חייב לזוז: זיו צויגהפט רץ מהבית בת"א לעבודה במכון ויצמן

זיו צויגהפט נפצע קשה כשנפל לתהום בהרי הקצ'קר שבטורקיה, אבל שב לעמוד על רגליו. כיום הוא אולטרה־מרתוניסט, דוקטורנט לביוכימיה וגם מרצה למוטיבציה

זיו צויגהפט. ראה מודעה על המרוץ החשוב בעולם בסופרמרקט בצרפת  (צילום: יובל חן)
זיו צויגהפט. ראה מודעה על המרוץ החשוב בעולם בסופרמרקט בצרפת (צילום: יובל חן)

26 (עשרים ושש!) שעות של ריצה רצופה, בלי שינה, זיו צויגהפט לא הופתע כשהחלו ההזיות. כמי שרץ, לא בפעם הראשונה בחייו, אולטרה־מרתון, הוא כבר מכיר היטב את כל התופעות: את הקולות שהוא שומע, את המראות, את המחשבות המתערבלות. צויגהפט למד להדחיק את כל אלה ולהמשיך לרוץ. כי 220 קילומטרים של ריצה אי־אפשר לסיים בלי כוח רצון אדיר.

   

אצבעות בקרח

לצויגהפט (32), רווק תל־אביבי, לא קל להשתיק את המוח. כמי ששקוע בימים אלה בעבודה על הדוקטורט שלו בביוכימיה במכון ויצמן, וחוקר את מנגנוני ההזדקנות, הוא יודע בדיוק מה קורה בכל רגע לכליות, לריאות, לשרירים ולמפרקים שלו במהלך ריצותיו הארוכות בארץ ובעולם. "באחת הריצות האלה שמתי לב שמתחולל בגוף שלי משהו רע, פרשתי ומיד אשפזתי את עצמי בבית חולים", הוא נזכר.

 

צויגהפט יודע גם שכשהוא מתחרה בריצות שאורכן פי ארבעה וחמישה מריצת מרתון – לא על מסלולים ישרים, אלא בתוואי קרקע לא פשוטים, הכוללים טיפוס או ירידה בהרים וריצה באזורים מושלגים או מכוסי קרח – הוא לא ממש תורם לבריאות הגוף. הנפש, הוא אומר, יוצאת נשכרת. הוא אוהב את התחרות, הוא אוהב לדחוק את הגבולות שלו, הוא אוהב לנצח, והוא רוצה לצבור כמה שיותר חוויות.

 

בימים אלה הוא שותף לניסיון להקים איגוד של רצי אולטרה־מרתון ישראלים, שייצגו את ישראל

"באחת הריצות האלה שמתי לב שמתחולל בגוף שלי משהו רע, פרשתי ומיד אשפזתי את עצמי בבית חולים"

 רשמית באירועים בינלאומיים. הוא עצמו כבר לקח חלק במרוצים כאלה. למעשה, את האהבה העמוקה שלו לריצות ארוכות מאוד גילה בעיירה שאמוני שבאלפים הצרפתיים, שאליה נסע לשנת חופש, ושם נתקל במקרה במודעה המכריזה על אולטרה־מרוץ.

 

"האהבה הגדולה שלי הייתה טיפוס", אומר צויגהפט. "התחלתי בעצים, עברתי לקירות טיפוס ומצוקים ולפני הצבא יצאתי עם כמה חברים לטיול אתגרי בטורקיה. היינו ילדים והיינו משוכנעים שאנחנו יכולים הכל, אז טיפסנו על פסגות שדרשו מאיתנו לקפוץ מעל הפופיק. ברוב המקרים זה עבד, עד שלא". התאונה שלהם התרחשה כשניסו לרדת במדרון מכוסה קרח בהרי הקצ'קר, בצפון־מזרח טורקיה, בלי ציוד מתאים ואפילו בלי מפות עדכניות. "התחלנו להחליק, ופתאום ראיתי את העמק מתחתינו כמו מפל בגובה 500 מטר. הסתובבתי, צעקתי לאחרים שיעצרו, ניסיתי לתקוע את האצבעות בקרח ולא הצלחתי ופשוט עפתי לתהום".

 

הזיכרון האחרון שלו הוא הצעקה "אמא!" שנפלטה מפיו. כשהתעורר מעלפונו מצא עצמו במערת קרח: "שרוע על סלעים, חצי גוף בתוך מים קפואים. הופתעתי שאני בחיים. עשיתי בדיקה: הידיים עבדו, הראש היה מלא דם, השיניים נשברו ומתחת לרגל ימין יש כיפוף של 90 מעלות, שבר פתוח".

 

איפה היו החברים שלך?

"אחד מהם שכב לידי מחוסר הכרה. הוא ישן יומיים ועד היום לא זוכר כלום מהאירוע. התברר ששלושה מאיתנו נפלו, והרביעי הציל את החיים שלנו. הוא הצליח למשוך אותנו מתוך הקרח והניח אותנו על משטח סלע, כדי שלא נקפא למוות, ורץ עשרה קילומטרים לכפר הסמוך כדי להזעיק עזרה.

 

"אחד החברים שנפלו היה מלא באדרנלין ולכן חזר לאחור להביא גזייה, כדי שנוכל להמיס את השלג ולשתות מים, אבל כשהגיע למעלה, הכאב היכה בו פתאום והוא לא יכול היה יותר לזוז. אחרי כמה שעות התחלתי לחשוב על האפשרות שאולי לא יחלצו אותנו בכלל".

 

איך בסוף הוציאו אתכם משם?

"למזלנו, החבר שלא נפל הוא בן למשפחה אמידה, והוא יכול היה לגייס מסוקים ולערב גורמים בכירים בצבא טורקיה. בגלל התנאים הקשים, היחיד שהצליח להגיע היה מקומי שהוביל חמורים. רכבנו שעתיים, בכאבי תופת שלא חוויתי בחיים, ואחר כך עוד שלוש שעות באמבולנס עד למרפאה המקומית".

 

שם טופלת?

"כשראיתי את המקום פחדתי פחד מוות, ודרשתי שיטפלו בי בלי הרדמה. תפרו לי את הראש בלי הרדמה, וגם ניסו לחבר את העצמות שלי בחזרה בלי הרדמה. אמרתי לעצמי 'התקבלת לקורס טיס, ושם כידוע יש שבוע שבי, אז בוא תנסה לתרגל את זה עכשיו. תפסתי את המיטה ואמרתי לעצמי 'תחשוב שהמטוס שלך נפל, אתה שבוי בסוריה ועובר עינויים'. ככה החזקתי מעמד עד שהטיסו אותנו ארצה".

 

מאיפה שאבת כוח?

"אף פעם לא הייתי מפונק. כשהייתי ילד הרווחתי כסף מרחיצת מכוניות, ומגיל 15 אני מדריך מטפסים. כששכבתי בתל־השומר, הרופאים לא ידעו להגיד לי מה סיכויי ההחלמה שלי. אמא שלי פחדה שאכנס לדיכאון, ולכן נתנה לי לקרוא את 'האדם מחפש משמעות', הספר של ויקטור פרנקל. משם למדתי שכשיש לך 'למה' לחיות, אתה יכול לשאת כל 'איך'. וה'למה' שלי היה לחזור ללכת".

 

צויגהפט בשטח מאתגר (צילום: רוני מרקוביץ')
    צויגהפט בשטח מאתגר(צילום: רוני מרקוביץ')

     

    הנשק הסודי

    צויגהפט, שגדל בגני־תקווה, היה משוכנע שכשיחזור ארצה יתגייס מיד לקורס טיס,

    "התגובות האופייניות הן 'אתה משוגע' ו'ממה אתה בורח', ואז אני מסביר שזו תרפיה מבחינתי. אדם צריך לדעת להיות לבד עם המחשבות שלו, ותמיד יש על מה לחשוב: מה אני רוצה לעשות עם עצמי, זוגיות"

     אליו התקבל לפני הטיול והתאונה. זה אמנם קרה, אבל רק אחרי אשפוז ארוך, שלושה ניתוחים, השתלה של מוט קיבוע עם מסמרים, שנה וחצי של שיקום, אינספור שעות של פיזיותרפיה ושחייה וכמובן - מאבק מול הצבא.

     

    דווקא קורס טיס? זה רף גבוה מאוד למי שגופו התרסק.

    "החברים שלי התגייסו לפניי והרגישו שהם תורמים. רציתי את אותו סיפוק. התגייסתי בהתחלה ליחידה של מודיעין חיל האוויר והרגשתי שבוז".

     

    בסופו של דבר הגיע לקורס טיס אבל הודח. "ולא הרגשתי מריר, כי לא אהבתי את הדיבורים על כך שאנחנו הכי טובים, ואת העובדה שהכל מתוכנן מראש. אני נמשך לחשיבה מקורית ולא שגרתית, זה כנראה מה שהוביל אותי למדע".

     

    לדבריו, איש לא היה מופתע יותר ממנו כשהתקבל אחרי הצבא למכון ויצמן.

     "הייתי תלמיד בינוני עם תעודת בגרות מגוחכת. אבל רציתי את זה, והצלחתי לגרד את הציון ההכרחי". הנחישות הזו, הוא אומר, היא הנשק הסודי שלו במדע וגם בריצה.

     

    איך מגיע מי שהיה שנה וחצי בשיקום לריצות של מאות קילומטרים?

    "ברגע שהחלמתי חזרתי לטפס, בהמשך אפילו ניהלתי קיר טיפוס בקריית־אונו. כשהייתי אמור להתחיל ללמוד במכון ויצמן הרגשתי שאני לא מוכן לזה נפשית, אז דחיתי את הלימודים בשנה ונסעתי לצרפת. חייתי שם שנה של טיפוס על קרח וגלישה. טיפסתי עם המטפסים הכי חזקים בעולם וראיתי שהם מובילים בהתחלה, אבל הולכים ונחלשים ואני מצליח להחזיק מעמד ולשמור על מחשבה בהירה גם כשהם תשושים.

    "בסופרמרקט מקומי ראיתי מודעה על המרוץ הנחשב ביותר בעולם, זה שמתחיל ומסתיים בשאמוני. זו הקפה של ההר, 170 ק"מ, שבמהלכה מטפסים ויורדים בשלג".

     

    ובמקום לברוח החלטת לרוץ?

    "מצאתי 'למה' חדש. חזרתי ללכת, חזרתי לרוץ, והנה – אתגר חדש".

     

    מאז הספיק לרוץ באתרים שונים ומשונים בעולם, על הרים, מצוקים, ביערות ועל חוף הים, ריצות שנמשכות לעתים יותר מיממה. "כשאני רץ באלפים, מזג האוויר יכול להתהפך בשנייה ואני חייב ציוד הגנה. אם אני נוקע את הרגל, אני חייב לטפל בעצמי, כדי שאשרוד לפחות עד שמישהו יגיע אליי. אני אוכל ושותה תוך כדי ריצה".

     

    נשמע קשה נורא. יש בזה הנאה?

    "יש הרבה סיפוק. אני כבר לא יכול להסתפק במרתון. יש אנשים שבעבורם ריצת מרתון היא חוויה משנת חיים. לי היא חוויה יומיומית, בדרך לעבודה".

     

    מה זאת אומרת בדרך לעבודה? אתה רץ מתל־אביב למכון ויצמן?

    "כן, מדי פעם, אחרת אין לי זמן להתאמן. אני משתדל לעשות את זה פעם בשבוע, זה לוקח שלוש שעות. אני רץ רוב הדרך על החוף, לפעמים מצטרפים אליי חברים ואנחנו מקשקשים בדרך. זה נחמד. אני לא רץ מהר מדי כדי שאוכל לתפקד ולחשוב במשך היום. אין לי דרך אחרת גם לעבוד שעות ארוכות במעבדה וגם להתאמן. אני מגיע למכון, מתקלח, מחליף בגדים, אוכל ומתאפס על העבודה. לא רואים עליי".

     

    מה אנשים אומרים כשהם מגלים שהגעת בריצה?

    "לא מאמינים לי. אני לא דוחף את זה לכל שיחה כי זה נשמע מתנשא ומאיים. התגובות האופייניות הן 'אתה משוגע' ו'ממה אתה בורח', ואז אני מסביר שזו תרפיה מבחינתי. יש אנשים שעושים יוגה, אני יוצא לרוץ. אדם צריך לדעת להיות לבד עם המחשבות שלו, ותמיד יש על מה לחשוב: מה אני רוצה לעשות עם עצמי, זוגיות, נישואים".

     

    אתה בזוגיות?

    "כרגע לא, אבל הייתי במערכות יחסים ארוכות – של עשר שנים ושל שנתיים".

     

    איך התייחסו בנות הזוג לתחביב הייחודי שלך?

    "בהבנה שזה חלק מהאופי שלי. חשוב בעיניי לתת לפרטנר את האופציה לעשות מה שמעניין אותו. גם לי חשוב שבת הזוג שלי תהיה עצמאית, שלא תשב בבית ותחכה לי".

     

    חשוב לך שתהיה ספורטאית? מישהי לרוץ איתה?

    "ממש לא. יצאתי אפילו עם מעשנות. הריצה והטיפוס הם זמן איכות שלי עם עצמי או עם החברים שלי".

    "אני משתדל לרוץ לעבודה פעם בשבוע, זה לוקח שלוש שעות. אני לא רץ מהר מדי כדי שאוכל לתפקד ולחשוב במשך היום. אין לי דרך אחרת גם לעבוד שעות ארוכות במעבדה וגם להתאמן. אני מגיע למכון, מתקלח, מחליף בגדים, אוכל ומתאפס על העבודה. לא רואים עליי"

     

    אתה או רץ או חוקר, יש לך בכלל זמן לפתח מערכת יחסים?

    "אם רוצים, תמיד יש מקום לעוד משהו".

     

    מתי לוותר

    הוא משוכנע שיכולותיו כאתלט נובעות מהחוסן הנפשי שלו, ומרגיש שהוא חייב לא מעט ממנו לאותה פציעה בגיל 18. "שם התמודדתי עם הכאב הכי נורא. כשאני רץ והרגליים שלי כואבות כמו שאת לא מדמיינת, אין לי שום הגנה חוץ מלומר לעצמי 'תמשיך'. אני שואל את עצמי אם לוותר או לא, ובדרך כלל מחליט לא".

     

    מתי אתה מחליט לוותר?

    "היה מרוץ של 127 ק"מ בארץ, שבו הייתי מדורג ראשון. ידעתי שאני הולך לנצח, אבל אחרי 60 ק"מ לא השתנתי וידעתי שאם לא אפרוש, אגיע לבית חולים. זה לא היה היום שלי. הפסקתי, ושמרתי כוח להילחם במרוץ הבא".

     

    אפשר לגמור מרוץ כזה בלי נזק בריאותי?

    "מתרגלים. השלד נבנה, וגם השרירים. את רוב הריצות אני גומר, ושעה אחר כך את לא יודעת בכלל שרצתי. היה לא מזמן מרוץ של 100 ק"מ בשטח, שגמרתי בשמונה שעות, וקבעתי שיא מסלול למרות ששברתי אצבע. התקלחתי וחזרתי ללכת כרגיל.

     

    "כשאני צריך להישאר במעבדה במכון במשך 30 שעות ברציפות על 200 כוסות קפה, כדי לסיים ניסוי חשוב, אני אומר לעצמי 'תירגע, אתה יכול לרוץ את הזמן הזה, אתה מכיר את עצמך, אז למה שלא תוכל להישאר ער במעבדה?"

     

    לצד הלימודים והניסיונות להתברג בצמרת רצי האולטרה־מרתון העולמיים, צויגהפט מעביר הרצאות מוטיבציה בפני ילדים, מבוגרים, אסירים וקציני צבא. השנה הזו תהיה כנראה שנה חשובה במיוחד בחייו. הוא עתיד לסיים את הדוקטורט ולהחליט על המשך דרכו במדע, ולצד זה, יחד עם שישה רצים ישראלים נוספים למרחקים ארוכים, ייצג את ישראל באליפות העולם, שתיערך בפורטוגל. "אני מתרגש", הוא אומר. "זאת הפעם הראשונה שארוץ בשביל מטרה גדולה מעצמי".

     

      

     

      (צילום: יניב אדרי)
      (צילום: יניב אדרי)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד