"איפה הציצי של אמא?! מי שיחקה איתו עוד פעם? אני צריכה לצאת לעבודה, תעזרו לי לחפש!" - כך מתארת יאנה דרום בוקר שגרתי בביתה שבבנימינה: המשפחה כולה עסוקה בחיפוש אחר פרוטזת השד שלה. התיאור, שפורסם בדף הפייסבוק חלאס סרטן, חושף את התמהיל המיוחד בחייה של דרום - כאב עצום לצד אופטימיות והומור – וזכה למאות שיתופים ותגובות אוהדות.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
דרום רק בת 34, אבל מאחוריה יש כבר שני ניתוחים לכריתת שד וניתוח שחזור כושל, ולפניה ניתוח לכריתת שחלות. "אני מודעת לכך שיש פצצה שעדיין מתקתקת בגוף שלי", היא אומרת. "המשמעות של הניתוח הזה היא להיכנס, בגילי, לגיל המעבר, עם תופעות קשות ותרופות הורמונאליות".
ולמרות הכל, חייה מלאי פעילות, וחלק נכבד מהם מוקדש לנשים כמוה, שעברו כריתת שד.
לא ראיתי מוות מול העיניים
ההתמודדות של דרום החלה לפני שבע שנים, כשהתברר שהיא נשאית של BRCA1 - גן המגדיל משמעותית את הסיכוי לחלות בסרטן השד והשחלות. לבדיקות ניגשה אחרי שאמה, שהתמודדה בעבר עם סרטן שד, חלתה בגיל 49 בסרטן השחלות. באותה תקופה היא שעטה באופטימיות במשעולי החלומות של חייה – עמדה להינשא, למדה לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ועבדה כמנהלת שיווק בנמל חיפה.
"הלכתי לבדיקות אצל גנטיקאי, הוא אמר לי שאני נשאית, אבל לא באמת הבנתי את המשמעות של זה", היא משחזרת. "לא הבנתי עד כמה הסטטיסטיקה מבהילה – 80 אחוז סיכויים לחלות בסרטן השד ו-50 אחוז סיכויים לחלות בסרטן השחלות. לנשאיות הגן הזה ממליצים בדרך כלל לעבור כריתה מונעת של השדיים, ובהמשך ממליצים להוציא גם את השחלות. אני שמתי את זה בצד. אמרתי לעצמי: קודם אלד לפחות ילד אחד, ורק אז אשקול ברצינות לעשות כריתה".
זמן קצר לאחר האבחון נישאה לבן זוגה, עמי, ומהר מאוד נכנסה להיריון, במהלכו נחתה עליה המכה הראשונה. "בחודש השלישי הרגשתי גוש בשד. בתוך תוכי כבר ידעתי שחליתי בסרטן. בדיעבד, הידיעה שאני נשאית הצילה את חיי: הביופסיה הייתה לגמרי תקינה, אבל הרופאים התעקשו לנתח אותי ולהוציא את הגוש. הם גילו שזה גידול סרטני".
בשבוע ה-14 להיריון עברה ניתוח נוסף כדי לנקות את שולי הגידול, והרופאים המליצו לה לעבור טיפולים כימותרפיים. "הם הסבירו לי שבשליש האחרון של ההיריון העובר מספיק מפותח, ולכן לא ייפגע, ושמדובר בטיפול מציל חיים עבורי. באותה תקופה קראתי את הספר 'הסוד', החלטתי שאני בריאה ולא הייתי מוכנה לעשות כימו. הודעתי לרופאים שאני ממשיכה כרגיל בהיריון. לא הסכמתי גם להקדים את הלידה. אמרתי לעצמי: התינוקת תצא כשהיא תרצה לצאת. הפסקתי את מחול השדים המטורף אצל הרופאים, והמשכתי בהיריון כרגיל".
איך הגיבו הרופאים?
"הם היו מזועזעים. מאוד נסערים. אמרו לי שההחלטה הזו מסכנת את חיי. היום אני לא מבינה איך קיבלתי החלטות כל כך חסרות אחריות, אבל אז הייתי עמוק בתוך 'הסוד', ובניגוד לרופאים, לא ראיתי את המוות מול העיניים: ראיתי חיים. לא הייתי מסוגלת לראות את עצמי עם קרחת. כשאני מדברת היום עם חולות סרטן בהיריון, אני נותנת להן המון עידוד, אבל גם אומרת להן: 'תקשיבו לרופאים ותתחילו טיפולים בזמן ההיריון. נכון, אני כאן ואני חיה, אבל שיחקתי עם הגורל'".
ממש לפני שילדה את בתה הבכורה נויה, כיום בת שש, התגלה שיש לה גידול בדיוק באותו מקום שבו היה הקודם, והוא כבר התפשט לבלוטות הלימפה. את זה בדיוק הטיפולים אמורים היו למנוע. מיד אחרי הלידה, שהתבצעה בניתוח קיסרי בבית החולים רמב"ם בחיפה, התחילה בטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים.
צפו בכתבה על דרום ששודרה לפני כשנתיים בערוץ 1:
הניתוח כמעט גמר אותי
הגילוח של שיער הראש היה רגע שבירה כואב מבחינתה. "השתדלתי לשמור על השיער המלא עד לרגע האחרון, ואז הגעתי לספר הקבוע שלי וביקשתי ממנו גלח. ראיתי שהוא מתאפק לא להתחיל לבכות, ואז אני פרצתי בבכי. בכינו כולנו: הספר, אני וחברה שלי שבאה איתי.
"זו הייתה תקופה קשה. הייתה לי תינוקת לטפל בה, ואחת לשלושה שבועות עברתי כימותרפיה, כשאחרי כל טיפול הייתי סובלת מחולשה נוראית ומכאבים בשרירים ובעצמות. זה השבית אותי לגמרי, הייתי דבוקה לספה, אבל לא היה לי זמן לרחמים עצמיים או לדיכאון. למזלי, אמי, בעלי וחמותי עזרו לי, ונויה הייתה תינוקת מקסימה ונוחה. ברגע שהייתי מצליחה לנהוג, הייתי נוסעת לעבודה לכמה שעות ואחר כך מטיילת בחוץ עם הכלבה. ריח האוויר הכניס בי כוחות.
"אני מאמינה שחייבים להמשיך בשגרה; זה חלק מהריפוי, אחרת את נשאבת למהות של אישה חולה ומסכנה. כמה אפשר לשכב בבית ולהעביר את הזמן מטיפול לטיפול? המוטו שלי הוא לא ליפול למסכנות, אלא להמשיך בשגרת החיים".
היא המשיכה בכך גם כשחייה כללו בעיקר טיפולים וניתוחים. ניתוח ראשון, לכריתת השד החולה, עברה לפני כחמש שנים. מיד אחר כך עברה ניסיון לשחזור השד, שנכשל. "הכישלון הזה היה אחת הנפילות הקשות. הלב בכה והגוף נשחק. הרופאים ניסו לתקן, אבל התפרים נפתחו שוב ושוב, והייתי רצה לבתי חולים – שוב בחדר מיון, עוד אשפוז, עוד אשפוז - ותוך כדי הניסיון להציל את השחזור, עברתי הקרנות, שלא עזרו לתהליך ההחלמה. עדיין הייתי חזקה ואופטימית, אבל התקשיתי להשלים עם כישלון הניתוח. היה לי קשה להסתכל במראה, לראות אותי עם שד כרות ולהבין שזהו, שזה הגוף שלי מעכשיו".
זה לא היה הקושי היחיד שלה באותה עת. כשהייתה בהיריון השני נפטרה אמה, לובה ארונוב, בגיל 56. "לאמא ולי היה קשר מאוד חזק", אומרת דרום. "היא ליוותה אותי בהקרנות וחיזקה אותי בכל מה שעברתי תוך כדי התמודדות שלה עם סרטן השחלות. היא נפטרה אחרי 11 שנים שבהן התמודדה עם המחלה. ביום השלושים למותה היינו בבית הקברות, בגילוי המצבה, ואחרי כמה שעות נכנסתי לסקירת מערכות. גיליתי שיש לי בת, והחלטנו לקרוא לה שיר, בעקבות שיר המעלות, תפילה שנשאתי הרבה באותן שנים. כשהייתה לי ירידת מים, שכחתי לרגע שאמא לא כאן: נכנסתי לרכב וחייגתי אליה.
"את שיר הנקתי מהשד הבריא, אבל הרגשתי שהוא כמו פצצה שמתקתקת בתוכי וידעתי שחייבים להוציא אותו. חיכיתי ששיר תגדל קצת ותתחיל ללכת, כי ידעתי שאחרי הניתוח לא אוכל לישון על הבטן או על הגב ובטח שלא אוכל להרים אותה על הידיים. עברתי את הניתוח במאי 2015; הוא נמשך חמש שעות וחצי וכמעט גמר אותי. אחריו הרשיתי לעצמי ליפול, להיות מסכנה, לאפשר לאנשים קרובים לטפל בי. כל יום הגיעה אליי חברה כדי לעזור לי".
סקסית בטירוף
בתוך הכאוס הזה ניצת בה הרעיון לפתוח חנות מיוחדת לחולות סרטן. "אחרי השחזור שנכשל הלכתי לקנות חזייה עם פרוטזת שד. נכנסתי לחנות חזיות והכניסו לי שם את הפרוטזה לחזייה מכוערת בצבע חום עם כתפיות עבות. חיפשתי באינטרנט בעברית חזיות לנשים שעברו כריתה, ולא מצאתי כלום. הקלדתי באנגלית, והגעתי לבוטיקים עם חזיות מדהימות. אמרתי לעצמי: לא יכול להיות שהחזייה הוורודה הזאת עם התחרה השחורה היא לכרותות שד - היא סקסית בטירוף. שלחתי חברה שגרה בניו יורק לקנות לי אותה, ועל הדרך הזמנתי גם גופייה מדליקה וצעירה עם פתח לפרוטזה. זה היה רגע מכונן, ומכאן בער בי החלום להקים חנות מיוחדת לנשים עם סרטן שד".
תוך שנתיים וחצי פתחה שתי חנויות, בחיפה ובתל אביב, שבהן עובדות נשים שהחלימו מסרטן.
אחרי שעברת כל כך הרבה, לא קשה לך לעסוק במכירה לנשים חולות סרטן?
"צריך חוסן נפשי כדי להמשיך להתעסק בסרטן, שעדיין מאיים עליי, ובו בזמן להכיל סיפורים קשים של אחרים. יש בחנות רגעים מאוד קשים, אבל הם חלק מתהליך הריפוי שלי. למשל, כשמגיע בעל כדי לקנות מטפחות ראש לאשתו, והוא עומד לפרוץ בבכי, זה קשה.
"הלידה של בתי שיר חיזקה אותי. אני גם רואה את האושר שאני גורמת לנשים שקודם לא הורידו את החולצה ליד הבעל ולא הלכו לבריכה עם הילדים. זה נותן לי כוח להמשיך. כותבות לי בנות לנשים שכבר לא חיות היום: 'איך לא היית כאן כשאמא הייתה חולה?' אני מאמינה שהמסע שעברתי עם השחזור שלא הצליח הוביל אותי למקום שבו אני נמצאת היום.
"חלק מהבגדים בחנויות אני מעצבת בעצמי מבדים בצבעים חיים ומלאי אנרגיה. המוטו שלי: אם את כבר מרגישה נורא, והסרטן פגע לך בנשיות - לפחות שתיראי טוב. אני מכניסה שיק בסרטן, וזה חלק מתהליך הריפוי. הייתי רק רוצה לקבל סימן מאמא שלי כדי לדעת שהיא רואה מלמעלה את מה שאני עושה היום, ומתגאה בי".
______________________________________________________
אורי ברנהרד עבר ניתוח קשה ובעקבותיו פתח דף חדש בחייו. הקליקו על תמונתו:
