"נולדתי בעיר דנייפרופטרובסק באוקראינה, בת יחידה להוריי. אבי עסק בטניס, ואמא הייתה רופאת ספורט ומתעמלת קרקע לשעבר. מילדות הבנתי שיש לי נטייה להשמנה. אבא שלי שקל 180 קילו, ואחיו, ששקל 200 קילו, נפטר בגיל 42 מדום לב. כבר בגיל שלוש אמרו לי: 'תאכלי מעט', וממתקים נלקחו לי מהידיים. אם הייתי רעבה וביקשתי עוד אוכל, ההורים היו אומרים: 'אכלת מספיק'.
"בכיתה א' כבר הייתי ילדה מלאה. הילדים היו צוחקים עליי, קראו לי 'יהודייה שמנה'. הוריי שלחו אותי לקבוצה של התעמלות, ואני ראיתי את המתעמלות הרזות מקפצות עם המקלות והחישוקים, והייתי כל כך רחוקה מזה. למרות זאת, התאמצתי להצליח.
"אם כל זה לא מספיק, מגיל צעיר הוגדרתי כילדה חולנית. סבלתי מדלקות גרון, משפעות חוזרות ונשנות, ובגיל שבע אובחנה אצלי פגיעה בלבלב. הגבתי רע לכל מיני מזונות. אם אכלתי פרוסת עוגה, היו לי כאבים נוראיים באזור הגב והכליות. פעם בכמה זמן היו מאשפזים אותי.
"בגיל שמונה אושפזתי בבית חולים למשך כמעט שנה. סבלתי מכאבים איומים שלא מצאו להם הסבר. המצב הלך והידרדר, והגוף בקושי תיפקד. התחלתי להירדם לפרקי זמן ארוכים: בהתחלה הייתי נרדמת ליום שלם, ולאחר מכן היו שבועות ארוכים שבמהלכם במשך מרבית היום הייתי ישנה. ההורים שלי היו מיואשים. הם היו בטוחים שהם הולכים לאבד אותי. הם חששו שאולי זו בעיה גנטית, וזו גם הסיבה שלא הביאו עוד ילדים אחריי.
"יום אחד הבנתי שאם זה יימשך כך, לא אתעורר יותר לעולם, ושאם אמשיך לבלוע את הכדורים שנותנים לי בבית החולים ולאכול את האוכל שנותנים לי שם, בסוף אמות. הגעתי עם עצמי להחלטה: התחלתי להחביא ולזרוק את הכדורים שנתנו לי, בלי שהוריי ראו, והפסקתי לאכול את האוכל שהגישו לי. בחצר בית החולים היה פארק שאליו הייתי יוצאת לטייל כשהגוף שלי יכול היה לשאת אותי, ושם אספתי ואכלתי עלים ופירות יער. אני מבינה שזה נשמע מוזר שלילדה בת שמונה יהיו תובנות כאלה, אבל רק מי שעובר את הכאב ואת הייסורים שאני עברתי, יכול להגיע אליהן. סבלתי, ואף אחד לא נתן לי תשובות. הרפואה לא תמיד יודעת הכל.
"בגיל תשע, כנגד כל הסיכויים, נעמדתי על הרגליים ושוחררתי מבית החולים. החל מאותו רגע סירבתי לאכול מוצרי חלב ואוכל מטוגן ומתובל, ואכלתי בשר רק לעיתים רחוקות. הכאב שהתמודדתי איתו שינה אותי: הפכתי לילדה מתבודדת, התחלתי לגדל ציפורים וצבים והבנתי שאני אוכלת ושותה בדיוק כמוהם. בגיל 11 התחלתי להתאמן עם הקלטות של ג'יין פונדה. היא הייתה מושלמת, עם גוף אדיר, וחלמתי להיות כמוה.
"כשהייתי בת 13 עלינו לארץ והתגוררנו באשקלון. אז כבר הייתי ילדה רזה וספורטיבית. ראיתי שגם כאן אנשים מתנהלים בצורה לא תקינה בכל מה שקשור לאוכל, וניהלתי שיחות עם הילדים בבית הספר על תזונה וספורט. הורה של ילד מבית הספר שעבד בעירייה סיפר להם עליי, והם פנו אליי והציעו לי לפתוח קבוצת תמיכה להרזיה. בגיל 15 פתחתי את הקבוצה הראשונה. היו בה כ־15 נערות, והעברתי להן את הידע שלי ואת דרך החיים שאני מאמינה בה. משם זה הלך והתפתח.
"לפני הצבא עשיתי קורס מאמני כושר בווינגייט, ומגיל 23 עבדתי כמאמנת כושר אישית ובמכונים. במהלך השנים נולדו לי שתי בנות, היום בנות 15 ושש. לא מצאתי מעולם את האחד, ומצד שני הייתי חייבת להביא ילדים ובחרתי לגדל אותן לבד. כשאמצא את הנשמה התאומה שלי, אדע שזה זה.
"לפני שנתיים החלטתי לפתוח עסק עצמאי של קבוצות הרזיה. אני מאמינה שכדי שאנשים יחיו נכון, חייבים לשנות הגדרות במוח. כשאני שומעת את המילה 'דיאטה', בא לי להקיא. זה לא הכיוון. במקום זה אני מלמדת מה וכמה מומלץ לאכול, וגם טכניקות של שליטה עצמית, איפוק והעמדת גבולות אישיים. אני אומרת לתלמידים שלי שאם לא נקטין את התאווה שלנו לאכול, נגיע לסוף".
השורה התחתונה:
"בכל אחד מאיתנו טמונה היכולת להציל את עצמו. יכולתי לאבד את החיים, אבל הקשבתי לגוף".
______________________________________________________
מיכל נתן נולדה עם בעיות ברגליים, נפצעה, הוטרדה מינית - ולא הפסיקה לרקוד. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
