"הייתי תלמידה מצטיינת ונערה נורמטיבית, אבל נמשכתי לשוליים"

    בילדותה דמיינה ענת מגל שהיא דמות בספרים שקראה, ובבגרותה יש לה צורך תמידי להמציא את עצמה מחדש. המסע האישי שלה כולל כמה תחנות מפתיעות

    נגה שנער-שויערפורסם: 21.08.16 01:50
    ענת מגל. "אפשר לומר שאני עובדת בלפגוש אנשים ובלדבר איתם. כנראה שזו העשייה שלי כל החיים" (צילום: אלעד גרשגורן)
    ענת מגל. "אפשר לומר שאני עובדת בלפגוש אנשים ובלדבר איתם. כנראה שזו העשייה שלי כל החיים" (צילום: אלעד גרשגורן)

    כשנסגר בית הקפה הקבוע שלי בכרכור, לפני כשנתיים, הבנתי שיהיה צורך למצוא לי בית אחר. פגישה מקרית עם ענת מגל, הבעלים של קפה המרפסת, הבהירה לי שזה כנראה הכיוון. עשר דקות לתוך הכניסה הראשונה שלי לשם, ידעתי שהגעתי הביתה. מאז אני שם. גם ענת - ברקע, או בפרונט, נותנת את הטאצ' המיוחד שלה. הנה המסע האישי שלה.

     

    מי את?

    "ענת מגל. אין לי הגדרה. משתנה בכל רגע".

     

    ומה את עושה?

    "הו, 'עושה' זו מילה יפה. אני כל הזמן עושה ותמיד בכמה תחומים במקביל. בגדול אפשר לומר שאני עובדת בלפגוש אנשים ובלדבר איתם. כנראה שזו העשייה שלי כל החיים. בשלוש השנים האחרונות זה קורה בכרכור, בקפה שאני מנהלת ובחנות הצמודה, לבידו, לקוסמטיקה טבעית אורגנית. לפני כן, כמעט 20 שנה עסקתי בשיווק ובתקשורת שיווקית ודיגיטלית מול גופים חברתיים וחברות מובילות. במקביל, תמיד יש אצלי איזו יזמוּת ברקע, ואני גם מרצה, שזה העיסוק המושלם מבחינתי: אני מדברת, מדברת, ובסוף מקבלת צ'ק. לפעמים אני שותקת, ואז מציירת, כותבת. זה החמצן האמיתי שלי, למרות שזה לא קורה מספיק".

     

    שורשים, זיכרונות ילדות - מה את זוכרת?

    "אני זוכרת כמעט כל יום בחיי. נולדתי וגדלתי בירושלים. ההורים שלי, שעלו לארץ בגיל צעיר, היו שטופי ציונות ואהבת ארץ ישראל ועטפו אותנו בתכנים האלה דרך אלבומי מלחמות, ספרי מורשת וספרי שירה ופרוזה. כילדה, הגאווה שלי הייתה שיהודה עמיחי היה מורה של אמא שלי, ושש"י עגנון גר לא רחוק מאיתנו.

     

    "היה לי קל להתחבר לעולמות שבספרים, כי בחוץ הכל נראה לי אפור ומשעמם. גרתי בשכונת תפר, עם נוף של כפרים ערביים. השמש הקופחת בקיץ והעננים האפורים בחורף שימרו את המציאות המונוכרומטית. הנוף האנושי סיפק סביבה חמה, אבל נראה לי חיוור במידה מסוימת. מסביב כולם היו עובדי מדינה שהלכו וחזרו לאותו מקום יום-יום במשך 40 שנה. תפיסות מקובעות ושמרניות חגו סביבי, וזה היה בסתירה מוחלטת למה שחיפשתי. הייתי חייבת הרפתקאות.

     

    "על פניו, אי אפשר היה לחשוד בי: הלכתי בתלם, הייתי תלמידה מצטיינת ונערה נורמטיבית, אבל בפנים נמשכתי לשוליים, לאנשים ולסיפורים מעניינים. לא תמיד מצאתי אותם בחיים, ולכן קראתי המון. מבחינתי, הייתי העוזרת הסודית ב'אוהל הדוד תום', עוד אחת מחברי 'השביעייה הסודית', אחות של המסכנים האלה מ'פרחים בעליית הגג'. החברים שלי בחיים האמיתיים היו צריכים להתמודד עם הרעיונות שהייתי מביאה מהספרים. ברגע שהספרים לא הספיקו, הוספתי את המוזיקה. זה התחיל רגוע, ירדנה ארזי-אדם-ביטלס, אבל בעיקר אהבתי רוק, מוזיקה בועטת. רוב הזמן הייתי עם פול-ווליום באוזניות. בהתבגרות שלי היה למוזיקה היה ערך תרפויטי. רוב החברות שלי לא הכירו את מה ששמעתי. זה היה עולם פרטי שלי, וכמו בספרים, נהניתי מהתחושה שאני פה, אבל בעצם במקומות רחוקים מאוד".

     

    מגל (משמאל) בילדותה. "מבחינתי, הייתי עוד אחת מחברי 'השביעייה הסודית'" (צילום: אלבום פרטי)
      מגל (משמאל) בילדותה. "מבחינתי, הייתי עוד אחת מחברי 'השביעייה הסודית'"

       

      מה בכל אלה יצר את ענת של היום?

      "הכל. תמיד חיפשתי את הצבע. הייתי מסתכלת בסקרנות בעבודות של ציירים מזדמנים שהיו מגיעים לשכונה שלנו. הם היו יושבים על המדרכה, מניחים כן לפניהם ומציירים את נופי הכפר שמולם. הם נראו לי כמו אנשים מעולם אחר, וגם אני התחלתי לצייר, בעיקר את המחשבות שלי. גם כתבתי המון. באיזשהו שלב אמא שלי הודיעה לי שמחשבים זה העתיד, אז למדתי מחשבים ותכנות. הייתי בת אחת בקבוצה עם עוד 16 בנים, בזמן שהחברות שלי היו בחוגי ריקוד.

       

      "אחרי הצבא הגיע הזמן הזה שצריך לבחור מה עושים. התחלתי כעיתונאית תרבות במקומון, בהמשך עבדתי במשרד פרסום, ומשם ליחסי ציבור לכמה שנים, שם פיתחתי את תחום הזירה הדיגיטלית, שהייתה ממש בראשיתה. ביום שהבוס שלי הציע לי לבחור בין שותפות או עזיבה, התעוררתי מהנמנום, הבנתי שהגיע הזמן לצאת למרחבים שאני מבקשת, והפכתי לעצמאית. זו הייתה רעידת אדמה מבחינתי. במקום השמרני שממנו אני באה אין עצמאים, בטח לא עצמאיות. יש קביעות, יש 'לכי תהיי מורה או מנהלת חשבונות'. בכל זאת, פתחתי עסק לייעוץ שיווקי אסטרטגי לארגונים, ובמשך שמונה שנים התפתחתי בתוך זה. העבודה התאימה לי, אבל הגיע הרגע שגם את זה מיציתי, ועברתי להמצאת פרויקטים דיגיטליים.

       

      "לפני חמש שנים יזמתי את פרויקט נשים 365, שביטא צורך לשמוע קולות שלא נשמעים בתקשורת, של נשים מהחיים, בלי תארי אצולה או סיפורי קצה. שנה שלמה עשיתי ראיון אחד עם אישה אחת בכל יום; את הראיונות העליתי בבלוג, ואט-אט העסק צבר תאוצה וחשיפה תקשורתית. נשים פנו אליי כדי להתראיין, אבל ראיינתי גם נשים שפגשתי באקראי ברחוב, בתור לטיסה או למכולת. לתכנים שהועלו הייתה השפעה על הדרך שבה נשים תפסו את עצמן ואת עולמן. במקרים רבים שמעתי את אותו המסר: 'למה את רוצה לראיין אותי? מה מעניין בי?' ואחרי שקראו את הראיון, הגיעה התפעלות: 'וואו, זאת אני?' בהמשך העברתי הרצאות על הפרויקט בפני סטודנטים באוקספורד ובאוניברסיטת UCL בלונדון. המסקנה העיקרית שלי מהמיזם הזה היא שלכולנו יש צורך עז לספר את עצמנו, ושיקשיבו לנו, ושלמידע הזה יש ערך רב השפעה על חייהם של אנשים אחרים".

       

      מגל מרצה באוקוספורד על פרויקט הנשים. "וואו, זאת אני?"
        מגל מרצה באוקוספורד על פרויקט הנשים. "וואו, זאת אני?"

         

        סופות של רעיונות

         

        מגל אומרת שלא תכננה לנהל בית קפה. "אפשר לומר שזה נפל עליי, כי בעבר נשבעתי שלעולם לא אעשה שלושה דברים: לא אעבוד עם האיש שלי, לא אנהל עובדים ולא אתעסק בעולם ההפכפך הזה של מסעדנות. אבל אבי, האיש שלי, תמיד חלם להיות בעלים של בית קפה, ואני עודדתי אותו. יחד עם ינאי פרסמן, השותף שלנו, לקחנו בית ישן ברחוב הראשי של כרכור ושיפצנו אותו. אני התכוונתי לסייע רק בהקמה, אבל החיים הובילו אחרת. כבר כמעט שלוש שנים אני מנהלת את המקום, מנהלת עובדים, מחויבת לדו"חות וליעדים כספיים.

         

        בית הקפה בכרכור. "אפשר לומר שזה נפל עליי" (צילום: נגה שנער-שויער)
          בית הקפה בכרכור. "אפשר לומר שזה נפל עליי"(צילום: נגה שנער-שויער)

           

          "היום אני מרגישה שהצלחתי, ואני אמשיך להיות פה עד שיגיע הרגע שבו אגיד שמספיק. בראש שלי כל הזמן משתוללות סופות של רעיונות. גם היום, בגיל 40, אין לי מושג מה אני אעשה כשאהיה גדולה. כנראה שלעולם לא יהיו לי הגדרות, והקליידוסקופיות הזו תלווה אותי לנצח".

           

          השילוש הקדוש?

          "אהבה, מרחבים, צבעים".

           

          _________________________________________________________

           

          גם הנערה הזו עברה לא מעט שינויים בחייה, ואתם בוודאי זוכרים את שמה. הקליקו על התמונה:

           

          "ראיתי רק בנות דתיות עם חצאיות. הבנתי שמשהו חייב להשתנות". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)
          "ראיתי רק בנות דתיות עם חצאיות. הבנתי שמשהו חייב להשתנות". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)

           

          >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
          נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

          ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

          למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

          אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.