זה קרה בדרך לבית הספר. דניס רודינה, שהיה אז בן 15, ירד מהאוטובוס והבחין בפאוץ' זרוק שנפל ממונית. כשפתח אותו גילה 800 שקל. "לפעמים החיים קורים לנו מבלי שאנחנו מתכוונים לכך", הוא אומר.
ברגע ההוא השתנה מסלול חייו של רודינה, אחיה הבכור של הדוגמנית, השחקנית והזמרת, רוסלנה רודינה. חבר הציע לו לקנות סמים בכסף שמצא, הוא התמכר במהירות ובמשך שנים ארוכות ניסה להיגמל ללא הצלחה. רק כשראה את המוות מקרוב הבין שהוא חייב לגייס את כל כוחותיו ולהוציא את עצמו אחת ולתמיד מהשפל שאליו הידרדר, ובימים אלה הוא מציין עשור ללא סמים.
את אותו בוקר גורלי הוא זוכר היטב. "הייתי בכיתה י', למדתי באורט באור עקיבא, ובאותו יום הלכתי לבית הספר בלי מצב רוח. השמש זרחה והרגשתי שהעולם בחוץ אפור", הוא משחזר. "ערב לפני כן היה איזה ריב בבית. ההורים כעסו עליי כי הייתי קצת מופרע, הסתובבתי בחוץ עם חברה לא הכי נכונה, נסחפתי אחריהם כמו עלה נידף ברוח.
"כשמצאתי את הפאוץ' ויתרתי על בית ספר והלכתי למקלט שבו היינו נפגשים כל החבר'ה. איתנו בחבורה היה נער גדול יותר, בן 18, שתמיד היה שונה מאיתנו. הוא היה מתנהג מוזר ולפעמים נשאר לישון במקלט, אז ידעתי שאם אני אלך לשם לא אהיה לבד. הגעתי וסיפרתי לו שמצאתי פאוץ' עם כסף".
ומה קרה אז?
"הוא מיד לקח את הפאוץ' והציע שכל אחד מאיתנו ילך וימלא לעצמו טוק מן, זה מה שהיה באותה תקופה. על הדרך הוא התחיל לסובב אותי, הציע שנעשה מסיבה ואני התלהבתי. פתאום היום האפור הפך ליותר שמח. אחר כך אמר שניסע יחד ללוד.
כששאלתי מה נעשה שם, הוא סיפר לי על כספומטים וסוחרי סמים, ולי זה נשמע כמו סרט פעולה אמריקאי. נסענו ללוד ובכסף הוא קנה הרואין וקריסטל. ראיתי את העסקה מול העיניים ונלחצתי, כי עד אותו הרגע לא הכרתי את העולם הזה. מצד שני, זה היה סוג של אקשן".
בדרך חזרה הביתה הציע החבר לרודינה להתנסות גם. "הוא אמר: 'בוא תנסה' ושם לי בצד פס קטן. ניסיתי בשירותים של הרכבת וישר החומר ששאפתי השפיע עליי. הרגשתי באותו רגע אשליה של אין בעיות, הכל ורוד. זה התלבש כמו כפפה למצב הרגשי שהייתי בו. למחרת אותו חבר הביא לי עוד מנה. נכנסתי לאופוריה".
חלפו חודשים שבהם השתמש בסמים פעמים נוספות, עד שבוקר אחד, כשהתעורר, חש תחושה לא מוכרת. "הרגשתי שיש לי שפעת, אבל פי אלף ממה שאדם רגיל מרגיש כשיש לו שפעת, והבנתי שמשהו מוזר קורה. בהמשך הבנתי שזה היה קריז, אבל באותו הרגע, כשיצאתי מהבית והלכתי לחברים שגם הם באותה תקופה נפלו לאותו מקום וחלקם כבר לא בחיים היום, הדבר היחיד שרציתי היה להשיג את הסם".
מאיפה השגת?
"התחלתי להתערבב עם אנשים ולעשות שטויות, פחות לגנוב אבל יותר בקטע של להתקמבן כדי להשיג מנה. במגרש הזה אתה פוגש אנשים שכל אחד מהם צריך משהו ואתה מתחיל לחפש מה אתה יכול לתת כדי לקבל".
מה למשל?
"הרבה מאוד דברים שהיום לא הייתי מעלה על דעתי שאעשה. אתה מגיע למצב של חוסר שפיות ומול העיניים עומדת מטרה אחת: להשיג את המנה. קשה לי לדבר על זה, גם היום יש דברים שמעוררים בי כאב. אבל חשוב לי שאנשים לא ישפטו אותי כאח הנרקומן של רוסלנה רודינה, אלא כדניס שעבר מסע לא פשוט וניצח".
שותף של אבא נרצח
רודינה (31), המתגורר במזכרת בתיה, נולד בעיר בוגוסלב באוקראינה. אחותו רוסלנה נולדה שלוש שנים אחריו. "גדלתי במשפחה יהודית ששמרה על המסורת", הוא מספר. "חגגנו חגים וציינו שבתות. לא חסר לי כלום מבחינה חומרית, הילדים קינאו בי". הוריו עבדו קשה לפרנסתם, "אמא ניהלה חנות ואבא היה סוחר מכוניות על קו גרמניה־אוקראינה. השותף שלו היה החבר הכי טוב שלו ויחד הם הרוויחו הרבה כסף".
כשהיה רודינה בן שבע נרצח השותף של אביו. "הוא היה בשבילי כמו דוד, וידעתי שהוא נרצח על ידי עבריינים שרצו פרוטקשן. זו הייתה אבדה קשה בשבילי. אבא המשיך לנהל את העסק עד שאיימו לפגוע גם בנו. הייתי אז בן 11, ותוך שבועיים אבא דאג לארגן הכל ועלינו לישראל. לא הספקתי להיפרד כי הכל אורגן בסודיות ובמהירות. מה שאני זוכר הוא רק את הנחיתה בארץ".
מה אתה זוכר?
"נחתנו ב־31 במרץ 1997 עם מעילים, וכאן היה חם. נסענו למשפחה של אבא בחיפה וכל הדרך רוסלנה ואני לא יכולנו להפסיק להסתכל מהחלון: דקלים, שמש, ים, ממש כמו להגיע לאגדה.
"אחר כך עברנו לווילה גדולה בחדרה. גרנו שם עם המשפחה של אחות של אבא וגם עם סבא וסבתא מצד אבא. ההורים שלי התחילו ללמוד עברית ומהר מאוד הבינו שצריך גם להתפרנס. אבא עזב את האולפן והתחיל לעבוד בכל עבודה שהזדמנה לו ואמא עבדה בניקיון. בהמשך הם לקחו משכנתה וקנו בית בשכונת בית אליעזר בחדרה".
מתי ההורים שלך גילו שאתה משתמש בסמים?
"אחרי חצי שנה. פחדתי שהם יגלו, למרות שידעתי שהרגע הזה יגיע. מי שגילתה וסיפרה להם היא רוסלנה. מאז שהיינו ילדים תמיד היינו יחד, בתור אחות קטנה היא נהגה לעקוב אחריי ותמיד היינו עם אצבע על הדופק אחד כלפי השני – מספיק שמישהו היה מעליב אותה או אומר משהו, מיד הייתי קופץ. יום אחד היא עקבה אחריי, הגיעה למקלט, הסתכלנו אחד על השני בעיניים ומיד היא הבינה הכל. היא ראתה את החברה שאני מסתובב איתה, הבינה מי האנשים, ואחותי ברוך השם היא ילדה עם חושים חדים".
היא סיפרה להורים ואני לא שופט אותה על כך שהיא סיפרה, כי גם אני הייתי מספר. כשההורים שאלו, ברור שהכחשתי, כי כמו כל ילד, אתה לא רוצה שיכעסו עליך, שיענישו אותך, אתה לא רוצה לאאכזב אותם".
מה הם אמרו?
"הם ניסו לשלוח אותי לגמילה ולא הצליחו. ככל שהם לחצו וביקשו שאפסיק, הבנתי יותר ויותר שאני מכאיב להם וכדי להקפיא את הרגש הזה השתמשתי יותר. התחלתי להזריק לעצמי הרואין".
הרחובות הכי אפלים
לאחר ניסיון הגמילה הראשון כמעט שלוש שנים לא השתמש בסמים, וכשחשב שכבר עלה על דרך המלך מצא את עצמו צונח חזרה לסמים קשים בתקופה שאותה הוא מגדיר, השנה הקשה של חייו.
"כשהייתי בן 20 ההורים שלי הודיעו שהם מתגרשים וזה ריסק אותי, מכאן הנפילה הייתה קטלנית", הוא מספר. "עוד לא הייתי מספיק חזק להתמודד עם הצפה רגשית כל כך גדולה, כמו גירושים של ההורים. הופתעתי מזה, לא חשבתי שזה יכול לקרות ובעיקר האשמתי את עצמי".
למה?
"דווקא בגלל שאני הבכור הרגשתי שאכזבתי אותם. בשנים שלפני הגירושים כל ההתעסקות הייתה סביב הבעיות שלי וחשבתי שזה פגע בזוגיות שלהם. לא היה להם זמן לעצמם. ההורים שלי תמיד היו עסוקים בלפרנס את הבית ובעיקר לתת לנו את כל מה שאנחנו צריכים, גם מבחינת אהבה ותשומת לב, ופה הרגשתי שפישלתי (נחנק מבכי). קשה לי גם היום לדבר על זה".
הכאב הוביל אותך לסמים?
"בפירוש כן, כדי להקפיא את הרגש השתמשתי המון, שימוש מפחיד של ארבע־חמש מנות הרואין ביום. לא הייתי בצבא בגלל הסמים, והשנה הזו הייתה מלאה בכאב של הגירושים ובאכזבה עצמית, שזה עוד יותר גרוע, וזה הציף אותי – איך יכול להיות שזה שוב קורה לי. לא הבנתי, חיפשתי תשובות והיה קשה למצוא אותן. באחד הימים, כשהייתי במצב נורא, כבר חנוק, רוסלנה מצאה אותי שוכב ליד הדלת בכניסה לבית.
כשאתה תחת השפעת סם לא באמת חשוב לך איפה אתה נמצא, מה אתה עושה ואיך אתה נראה, ואני זוכר שהיא הסתכלה עליי בזעזוע ולי לא היו מילים. היא אמרה לי שהיא רוצה שאצא מזה, היא דיברה ואני נקרעתי מבפנים ולא יכולתי להסביר לה מה עובר עליי".
גם עכשיו יש לך דמעות כשאתה מדבר על זה.
"בטח. כי היום אני מבין שהכאבתי לה ואני מבין כמה פגעתי בקרובים שלי, ויותר מהכל אני יודע כמה פגעתי בעצמי, כי אני שמתי את עצמי במקום הזה. הייתי מסתובב הרבה ברחובות הכי אפלים באזור התחנה המרכזית בתל־אביב, ידעתי שהתוצאה היא אחת: מוות. סביבי היו אנשים שמתו ממנת יתר. עד שבבוקר אחד של שפיות, באוגוסט 2006, החלטתי שאני שם לזה סוף".
במה היה שונה הבוקר הזה משאר הבקרים?
"המצב הנפשי שהייתי בו וגם המצב המשפחתי. היה לי ברור, למרות שהייתי מטושטש מהסמים, שהם דואגים ולא ישנים בלילות. הרגשתי שאני מאכזב אותם. אני מגדיר התמכרות לסמים כמחלה שהיא בידיים שלך, כי אתה בוחר בה. רק שמרגע שהתחלת להשתמש, מי שמנהל את החיים שלך הוא הסם. פיזית אתה במצב קשה: זה אשכרה שפעת, פי אלף: חום, קור, אתה מזיע, רועד, אין תיאבון בכלל, ומצד שני מחשבות בלי סוף. אבל בגלל שהיה לי ניסיון בלהיות נקי ידעתי שזה אפשרי".
אז מה עשית?
"יצאתי מהבית לחפש מנה ומיד חזרתי ואמרתי לאמא שלי: 'תסגרי אותי בבית גם אם אני רוצה מאוד לצאת. אני חייב להתאפס על עצמי ואני רוצה לגמור עם זה'. אמא הבינה שהפעם זה בא ממני. כשזה לא מגיע מתוך רצון עצמי שום דרך לא תעבוד עליך – ניסו המון פעמים להכניס אותי לגמילה, הביאו אותי לאשפוזית, החזקתי תקופה קצרה וחזרתי כי זה לא בא מהחלטה שלי. כשזה בכפייה זה יכול לעבוד במקרים נדירים. נכון שבכל אשפוז כזה למדתי משהו, אבל בפועל זה לא הלך".
לא פשוט לעבור גמילה בבית.
"בגלל שבשנה האחרונה של השימוש הגעתי למינונים מאוד גבוהים, ידעתי מה אני הולך לעבור בקטע פיזי, ואמרתי לעצמי שאני צריך לעבור את זה בלי כדורים, להרגיש את זה על בשרי, ורק ככה אצליח להוציא את זה ממני. במשך שבועיים הייתי סגור במצב של קריז, כל הרגש צף לך – אם זה אכזבות, כעס עצמי ורגשות מהתחתית של הנפש. אתה נהיה עצבני, כועס על עצמך, עובר סוג של חרדות, רועד בכל הגוף, אין לך תיאבון. עם כל הקושי הייתי מוצא רגעים של שקט, מרגיע את אמא ואומר לה שלא תדאג".
אתה נשמע איש נורא חזק.
"ידעתי שאין לי ברירה והייתה לי משפחה חמה שתמכה בי. אחרי שבועיים הגעתי למצב של תת־תזונה. אמא הזמינה אמבולנס ואשפזו אותי בהלל יפה, ואז איבדתי הכרה למשך כמה ימים (נחנק מדמעות). אבא שלי היה לידי, לא עזב אותי לרגע. גם אמא, וגם אחותי הייתה מגיעה כל יום ולא עזבה אותי. במסע הזה המשפחה הייתה איתי צעד־צעד, והם זוכרים את זה כחלום רע. עבורי זה לא חלום רע אלא מציאות שגם היום היא חלק ממני, ואני בטוח שבזכות ההיסטוריה הזו יש לי גם הווה ועתיד. אני שואף לעתיד מוצלח ומאושר כמו בכל אגדה שמסתיימת בסוף טוב.
שבועיים לאחר מכן ביקש לעבור לאשפוזית. "למרות שלא נגעתי כבר חודש בסמים, ולמעשה עברתי את תהליך ההתנקות של הגוף, הבנתי שאני זקוק להשגחה מקצועית". כשיצא מהאשפוזית נרשם לקבוצת תמיכה למכורים אנונימיים. "זה היה עבורי גלגל הצלה, הלכתי לשם במשך שלוש שנים ואני ממליץ על זה מאוד".
לצד ההתמודדות עם הגמילה נדרש רודינה גם להחזיר חובות שצבר עם השנים. "הגעתי למצבים של חובות לא ריאליים בבנק, בהוצאה לפועל, לאנשים ברחוב, כי תמיד אתה מתקמבן איכשהו".
כמה היית חייב?
"כ־200 אלף שקל. למזלי, לא הסתבכתי עם השוק האפור. לקח לי כמעט שבע שנים לכסות את החובות, אני קורא להן שבע השנים הרעות, אבל גם הן נגמרו".
רוסלנה שיתפה אותך בתחושות שהיו לה לאורך השנים? לא פשוט לראות את אחיך הבכור במצבים כאלה.
"רוסלנה היא דם מדמי, אני לא צריך לשמוע מילה כזו או אחרת כדי להבין מה עבר עליה בפנים. יש בינינו קשר מאוד מיוחד, תמיד נהיה שם אחד בשביל השני. היחסים שלנו פתוחים וגם הנושא הזה עלה בשיחות בינינו. רוסלנה סיפרה באחד הראיונות שנתנה שהיא התבגרה מזה מאוד, שהייתה תקופה שבה התפקידים שלנו התחלפו: היא הפכה לבכורה. היום, כשאני יושב מולה נקי ואנחנו פותחים את זה, שנינו גאים אחד בשני על ההתמודדות בשנים הלא פשוטות ובעיקר על זה שלא ויתרנו אחד על השני לאורך הדרך. כשאני רואה את ההתקדמות שלה, זה מעורר בי גאווה עצומה. יכולים להגיד מה שרוצים, אני יודע שהיא באמת עשתה הכל בעשר אצבעות".
היום רודינה בעל עסק עצמאי לבניית גדרות, דק, פרגולות ועוסק גם בפרויקטים מיוחדים של יצירה בעץ. "יש לי כישרון בידיים, אני נהנה ליצור ורואה את התוצאה בדמיון עוד הרבה לפני שהיא קיימת. בשנים האחרונות אני עובד בכל הארץ, מחיפה ועד אילת".
מה היית אומר היום לדניס בן ה־15?
"תעצור. תחשוב. המחיר כבד, להשתמש בסמים זה ממש לא עולם ורוד. הציפורניים שיש למחלה לופתות אותך. מי שלא חווה את זה על בשרו לא יבין לעולם ואני לא מאחל את זה גם לאויבים שלי. אפשר להשיג אושר גם בדרכים אחרות, בסמים אין אושר – גם האשליה הרגעית היא לא אושר אלא בריחה.
"חשוב לי להעביר מסר לבני נוער: יש דרכים רבות ויעילות יותר להגיע לאושר בחיים. גם גראס יכול להיות מסוכן. נכון שזה נגיש ומדברים על זה היום בפתיחות, זה כאילו מקובל. אבל זה סמים איך שלא יסובבו את זה. מי שמתעסק בגראס יכול להגיע לחומרים נוספים. קל ליפול, קשה לצאת מזה ואין תעודת ביטוח איך תצא מזה. אני נמצא איפה שאני, בזכות התמיכה של הבית ובעיקר בזכות הרבה כוח רצון שלי ואמונה שאלוהים תמיד שומר עליי. קעקעתי עכשיו על הזרוע 'אלוהים תמיד איתי', אני מרגיש שתמיד הייתה לי השגחה עליונה".
אתה נמצא בזוגיות?
"כרגע לא. אני עסוק בלבנות את עצמי, אבל ברור שגם זה יגיע. אני רואה את עצמי אבא. הרצון שלי הוא ילדים, אבל בשביל זה צריך קודם כל למצוא את האמא וזה לא פשוט בימינו".
איך אתה יודע שלא תידרדר שוב?
"התחתיות שהגעתי אליהן לא משתוות למקומות שאני נמצא בהם כיום, ואם שמים את זה על כף המאזניים אז אין בכלל התלבטות, הבחירה ברורה. שם כבר הייתי, הצרות שלי כבר קרו, עכשיו הגיע הזמן לימים יפים יותר. אני מרגיש שאני בפתחו של עשור חדש ויודע שמחכה לי עתיד טוב. אני עובד קשה בשביל זה".
