רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח את ידו על הכתף שלי ואמר: 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר: 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"
את הסיפור הזה מספרת רֵנֶה פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון", הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט הקומיקאים הנודעים מל ברוקס, קארל ריינר ובנו רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד, ג'ואן ריברס ושרה סילברמן. פיירסטון (92) משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד־אפ, קולנוע וטלוויזיה, שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה.
על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת, אלא סתם כי הם לא מוצלחים בעיניה. פיירסטון, ניצולת שואה שרוב בני משפחתה נרצחו, אומרת: "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו, כי הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה - אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".
גם הסופר אתגר קרת, שמרואיין בסרט, מדמה הומור לנשק. לדבריו, זהו נשק של חלשים שמעניק כוח לחסרי האונים. בצבא, הוא אומר, חייל פשוט יצחק על המפקדים שלו בעוד שהמפקדים לא צריכים הומור – הם יכולים לשלוח את החייל לאן שהם רוצים.
טריילר הסרט "הצחוק האחרון"
מופעי קברט באושוויץ
"הצחוק האחרון" (זמין ב־yesVOD), סרטה של הבמאית פרן פרלסטין, עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור, ולעולם אי־אפשר יהיה, לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול?
הבמאי קארל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט. "זה יותר מצחיק לצחוק
מלא לצחוק", ואם לא הבנו, הוא משלים: "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים המשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט במחנות ההשמדה אושוויץ וטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס־אס.
השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ־13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".
קלארי, שלימים כיכב בסדרה קומית אמריקאית בשם Hogan's Heroes, שעסקה במחנה שבויים גרמני, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת: "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. כאשר רב נדהם אמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".
עניין של תזמון
"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט 20 שנה. פרלסטין, שנחשבת לבמאית מוערכת (זכתה פעמיים בפרס סאנדנס והציגה בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים) היא בת למשפחה יהודית מפילדלפיה. בריאיון סקייפ היא מספרת שלא גדלה בסביבה של ניצולי שואה. "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארצות־הברית, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל".
אחד מחבריה, קנט קירשנבאום, כתב מחקר אקדמי על הומור בשואה ואמר לה "לכי תעשי מזה סרט", אבל במשך שנים היא לא הצליחה להשיג מימון בגלל הנושא הרגיש. "אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביבי בדיחות על אירועי 11 בספטמבר, על איידס ואפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".
כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אמנות לאירועים טרגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירותיה כלולות באוסף המוזיאון לאמנות בלוס־אנג'לס.
פיירסטון נולדה בסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם
שעיצבה כובעים לאצולת וינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אמנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארצות־הברית, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.
"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב את "הומור הגרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות שטות בגונדולה במלון ונציה בלאס־וגאס. בעוד שגרוס אומרת: "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים, אני לא יכולה לצחוק", פיירסטון עונה: "אני לא שוכחת, אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".
"בלאס־וגאס צילמתי גם סצינה שלא נכנסה לסרט", מגלה פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש הרבה כאלה. בניו־יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".
מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.
"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה ולמה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן באולם קטן בגריניץ' וילג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, אלא 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".
הן נפגעו?
"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות סרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית הספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב, אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז', הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".
את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר.
רוב ריינר מספר בסרט: שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעיני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם, "אני מקווה שלא קרה לו כלום"
היה להם מידע מודיעיני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם, "אני מקווה שלא קרה לו כלום". ריינר, אומרת פרלסטין, היה הראשון שהסכים להופיע בסרט ואחריו באו כולם.
המרק של הנאצי
אבל לא כולם גילו אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות ה־30, לא הייתה שואה... כלומר, לא הייתה שואה של יהודים"), מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשהברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות מבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן־בי־סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה־Soup Nazi ב"סיינפלד", בגלל הזילות של הכינוי "נאצי". אבל לארי דיוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי בסדרה "תרגיע", שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" התוכנית הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.
"הצחוק האחרון" הוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו־יורק השנה ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכל מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי־נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף.
"שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, וגיליתי שהם אמנם לא היו אחוזי אימה, אבל בסופו של דבר שאלו אותן שאלות. נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים".
את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט, כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות 70 שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה, וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
