העוברים והשבים שביקרו בשבועות האחרונים בקניון רמת אביב, הופתעו לגלות שבין החנויות, המסעדות ובתי הקפה הוצבו עד לפני ימים אחדים יצירות אמנות. מי שהיה סקרן והתקרב, יכול היה ללמוד שהציורים נעשו בטכניקה ייחודית - לא באמצעות מברשות ומכחולים, כמקובל, אלא בעזרת כרטיסי אשראי, מאלה שמצויים בארנקים ומיועדים לצרכים בלתי אמנותיים בעליל.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
אבל גם אותם מבקרים שבחנו את הציורים בקפידה וקראו את שלט ההסבר שנלווה להם, לא יכלו לדעת שהתערוכה הזו נושאת משמעויות עמוקות במיוחד עבור אסף בסון, האיש שעומד מאחוריה. בסון סגר בעזרתה מעגל שהתחיל בילדותו המוקדמת, כשנחשף לאמנות פלסטית לראשונה. בדרך הוא יצא למסע ארוך ומרגש בעקבות אביו, יצחק בסון ז"ל, שעסק גם הוא באמנות אבל בחר לא להגשים את מלוא הפוטנציאל שלו. בסופו של המסע הוא גילה סוד משפחתי מרעיש, שטילטל את עולמו ועורר מבוכה לא קטנה בקרב כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר. את כל זה הציורים שלו לא סיפרו.
צפו באסף בסון מצייר:
האישה האחרת
בסון (52), גרוש ואב לשניים, נולד וגדל ברמת גן, והזיכרון הראשון שלו הוא מאחת הפעמים שבהן הציץ לסטודיו של הצייר אברהם פת שהיה סמוך לבית ילדותו. "כשראיתי אותו", הוא נזכר, "אני מניח שאמרתי לעצמי: 'זה לא מה שאתה צריך לעשות. אתה שומע ערבית בבית. תברח מזה'. אז ברחתי. הייתי מריח את הצבעים, רואה איך הוא משתמש במכחולים - ובורח. במשך השנים שרתי, שיחקתי, ביימתי קליפים ופרסומות, הופעתי בתיאטרון, עבדתי עם להקות רוק, הייתי עוזר במאי בטלוויזיה החינוכית - הכל חוץ מאמנות פלסטית. הרגשתי שזו לא התרבות שלי".
התרבות שעליה גדל הייתה שונה. אביו יצחק נולד בבגדד ב-1927, ובגיל 19 עלה לישראל, כאן הכיר את עליזה – אשתו ואם ילדיו. בשנותיו הראשונות בארץ הקליט שירים בערבית תחת שם הבמה "מג'די", זכה להצלחה גדולה ואף קיבל את הכינוי "עבד אל-וואהב הישראלי".
הקשיבו לשיר בביצועו:
בשלב מסוים גויס לשורות המוסד ונדרש להפסיק את פעילותו המוזיקלית. "בתור ילד ידעתי שאבא שלי עובד במשרד הביטחון, וחשבתי שזו הייתה בחירה שלו להפסיק להופיע", אומר אסף בסון. "רק כשהפכתי להיות אמן בעצמי, הבנתי שיש פה משהו לא תקין: שאתה לא מוותר על האמנות שלך, ושאם אתה מוותר ומדכא את הרגש הזה, אתה סובל מתסכול ואפילו ממחלות".
לדבריו, אביו התנגד לעיסוקו באמנות. "הוא מאוד לא אהב שהלכתי לכיוון הזה. למשל, הוא לא הסכים שאלמד בתיכון לאמנויות תלמה ילין. חשב שתיאטרון זה אסון. פחד שאמצא את עצמי עם מקצוע שלא מכניס כסף".
ב-1996 נפטר האב אחרי שעבר התקף לב, ושנים אחדות לאחר מכן החל בנו ליצור סרט תיעודי עליו. הסרט, שנקרא "מכּתוּבּ עליכָּ" (כתוב לך בגורל), הביא עימו חשיפה שהוא לא היה מוכן לה. "במהלך העבודה לא עניינו אותי סיפורי הגבורה של אבא שלי", אומר בסון. "מה שעניין אותי היה הלב שלו. רציתי לגלות את התשוקות שלו". והגילוי היה לא קל. "הגעתי לאישה שהייתה פילגש שלו, שהוא היה איתה עשר שנים. הרומן הזה התנהל בזמן שהוא היה נשוי לאמא שלי, אבל מתברר שקשר שהוא אמיתי, מצליח לשרוד. בני זוג שיש ביניהם אהבה אמיתית, נשארים יחד, וזה מה שקרה להורים שלי.
"אני חושב שהוצאתי אותם בסרט גדולים מהחיים. אמא שלי מתראיינת בו ומספרת שהיא ידעה שיש לאבא שלי אישה אחרת. היא עשתה לעצמה מעין אאוטינג, וזה מאוד הקל עליה, כי בעקבות הסרט הפסיקו לדבר עליה מאחורי הגב".
צפו בסרט "מכתוב עליכ":
החיים כהרפתקה
לפני כשנתיים החליט בסון להגשים את חלום ילדותו והתחיל לצייר. הוא התפטר מעבודתו כמורה לקולנוע בתיכון ברמת גן והקדיש את כל זמנו לאהבה החדשה-ישנה. ביתו בנאות אפקה בתל אביב הפך לסטודיו: על קירות הסלון מתוחים בדי קנבס ענקיים, והמרפסת משמשת לייבוש העבודות.
כבר בהתחלה החליט להימנע משימוש במברשות ובמכחולים. "היו לי הכלים האלה, אבל לא יכולתי לגעת בהם, כי אני מאוד מכבד ציירים שמשתמשים בהם. הדבר הזמין ביותר שיכולתי להשתמש בו בתור שפכטל היה כרטיס אשראי. אנשים שרואים את היצירות קולטים את האמירה שלי. הם מבינים שכרטיסי אשראי הם משהו ששייך לתאגידים, לגלובליזציה, ושאני יוצא נגד זה".
במקביל לעיסוקיו האמנותיים בסון גם לומד זן בודהיזם ועוסק בטיפול אלטרנטיבי בשיטה שנקראת טרילותרפיה. בטיפול הוא משתמש בגישה שפיתח, המעודדת אנשים להסתכל על חייהם כצופים המתבוננים בסרט. "בדרך כלל אנחנו חווים על בשרנו את הסרט של החיים שלנו", הוא מסביר, "אבל אני מאמין שיש לנו גם יכולת להיות צופים, והיכולת הזו הופכת אותנו למאושרים ולמאוזנים יותר, כי ככה אנחנו יותר שולטים בתסריט. החיים הם הרפתקה בשבילי: אני השחקן, הבמאי והתסריטאי בסרט של החיים שלי.
"בעצם העובדה שהתחלתי לצייר, נתתי למטופלים שלי דוגמה אישית: הוכחתי להם שגם אני, ממרומי גילי, יכול לעשות דברים חדשים. לא יכולתי להפציר באנשים לצאת לחיפוש עצמי בזמן שאני נשאר במקום הנוח שלי. הראיתי להם שרציתי לצייר ולגדול, עשיתי את זה, ואני לא מפחד".
______________________________________________________
הזמרת חביבה מסיכה נרצחה בטוניס לפני 86 שנה - בישראל מתווכחים על זה עד היום. הקליקו על התמונה:
