"ההרואין היה החיים שלי", אומר אלברט מולייב. "הייתי רץ אחרי החומר ועושה הכל בשבילו. הוא עזר לי להתמודד עם המציאות במשך שנים, עד שכבר הפסיק להשפיע. ואז המציאות נחתה עליי בבת אחת, והבנתי שיש לי שתי ברירות: או להיגמל או למות".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
והוא בחר להיגמל. מולייב (38) כיום לא רק נקי מסמים, אלא גם מנהל מרכז גמילה. "כבר 12 שנה אני לא נוגע בכלום: לא מעשן ולא שותה", הוא אומר. "אחרי כל מה שעברתי, אני גאה שנרפאתי מהמחלה הזאת. בכל בוקר אני מודה לאלוהים, מעריך את החיים שקיבלתי ונהנה לעזור לאנשים אחרים".
השכנים התעללו בי, הרביצו לי
מולייב (בזוגיות ואב לשניים) נולד בעיר פרגנה שבאוזבקיסטן למשפחה יהודית אמידה שגרה בשכונה מוסלמית. אביו ניהל בבית מבשלת אלכוהול לא חוקית שבזכותה הרוויח כסף רב וזכה לכבוד מצד תושבי השכונה – עד שהמשטרה עצרה אותו. בנו אלברט היה אז בן שש. "אחרי שאבא שלי נעצר", הוא מספר, "השכנים המוסלמים, שפעם כיבדו את המשפחה שלנו, התחילו להתעלל בי, לקלל אותי, להרביץ לי ולגנוב לי חפצים מהכיסים. הם ידעו שאבא שלי בכלא ושהוא לא יוכל להגן עליי. ביקרתי אותו פעם בחודש, וכל פעם שאלתי אותו מתי הוא ישתחרר. ידעתי שכשהוא יחזור הביתה, הכל יהיה בסדר".
אלא שהאב נשאר במעצר חמש שנים, ואז נגזרו עליו 25 שנות מאסר. הבן אלברט נשאר הגבר היחיד בבית והבין שעליו מוטלת האחריות לדאוג לאמו ולשלוש אחיותיו. הוא עזב את בית הספר היסודי והלך לעבוד בשוק בדוכן אבטיחים. פעם בחודשיים ביקרה המשפחה את האב בבית הסוהר, ובנו קיווה שיקרה נס, והשחרור יגיע מוקדם יותר. "הייתי זקוק לאבא שלי והרגשתי שהוא חסר לי", הוא אומר. "הוא היה בשבילי כמו אלוהים".
בינתיים החל מולייב להתחבר לשכנים המוסלמים, "כי הבנתי שאו שאני איתם, או שאני נגדם". ערב אחד בילה איתם בבריכה השכונתית, ובדרך הביתה הבחין שהרחוב מלא אנשים שנושאים מקלות, סכינים וכלי נשק. "לא הבנתי מה קורה, עד שאחד החברים שלי הסביר לי שיש מלחמה בין הטורקים שגרו באזור לאוזבקים. החברים שלי ברחו, ואני נשארתי לבד. אחד האוזבקים חשב שאני טורקי והחל לרדוף אחריי. רצתי הביתה והתחבאתי".
הסכסוך שפרץ באוזבקיסטן ב-1989 בין האוזבקים לטורקים גרם למותם של יותר מ-100 אזרחים ולבריחתם של כמעט כל הטורקים מהמדינה. גם משפחת מולייב החליטה להימלט, תחילה לקרסנודאר שברוסיה ובהמשך לג'מבול שבקזחסטן, שם התגוררה אצל סבתו של אלברט בדירה קטנה של שני חדרים. "לא הצלחתי להתחבר למקום. לא היה לנו כסף, לא עבודה ולפעמים גם לא אוכל. הקשר עם אבא שלי נותק, וכל זה דחף אותי לשתות אלכוהול ולעשן גראס".
ההידרדרות נמשכה כשאמו החלה לצאת עם גבר אחר. "יום אחד חזרתי הביתה וראיתי גבר שאני לא מכיר. אמא שלי סיפרה לי שזה חבר שלה ושהיא הולכת לגור איתו. מכיוון שאני תמיד האמנתי שאבא שלי יחזור הביתה, סירבתי לקבל את זה. החלטתי לעזוב את הבית וגרתי אצל חברה שלי. כשהייתי רואה את אמא ואת האחיות שלי ברחוב, לא הייתי אומר להן שלום. זה היה השלב שאיבדתי את הכיוון ואת השליטה בחיים. התחלתי לשתות יותר, לעשן אופיום, ובגיל 16 כבר הזרקתי הרואין. בהתחלה זה לא עשה לי טוב, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה עוזר לי לברוח מהקשיים".
בשלב הבא החל לפרוץ לדירות של אנשי משטרה וצבא, "כי שנאתי את השוטרים שלקחו לי את אבא והרסו לי את החיים. הייתי שובר חלונות בדירות שלהם, נכנס ולוקח כל מה שאפשר. באחת הפעמים אני וחברים שלי הבאנו משאית ורוקנו דירה של קצין משטרה. הוצאנו הכל: רהיטים, טלוויזיה, נשק. גנבנו גם את הרכב של הקצין. כעבור שבוע עצרו אותנו. לא הסכמתי להודות בעבירה, אז השוטרים נתנו לי מכות, עד שכבר הייתי פצוע ולקחו אותי לבית חולים. אחרי שבוע חזרתי למעצר, שוב לא הסכמתי להודות, ושוב נתנו לי מכות. הגעתי לבית חולים, וכשחזרתי למעצר בפעם השלישית, כבר חטפתי מכות רצח. במשך שבועיים לא יכולתי לקום מהרצפה. השוטרים אמרו לי שאני אמות אם לא אודה בפריצה, אז הודיתי ונשלחתי לכלא לארבע שנים".
בכלא הרגיש שהחיים קלים יותר מאשר בחוץ: הוא הצליח להסתדר עם שאר האסירים, והיה לו קל לצרוך סמים. "השוטרים הביאו לי סמים בתמורה לכסף ששילמתי להם. כל הזמן השתמשתי והזרקתי בלי בעיה". אחרי שלוש שנות מאסר ללא ביקורים הגיעה משפחתו לבקר אותו. "האחיות שלי הגיעו וסיפרו לי שאבא השתחרר מהכלא. אחר כך גם הוא הגיע. חיכיתי לזה מגיל שש, וזו הייתה שמחה גדולה. הוא גם הבטיח לי שידבר עם האנשים הנכונים ושבקרוב אצא מהכלא, ובאמת, אחרי פחות מחודש השתחררתי".
אמו עזבה את בן זוגה ופתחה עם בעלה דף חדש, וגם בנם אלברט מצא כוחות להשתקם ולהפסיק עם הסמים. אלא שאז נסע האב לבקר את משפחתו, שגרה בישראל, והחליט להישאר כאן. זה היה הרגע שבו חזר בנו להתמכרות הישנה שלו.
הרגשתי שלא כואב לי כלום
לפני 16 שנה, כשהיה בן 22, מצאה המשטרה סמים במכוניתו. כדי להימלט מהכלא בקזחסטן, ברח לישראל. בעקבותיו עלו לארץ אמו ואחיותיו. המשפחה גרה בלוד במשך שנה ואחר כך עברה לפתח תקווה, שבה מולייב גר עד היום. "היה לי מאוד קשה להסתגל למדינה, לשפה ולתרבות", הוא מספר. "עבדתי במפעל ברמלה וידעתי רק שתי מילים בעברית - פטיש ומברג".
באותה תקופה לקה אביו במחלת ריאות שהתפחה לסרטן בכבד, ושהביאה למותו לפני שש שנים. המצוקות הללו הכניסו את מולייב עמוק יותר לסמים ולאלכוהול. הוא חזר לגנוב כדי לרכוש סמים, הגיע למשקל של 42 ק"ג, ניתק את הקשר עם המשפחה והתגורר ברחוב. "לכל מכור לסמים יש את התחתית, המצב הכי נורא שיכול לקרות לו. אני הגעתי לתחתית כשלילה אחד, בחורף, ישנתי בבניין נטוש בפתח תקווה. לבניין היה חסר גג, ואני נרטבתי מהגשם שירד. ניסיתי לשבור קריז ולהזריק הרואין, אבל החומר לא השפיע עליי. התחלתי לבכות על זה שהשקית הזאת, שכל כך האמנתי בה, לא עמדה בציפיות. למחרת בבוקר ראיתי את אמא שלי ואמרתי לה שאני מוכן ללכת לגמילה".
הוא נכנס למרכז גמילה בפרדס כץ; בימים הראשונים לא הצליח לעמוד על הרגליים, אבל אחרי כשלושה שבועות השתפר מצבו. "הרגשתי פתאום שאין לי צורך בסמים, אין לי קריז ולא כואב לי כלום. הודיתי לאלוהים שהצלחתי לצאת מזה. הרגשתי שזה נס".
לאחר שנגמל סופית, ניצל מולייב את הניסיון שלו בנושא ועבד כרכז מדריכים במרכז שבו שהה, ולאחר מכן עבר למרכז גמילה בראשון לציון. הרצון לעזור עורר בו את ההחלטה לפתוח מרכז לגמילה משלו, ולפני שנה הקים בעיר מגוריו את ניקה-ישראל, מרכז גמילה מסמים ואלכוהול. "מגיעים אלינו אנשים מרקעים שונים", הוא אומר. "יש ביניהם עבריינים וזונות לשעבר, אבל יש גם רופאים, מתכנתים, ברוקרים בבורסה ועורכי דין. יש לנו צוות של רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים ומדריכים שנותנים את הנשמה. עזרנו כבר ליותר מ-150 אנשים. כשאני רואה אדם שעזרתי לו לצאת מהסמים והצלתי את החיים שלו, זה ממלא אותי אושר גדול".
______________________________________________________
שקעה בדיכאון, הסתבכה בפלילים - ועכשיו עושה קאמבק מרשים. זוכרים אותה? הקליקו על התמונה:
