אם קיבוצניקית, אב בדואי: חייה של מעיין, שגרה בזרזיר ולומדת בנהלל

אמה היהודייה הכירה את אביה המוסלמי אחרי הצבא, ולמרות תגובת הסובבים נישאו. בתם המתבגרת מספרת על ההלם של החברים והקשיים - אך מודה: "אני גאה בהם"

מעיין עם אבא קייס ואמא צמרת (צילום: אלעד גרשגורן)
מעיין עם אבא קייס ואמא צמרת (צילום: אלעד גרשגורן)

ביום הראשון של כיתה א' מצאה עצמה מעיין מזאריב (17) מתמודדת לראשונה עם הידיעה שהיא שונה.

 

"עליתי להסעה נרגשת והתיישבתי במושב שליד הנהג", היא משחזרת, "ולא ידעתי שהמקומות האלה שמורים לילדים גדולים יותר. ילד שעלה אחריי אמר לי: 'יאללה, יא דרוזית, רדי מהאוטובוס'. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בהערה כזו ואפילו לא הבנתי מה זה אומר, אבל הבנתי שיש בי משהו שונה ונעלבתי נורא. גם היום, ממרחק של שנים, הרגע הזה הוא נקודת מפנה בשבילי".

 

11 שנים חלפו מאז ומעיין, שאינה דרוזית אלא בת לאם יהודייה ואב בדואי מוסלמי, עדיין מתמודדת עם שאלת הזהות. בשונה מבעבר, היום היא מדברת על כך בחופשיות, לפעמים בבכי ולפעמים בצחוק, ואפילו הקדישה את פרויקט הגמר שלה במגמת המחול בבית הספר התיכון ויצ"ו נהלל לסיפור חייה.

 

מעיין מזאריב. רוקדת את חייה (צילום: אלעד גרשגורן)
    מעיין מזאריב. רוקדת את חייה(צילום: אלעד גרשגורן)

     

    מעיין היא בתם הבכורה של קייס מזאריב (45) וצמרת צדקה (47) שגדלו בעמק יזרעאל. קייס נולד בכפר הבדואי זרזיר, וצמרת קיבוצניקית מרמת־דוד. יישובים קרובים מעולמות שונים.

     

    האהבה ביניהם ניצתה לאחר שהשתחררו מהצבא - שניהם היו קצינים. קייס, שעבד באותם הימים בכוחות הביטחון, פגש בצמרת במזנון שבו עבדה בתחנת דלק. "קייס התאהב בי ממבט ראשון", מספרת צמרת, "הוא בירר מי אני ולמרות ששמע שאני הבת של פופי, הוא לא נרתע".

     

    פופי הוא דב צדקה, איש סיירת מטכ"ל ותת־אלוף במילואים, דמות מוכרת בעמק. "ידעתי שלא אתחתן עם מישהי מהמגזר שלי", אומר קייס, שכיום פועל למען גיוס ושירות לאומי של בדואים. "רציתי להתקדם, לחולל שינוי".

     

    חודש אחרי שראה את צמרת לראשונה, הצליח לשכנע אותה להיפגש איתו. "הוא התקשר כל ערב לחדר בקיבוץ, ואני לא הסכמתי. חשבתי, מי אתה בכלל, מאיפה באת, וכשהבנתי שהוא מזרזיר אז בכלל זה לא בא בחשבון. אבל לקייס יש דרך נעימה לשכנע, הוא לא אגרסיבי, יודע לפתות. בסוף הסכמתי. חשבתי: 'מה כבר יכול להיות'. זה היה מבחינתי המשך המרד שהתחלתי לפני השירות הצבאי, כשהחלטתי שאוכיח את עצמי לבד בלי עזרה מאבא, ואלך לראשונה בדרך שלי".

     

    שבועיים לאחר מכן עברו לגור יחד ובהמשך, כשצמרת למדה בבית הספר לאחיות בבאר־שבע, קייס היה מבקר אותה שם ובסופי שבוע נפגשו בעמק. בתום לימודיה נישאו. "התחתנו בטבריה על ספינה וכולם הגיעו: המשפחות של שנינו וחברים", מספרת צמרת, וקייס משלים: "את הטקס האזרחי עשינו באיה נאפה שבקפריסין. שברתי את הראש מאיפה נמצא עדים ואז הגענו למקום שבו נערך הטקס והיו שם חמישה זוגות ישראלים, אז היינו עדים אחד של השני".

     

    באיזה שלב המשפחות שלכם ידעו על הקשר?

    צמרת: "אולי חודש אחרי סיפרתי לאבא שלי ולבת זוגו. זה לא היה פשוט. אבא כדרכו, כמו איש צבא, ישר הפך את זה לתוכנית: לטפל במידע, לנתח שיקולים בעד ונגד. הוא בירר פרטים על קייס ושמע שהוא אדם טוב. בסוף הוא אמר: 'הוא לא נרקומן, לא פושע, ואני חושב שהוא מאוד אוהב אותך'. במקביל הוא הציף גם את הקשיים הצפויים".

     

    ואמא שלך?

    "אמא היא גרושה שחושבת כמו גרושה, מבחינתה העיקר שאבחר אדם שיעניק לי ביטחון כלכלי ובית. היא שופטת גבר מבחינת היכולות הגבריות והאבהיות שלו. היא בת לניצולי שואה שמעולם לא הסתכלה על גזע, דת ומין. כיום קייס מדבר עם אבא שלי כל יום כי הם נורא דומים בהשקפת עולמם - שני אנשי צבא".

     

    קייס, איך הגיבו במשפחה שלך?

    "בהתחלה אבא שלי לא הסכים לקבל את זה, הייתי צעיר פוחז והוא חשש שזו עוד אחת מההרפתקאות שלי ושאני אפגע בה, אז הוא זרק את הדברים שלי מהבית ובמשך שלושה חודשים לא הגעתי הביתה. בסוף הסברתי לו שאני מתכוון לשים לה טבעת על האצבע ומאז לדעתי צמרת היא הכלה המועדפת עליו, וכך היה גם עם אמי שהלכה לעולמה".

     

    נשמע מאוד ורוד. לא עבר לכם בראש שמחכים קשיים?

    קייס: "ברור שכן, החיים הם לא שוקולד. ידעתי שיצוצו בעיות אבל אין בעיה ללא פתרון. מבחינתי זה בדיוק כמו כל זוג בישראל: יש קונפליקטים, יש עליות וירידות. אני אומר למעיין שהבחירה בידיה: אם לראות את הקושי או למנף אותו. זה שאני וצמרת התחברנו והצלחנו כשאף אחד לא נתן לזה צ'אנס, זו התשובה לכל מי שלא האמין שאפשר לחיות יחד".

     

    צמרת: "מהר מאוד ידענו, אני וקייס, שזה לכל החיים. הרגשנו שהגענו למקום שאנחנו צריכים להיות בו. אבל אי־אפשר להיכנס למערכת יחסים כזו עם עיניים קשורות כמו סוס – יש משפחות, יש ילדים, היה לי ברור שיהיה נורא ואיום. היו אנשים, לא מהמשפחה, שאמרו לי: 'איזה מסכנים הילדים שלכם יהיו' ו'הוא ייקח אותך לכפר ויעשה לך ככה וככה'".

     

    ומה גילית?

    "אני מאוכזבת – עוד לא קרה לי משהו נורא ואיום שלא הצלחתי להתגבר עליו. גידלתי ילדים מקסימים – קייס ואני היינו מספיק חזקים כדי לעבור את המשוכה. אני מבינה את בעיות הזהות שיש היום למעיין ומקבלת את זה, אבל לא נתקלתי במשהו שלא יכולתי להתמודד איתו. ועדיין, עד היום אני מחכה לעונש מאלוהים".

     

    סליחה?

    "אני לא אדם מאמין, אבל כל כך הפחידו אותי לאורך השנים, עד ששאלתי איפה אפשר יהיה להעניש אותי? הדבר הכי רע שיכול לקרות זה שאני

    אאבד איזה ילד, טפו, אז אני מחכה לעונש שכביכול מגיע לי. היום אני אומרת את זה בציניות, אבל בעבר חשבתי שיש מחיר שאני, בתור קיבוצניקית יהודייה וישראלית שהתחתנה עם ערבי, צריכה לשלם. היו כאלה שאמרו שאני בוגדת, אז העונש על בגידה הוא העונש הכי חמור. ברור שאני לא חושבת שיקרה משהו לילדים שלי, אבל להגיד שאני שקטה עם החיים של הילדים שלי במדינה? התשובה היא לא, כי אולי יבוא איזה משוגע ויחליט שמעיין בת של בוגדת".

     

    ובכל זאת החלטתם להביא ילדים לעולם

    "ברגע שמצאת את אהבת חייך אתה לא זורק אותה בגלל שאולי בעוד 20־30 שנה במדינת ישראל הלא מתפתחת מישהו יחליט שלא טוב לו כי הבת של צמרת היא ילדה מעורבת. אי־אפשר לפחד כל הזמן כי מישהו חושב אחרת ממך. נלחמנו מספיק, שפכנו דם, מעיין והאחים שלה הם דור חדש. עדי ומרים, הילדים של אחיין של קייס, שנשוי לרוסייה הם דור חדש; דיאנה ורוברט, הילדים של אחי וגיסתי, שהיא נוצרייה איטלקייה, הם דור חדש. הגיעה העת לחיות אחרת".

     

    אין חוגים בכפר

    מעיין נולדה לתוך מציאות החיים המורכבת הזו. בתחילה התגוררו הוריה בדירה שכורה בקיבוץ הסוללים, ואחר כך עברו ליישוב הקהילתי תמרת. כשהייתה בת שלוש נולדה אחותה יעל (14) ואחריהן הבנים נועם (7) ועמית (4). כשהייתה בכיתה ה' עברו לגור בכפר הבדואי זרזיר, המקום שבו גדל אביה, ומעיין, שעולה לכיתה י"ב, נוסעת במשך שנת הלימודים מדי יום לתיכון בנהלל.

     

    משפחת מזאריב. (צילום: אלעד גרשגורן)
      משפחת מזאריב.(צילום: אלעד גרשגורן)

       

      מעיין מקשיבה להוריה מספרים על אהבתם ולבסוף אומרת: "כמה שאני כועסת על זה, אני מעריצה אתכם. איך עשיתם את זה? איך לא פחדתם?".

       

      על מה את כועסת?

      "על זה שהם עשו לנו את זה. למה ילדה בגילי צריכה להתמודד גם עם זה וגם עם בעיות שיש לכולם ממילא בגיל ההתבגרות? אצלי הכל מעורפל ומבולבל, השורשים שלי לא נטועים במקום אחד, הם מחולקים ועוד לא הצלחתי לחבר אותם. אז נכון שלא כל דבר שקורה לי זה בגלל שאני חצי־חצי, אבל אני לא באמת יודעת מי אני. עד שעברנו להתגורר בכפר בקושי הכרתי את המקום, שלא לדבר על העובדה שאני לא דוברת את השפה".

       

      את לא מדברת ערבית?

      "כמעט ולא, וזה ממש מפריע לי. לא למדתי בבית ספר ערבי, וכשהייתי קטנה אבא בקושי היה בבית בגלל העבודה אז לא היה מי שידבר איתנו. כשלמדתי בחטיבה כבר ממש התנגדתי ללמוד: לא רציתי, לא אהבתי, היה לי קשה וויתרתי. עכשיו אני מבינה שזו טעות ושהשפה היא נכס, וזה גורם לפער תרבויות ביני ובין המשפחה מצד אבא. הייתי רוצה את הכלי הזה, זה היה מחבר אותי לשורשים".

       

      את זוכרת את המעבר לזרזיר?

      "היה לי מוזר. בתמרת היו לי חברים וחוגים. ואז עברנו לכאן - מקום שאני בקושי מכירה, אין מקומות לצאת ולחוגים צריך לנסוע. יותר משנה אחרי שעברנו, כשכבר התחלתי את חטיבת הביניים, ביום הראשון ללימודים המורה חילקה סוכריות צבעוניות ולכל סוכרייה הותאמה שאלה. כשקיבלתי סוכרייה צהובה עם השאלה 'איפה את גרה' ביקשתי להחליף אותה כדי לא להגיד מאיפה אני. אף פעם לא עמדתי מול הכיתה וסיפרתי את הסיפור שלי. התרחקתי מהבנים והתקרבתי יותר לבנות, עד אז תמיד הייתי חברה יותר של הבנים. חששתי שהם לא יקבלו את זה".

       

      וכשכבר כן סיפרת, איך הגיבו?

      "חלק התלהבו, היו חברות שבאו אליי הביתה וחטפו הלם תרבות. היו תרנגולות בחצר, לא הייתה מדרכה. אולי היו בשוק מהשפה".

       

      אולי זו הייתה רק תחושה שלך?

      "יכול להיות, חברות שלי עד היום אומרות שזו תחושה שלי, אבל אני לא מסכימה כי אני חווה את זה על בשרי".

       

      מה את חווה על בשרך?

      "מבטים, התלחשויות. יש כאלה שאומרים 'איזה מגניב', ואחרים שאומרים 'לא נורא, אמא שלך יהודייה אז הכל בסדר'. פעם מורה אמר עליי לחברה הכי טובה שלי: 'היא מסכנה, יש לה חיים קשים, אבל היא חמודה', וזה פגע בי, אבל נתקלתי בדברים יותר קשים, אז לא עשיתי טררם. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בעיקר הפחד שלי".

       

      צמרת: "אולי הפחד גדול יותר מהמציאות".

       

      מעיין: "יכול להיות. ועדיין, אם מספרים בדיחות על ערבים נזהרים לידי, והיו חברות שפחדו לבוא אליי. יש לי חברה שעד היום אמא שלה לא מרשה לה לבוא אליי, או חברה שהייתי אצלה ואמא שלה שאלה: 'את מתמרת?' ואני אמרתי: 'לא, מזרזיר' ואת המבט שלה לא אשכח בחיים. אלה דקירות שמלוות אותי כל הזמן. תמיד פחדתי להזמין אליי, וכשהזמנתי היו תגובות כמו: אני לא יודעת אם אני פנויה, לא יודעת אם ההורים שלי יסכימו. אני חברותית ולמרות זאת תמיד פחדתי להכיר אנשים חדשים".

       

      צמרת: "ראית שמי שנשאר שם עד הסוף הוא באמת חבר, ומי שלא – זה הפסד שלו".

       

      מעיין: "זה הפסד שלי".

       

      צמרת, אתם איבדתם חברים לאורך הדרך?

      צמרת: "אני איבדתי את אחת החברות הכי טובות שלי כי התחתנתי עם קייס והיא לא הייתה מסוגלת להכיל את זה".

       

      ואתה, קייס?

      "לא, לא איבדתי אף אחד".

      מעיין: "כי אצלם זה נחשב".

      קייס: "החברים שלי התגאו בי כי יש לי אומץ. אבל אם אחותי הייתה מתחתנת עם יהודי, החברה לא הייתה מוכנה לקבל את זה".

       

      בעיית המכנסיים הקצרים

      המעבר המשפחתי מתמרת לזרזיר נעשה, לדברי צמרת, למען קייס. "ידעתי שזה המקום שבו הוא ירגיש חזק", היא אומרת, "כאן הוא יכול לתת כוח למשפחה. שמרתי על המקום שלו כראש המשפחה ויש לזה יתרונות. אני יכולה להסתדר בכל מקום, אבל אם הייתי לוקחת את קייס לעיר יהודית, לנצח הילדים שלי היו זרים".

       

      למה?

      "כי בחברה היהודית, כשבן הזוג שלך ערבי זו נקודת פתיחה חלשה לשני הצדדים, ובטח לילדים. בעבודה שלי כאחות בבית חולים העמק אני רואה זוגות מעורבים של רופאים שגרים בנצרת עילית וההתמודדות שלהם לא פשוטה. כאן קל יותר".

       

      יש לכם דגל ישראל על הבית. קייס, אתה מרגיש ישראלי?

      "אני ישראלי במאה אחוז פלוס, יותר ממי שגר בתל־אביב. אני קצין במילואים ומבחינתי זו חובה שהילדים שלי ישרתו בצבא. חובתנו לחלוק בנטל. מי יילחם פה? זה אנחנו, הקיבוצניקים, המושבניקים ותנועות הנוער. ואם את שואלת אותי, אז השלום יבוא מהמקום שיקבלו את המשפחה שאני וצמרת הקמנו. בחרנו לגור בעמק יזרעאל, המקום המיוחד הזה מאפשר חיים משותפים בכבוד הדדי, הילדים לא היו זוכים לזה במקום אחר".

       

      מעיין, את מרגישה שייכת לכפר?

      "אם הייתי גדלה כאן מגיל אפס היה לי יותר פשוט, כי לא הייתי נחשפת לעולם אחר. הקונפליקטים שלי עכשיו הם בגלל שאני מכירה את שני הצדדים וקשה לי לשלב ביניהם – אני כל הזמן צריכה לעבור מנתיב לנתיב. הייתי רוצה שהאחים שלי יהיו בבית ספר מחוץ לכפר".

       

      את מרגישה שהאחים הקטנים שלך יותר ערבים ממך?

      "כן, אני מרגישה את פער התרבויות - החל מהשפה שהם מדברים ואני ויעל לא. נועם תמיד שואל אותי: 'לדבר בשפה שלך או בשפה שלי?', אנחנו לא מכירים אותם שירים. בגלל זה התעצבנתי נורא כששלחו אותם לבית ספר בכפר. גם בבית זה יוצר קרע".

      צמרת: "אתם בונים יחד משהו חדש. נועם ועמית הם בנים, ובניגוד אליכן הם יצטרכו להישאר פה. הם היורשים".

       

      אז את מכתיבה להם את העתיד?

      "ממש לא. לא אמנע מהם ללכת לחוגים, למשל, אבל בגלל שהם בנים נקודת הפתיחה שלהם שונה. גם הם, אגב, יעברו בכיתה ז' לבית הספר בנהלל, כי הוא יותר טוב".

       

      מעיין, איך מתייחסים אלייך בכפר?

      "אני לא חושבת שמישהו מכיר אותי בכלל. יותר מכירים את האחים שלי. כשעברנו לכאן נמנעתי מלבקר את המשפחה ולא הסתובבתי בכפר. זה היה שלב שגיבשתי לעצמי זהות, ניסיתי להבין מי אני. יכול להיות שהייתי צריכה את הנתק הזה כדי לבנות את עצמי".

       

      והיום את מבקרת את המשפחה?

      "הלכתי ברמדאן, אבל כשהם יושבים וצוחקים אין לי מושג על מה, ואני לא באמת מחוברת כי אני שונה. היה לי, למשל, מופע סיום של חוג המחול ובנות דוד שלי באו פעם ראשונה לראות. הן יצאו מהבועה - אני תמיד קוראת למקום הזה בועה - והן היו בשוק מהמופע. כאב לי לשמוע שלהן אין מגמת ציור או ריקוד, ופתאום הבנתי שהן רוצות גם. הן אמרו: 'הלוואי שגם לנו היה', וזה כואב כי לא משאירים להן מקום לשאיפות".

       

      את מרגישה פערים תרבותיים בינך לבינן?

      "זה מגעיל להגיד, אבל אני אגיד: תמיד הורגש שאני ויעל שונות. להם יש ציפיות מאוד בסיסיות כי כך הם חיים, ולא ככה חינכו אותי ואת יעל. למה אישה צריכה לבשל ולטפל ולהיות במטבח? לא לעשות רישיון, לא ללמוד, להתחתן בגיל מוקדם. למה היא לא יכולה לרכוב על אופניים? למה אנחנו יכולות לרכוב ולבת דודה שלי אסור? זה מטריף אותי".

       

      ובינך ובין אבא יש פערים?

      "על הריקוד הוא מעולם לא אמר כלום, אבל כבר כשהייתי קטנה הרגשתי שיש לו אישיו עם מכנסיים קצרים. בהתחלה הוא אמר משהו ואמא לא נתנה לו. חשוב לו שלא אלך בכפר עם קצר, אז אם אני הולכת למשפחה אני הולכת עם מכנסיים בגובה ברך. עד היום יש לי תחושה שמכנסיים קצרים זה משהו טמא".

       

      במה עוד זה התבטא?

      "בכיתה ו', כשמתחילים להיות זוגות, דוד שלי בא לקחת אותי מבת מצווה, וכשנכנסתי לאוטו הוא אמר: 'אסור לך, לשבת עם הבנים, זה לא מקובל'. מאז חששתי שמישהו מהמשפחה יראה אותי עם בנים והתרחקתי מהם".

       

      את יכולה להביא חבר הביתה?

      "ממש לא. אפילו לא ידידים בנים, וזה עצוב לי".

      צמרת: "כי זה הגבול של מה שקייס יכול להכיל".

       

      ומבחינתך היא יכולה להביא חבר?

      "שתביא את מי שהיא רוצה, הגבולות שלי אחרים. אבל זה יכול להיות גם אצל זוגות יהודים, זה לא קשור לזה שהוא ערבי".

      קייס: "אני לא מרשה לה, יש לי קווים אדומים. זה שהתחתנתי עם יהודייה לא אומר שנהפכתי ליהודי, אני עדיין בדואי מוסלמי. ישראלי, ציוני, אבל לגבי ערכים בתא המשפחתי אני רוצה לשמור על הבת שלי".

       

      קריאת מואזין ותפילת יום כיפור

      את פרויקט הגמר שלה במגמת המחול החליטה מעיין להקדיש לקונפליקט שהיא חיה בצורה יומיומית. היא רקדנית מחוננת "ולכן מבחינת מגמת המחול סיימתי השנה י"ב ובשנה הבאה נותרו לי רק הבחינות".

       

      קייס: "היא הגיעה לאן שהגיעה בזכותנו, כבר כשהייתה בת שלוש וחצי שלחנו אותה לחוג בלט. הרבה פעמים היא חזרה בוכה ואמרה שקשה לה, אבל החיזוק מגיע מהבית. והיא לא מאכזבת, מביאה הרבה גאווה למשפחה".

       

      מעיין: "מבחינתי ריקוד זה אוויר לנשימה, המקום שבו מעולם לא התביישתי. בחיי היומיום שאלת הזהות הציקה לי, אבל במחול תמיד הרגשתי שלמה. הרעיון שלי לפרויקט הגמר היה לעשות ריקוד על מי אני, שבו השתתפו שמונה בנות נוספות. זו הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי יושבת מול קבוצה בלי להתבייש ועשיתי לעצמי סדר בדברים. יש בנות שלומדות איתי מכיתה ז' ולא ידעו עליי שום דבר, הן היו בשוק ואמרו: 'לא רואים עלייך, את לא מדברת'. התחלתי את הריקוד עם קריאת מואזין, אחר כך תפילת יום כיפור ואז מוזיקה משולבת ובסוף דבקה. המטרה הייתה לטלטל את הקהל".

       

      ומה את הרגשת?

      "הרגשתי הקלה, כי הבאתי הכל עד הסוף מבלי להתבייש". בנוסף, מעיין השתתפה גם בסרט קצר, "אל יהודיה", של בוגרי מגמת התקשורת בבית ספרה (בימוי: רותם שורץ, חפשו ביוטיוב – שווה צפייה!). "התלבטתי אם להשתתף בסרט, כי בריקוד זה נורא מופשט אבל בסרט את רואה את הכפר ושם הייתי חייבת לחשוף הכל. המחנכת שלי אמרה שזה יעשה לי טוב, אמא תמכה ואבא בהתחלה לא הבין את החשיבות ואחר כך התראיין, ואני בסוף שמחתי שזה יצא. זה פתח את הנושא, ומצד שני זה הציף אצלי את הבלבול. אני מבינה שזה תחילתו של תהליך".

       

      מה היית משנה בחיים שלך, לו יכולת?

      "הייתי רוצה לחיות במציאות יותר ליברלית. אני אוהבת את הארץ אבל קשה לי עם איך שהדברים כאן מתנהלים. הייתי רוצה שההורים שלי יהיו מאותה דת, שלא יהיה את החצי־חצי הזה, ושנגור בצד היהודי. הייתי רוצה לחיות את החיים בשקט בלי קונפליקטים עצומים וכבדים. את יודעת, המרחק בין כאן לתמרת הוא מרחק כזה קטן, והמרחק בין העולמות עדיין מאוד גדול".

       

      את מרגישה שהרווחת משהו מהמצב המיוחד שלך?

      "הרווחתי בכך שאני מבינה גם את הצד השני. מישהו אחר לא יכול להבין את זה, ואני מבינה את שורש הבעיה".

       

        (צילום: איתן טל)

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד