גאש! לורי המקסימה, שהכניסה צבע לחיי פעמיים בשבוע והיינו לחברות, מתאדה פתאום. הפחד אחז אותי כשדברים מוזרים המשיכו לקרות לי, נפלו אל תוך חיי בקילוחים עדינים אך כואבים. זה לא קרה ביום אחד, אך פתאום שמתי לב שאחיותיי חדלו להזמין אותי לבלות עם ילדיהן, שהעניקו לי אשליית משפחתיות. האחיינים פחות הגיעו, טענו שהם עסוקים. הכל קרס סביבי ומצאתי את עצמי ללא סיבה לקום בבקרים. ההססנות וחוסר כוח הפריצה קדימה שלי, מנעו ממני לחפש עבודה חדשה באינטנסיביות הדרושה.
"היום שלי היה ארוך ומשמים. 'את חייבת עזרה מקצועית!' קבעה אמי הדואגת. תמיד הדפתי את הרעיון, כעסתי כשניסו למשוך אותי לפגישה עם פסיכולוגית או יועצת, כשהייתי חוזרת מדייטים עם תשובות שליליות משני הכיוונים. לא הסכמתי לשתף, כעסתי על החדירה לפרטיות. עכשיו הרגשתי, שעוד מעט אני מתמוטטת רגשית, אבל לא רוצה ללכת ולהיעזר. לא רוצה".
מבקשת עזרה
"רגע לפני השבירה, קמתי בוקר אחד, לקחתי את כרטיס הביקור של מיסיס אנגלנדר, אחד מכרטיסי הביקור של יועצות מקצועיות ששכבו לי בארון זה שנים, חייגתי את מספרה ולמחרת הזמנתי טקסי להנדון". רייצ'ל ממשיכה לספר וההתפתחויות משאירות אותי המומה.
"חלפו עוד מספר חודשים ולקראת פסח שוב הציעו לי הצעה לשידוך. בכל זאת, הייתי בת שלושים וכמעט שתיים. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, ללא עבר מפואר במיוחד, למד כמה שנים בגייטסהד, משם נסע לבריסק בישראל ובשנה האחרונה חזר לכאן והחל לעבוד במזכירות במוסד חינוכי של אביו בהמפסטד. לא מרשים בשבילי, אבל הוא היווה משהו מאתגר עבור חיי המשמימים, שכבר עברו עיבוד אצל מיסיס אנגלנדר.
"עשיתי מאמץ לצלוח את הפגישה בהצלחה, לפחות שיסכים לאחת נוספת. פתאום היה חשוב לי שיקרה משהו בחיים שלי ולראשונה אחרי שלוש שנים נקבעה פגישה שנייה. ושלישית...
"רק חודש לאחר שילדתי את בני השני, בערב יום הכיפורים, אבא נכנס אלי ואמר לי שהוא רוצה לבקש את סליחתי. 'רייצ'ל, נכון שאת היום מורה מצליחה בבית ספר אחר ואת נשואה וברוך השם מאושרת, אבל מיסיס לרנר לא נותנת לנו מנוחה. את צריכה להבין, עירבנו אותה אחרי שהתייעצנו עם הרב...'
"'מה קרה?' לא הבנתי מה אבי מנסה להגיד לי והוא מיד התוודה: 'אמא ואני קראנו למיסיס לרנר לרב ופשוט הכרחנו אותה שתפטר אותך; שילמנו ללורי המאמנת כדי שתפסיק לבוא לכאן; דיברנו עם האחיות שלך שחסל סדר ביקורי שמרטפות שלך'.
"כמעט התעלפתי. 'את בסדר?' אבא שאל אותי ומיד ייסר את עצמו: 'לא הייתי צריך לספר לך את זה בתקופה רגישה כל כך...'
"שתקתי דקות ארוכות ופתאום ראיתי ממעוף הציפור את כל הסיטואציה. 'אבא, איזה יופי שפיטרת אותי, שהקשית עלי את החיים, כי אם לא, לא הייתי הולכת לגברת אנגלנדר מהנדון והיום הייתי אישה עייפה, סוחבת בחזרה הביתה שקית עם פירות בודדים. כמה צדק הרב. אתה פרסת חתיכה מהלב שלי, אבל הגשת לי לב שלם. אתה כרתת את הענף הדק שעליו בניתי קן, שלא יכול היה להחזיק מעמד ברוח ולכן הייתי חייבת לעוף הלאה ולבנות קן חדש. שמטת את הקרקע מתחת לרגליי, כדי שאבנה את עולמי על קרקע אחרת".
