"נולדתי בוורשה. אמי מהנדסת כימית ואבי היה דוקטור לחינוך מבוגרים, עיתונאי ועורך כתב עת מקצועי. אמי יהודייה, אבי היה פולני לא יהודי. הייתי בת יחידה, 'הבת של אבא'. דמיתי לו במראה, היה לנו קשר מיוחד וגם אהבה משותפת: טניס. הוא היה אבא מפנק, האדם שהכי אהבתי וידעתי שהוא אוהב אותי הכי בעולם.
"ב־1989, כשהייתי בת 17, הצטרפתי למסע של נוער יהודי מפולין לישראל והתאהבתי בישראל. רציתי להישאר, אבל אמא דרשה שאסיים תיכון. חזרתי הביתה ושיגעתי את הוריי עד שאבא סידר שאבוא בקיץ לאולפן. ב־3 ביוני 1990 הייתי אמורה לטוס. הוא הבטיח שייקח אותי לשדה התעופה.
"בבוקר של נסיעתי המתוכננת התאבד אבא שלי. בדיעבד נודע לי מאמא שהוא היה חולה במאניה־דיפרסיה. שנתיים קודם חל שינוי בהתנהגותו. כשהיה במאניה, יצא בלילות, שתה, הביא הביתה חברים חדשים, וכשהתחננתי שלא ייצא, כאילו לא ראה אותי. זה לא היה אותו אבא. כשהיה בדיפרסיה, נשאר בחדר, מתבונן בנקודה בקיר. ככה הוא היה לפני ההתאבדות. אחרי מותו התברר לי שהיה ניסיון התאבדות שהוסתר ממני. זה מקום שמאוד כואב לי. אילו ידעתי, אולי הייתי יכולה לדבר איתו ולהניא אותו מלהתאבד. אני לא באה בטענה אל אמא, כי לא הייתה אז מודעות. את זה אני חושבת היום, כפעילה בעמותת בשביל החיים, שיודעת יותר על אובדנות. אבל אז הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: אבא לא יחבק אותי יותר!
"מה שקרה אחר כך היה הזוי ממש. אמא שכנעה אותי לנסוע. טסתי שבוע אחרי, ולא הייתי בהלוויה של אבא שלי. האולפן בירושלים כבר התחיל, וצורפתי לקבוצת צעירים אמריקאים וקנדים שלמדו בקיבוץ משמר השרון. שם פגשתי את מי שהיה לבעלי – צבר, בן למשפחה ישראלית שירדה לארצות הברית. במבט לאחור אני יודעת שאבא שלי, שכבר לא יכול לשמור עליי, שלח לי את המחליף.
"כשחזרתי לוורשה, עברתי לחדר של אבי, שכבר היה ריק מרהיטיו, מבגדיו ומספריו. זו הייתה הדרך של אמי להמשיך הלאה. היא לא דיברה עליו, ולי לא היה עם מי לדבר עליו. אמרתי לעצמי: 'ממשיכים הלאה. המוות של אבי לא השפיע עליי'. ככה המשכתי 20 שנה, שבהן לא התמודדתי עם הכאב, לא הודיתי שקרה לי אסון ושאולי כדאי שאקבל עזרה.
"בסיום התיכון, ביוני 1991, עליתי ארצה לבדי, עם תיק גב ושק שינה. אחרי מכינה למדתי ארכיאולוגיה ותולדות האמנות. בן זוגי למד בירושלים במסגרת תוכנית משותפת של האוניברסיטה העברית ו־NYU. התחתנו בבית כנסת בוורשה והתחלנו לבנות את חיינו כאן, להרגיש שייכות. ילדתי ארבעה ילדים, הפכתי למאמנת אישית, וכל אותן שנים לא עסקתי באבל הבלתי פתור שלי.
"נקודת המפנה הייתה בלימודי תואר שני בבריאות הוליסטית. מוזיקה מסוימת נגעה לי בנשמה, התחלתי לבכות והרגשתי געגוע נורא לאבא שהלך וגבר. הרגשתי שאני חייבת עזרה. באינטרנט הגעתי לעמותת 'בשביל החיים', שמטרתה להתמודד עם תופעת ההתאבדות ולתמוך במשפחות שיקיריהן התאבדו. שבועיים אחר כך נכחתי בכנס על השפעת התאבדות של הורה על הילדים. שם, לראשונה, פגשתי אנשים כמוני. הצטרפתי לקבוצת תמיכה לילדים של אנשים שהתאבדו, וזה היה כמו לקבל גלגל הצלה. להיות עם אנשים שאפשר לדבר איתם על הכל, כולל על הדברים שלא מדברים עליהם: האבל המורכב, שגורם לנשארים אשמה ובושה, הסטיגמה, הדרך שהחברה תופסת התאבדות ועוד.
"נשארתי בעמותה כמתנדבת, והיום, בין היתר, אני מנחה קבוצה של אנשים שהוריהם התאבדו. היום אני יודעת שמודעות עשויה למנוע התאבדות. אנשים לא מבינים שהאדם אינו רוצה למות, אלא לסיים את הסבל, והוא רואה רק דרך אחת. באמצעות זיהוי מוקדם של הסבל ודיבור עליו אפשר להראות לו שיש עוד דרכים, חוץ מהדרך הבלתי הפיכה".
השורה התחתונה:
"חייבים להעלות את המודעות ולדבר על נושא ההתאבדויות. זה יכול להביא שינוי".
______________________________________________________
גם הזוגיות היפה הזו הסתיימה בהתאבדות. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
